האם איבדנו את הזהות המוסיקלית שלנו?

שי קוריצקי

יש סיבה שרובנו מעריצים אישיות מוסיקלית כזו או אחרת, צורחים ומתפרעים בהופעות, ומייחסים רגשות עמוקים לשירים.
מוסיקה היא רבת עוצמה, ובקלות עושה היא דרכה דרך עורנו ואל תוך ליבנו, מעוררת בנו רגשות, מעניקה לנו אנרגיה, ומפרה את הדמיון. מוסיקה משמשת לבידורנו, להענקת רגעים של עונג הבא מאושר, או עונג הבא מצער מתוק. אך לא רק לבידור היא משמשת.

מוסיקה היא גם כלי, ומשמשת כמורה - אנו מאמצים שירים כמחרוזות קטנות של פניני אמיתויות, וכשאנו ממשיכים בדרכנו אנו נושאים את האמיתות איתנו, אמיתות המודגשות ברגש שהמוסיקה מעלה בנו. וכך אנו לומדים על ערכה של אהבה, ועל עצב הפרידה. אנו לומדים על ייאוש במוסיקה קורעת לב, או מתרוננים בשירה עליזה. המוסיקה מוציאה אותנו מעצמנו, נוגעת בנו, ומחזירה אותנו עם משהו נוסף, שלא היה שם קודם.

מוסיקה גם משמשת להעברת מסרים - פוליטיים, חברתיים, מיניים ואף כלכליים. היו ששרו ישירות את המסר - בוב דילן, שהשפיע על דורות שלמים, וייצג את הצד הליבראלי, הצועק לצדק מול גזענות הממשל. מרווין גאי, שתרם למהפכה המינית וגם הוא נלחם בגזענות. וגם אמנים ישראליים כמו להקת כוורת ושלמה ארצי, שפתחו אותנו למסרים חדשים, או זוהר ארגוב, שהיווה השראה לרבים באותה התקופה, או אביב גפן, שסחף דור אחריו שבכה יחד איתו, גם אם חשב שהם דור 'מזוין'.

ורבים, רבים אחרים.

ואם לא הזכרתי כמה מהלהקות והזמרים הכי משפיעים, הרי שקצר אפילו דף האינטרנט מלמנות כולם.

אך הייתי רוצה לחשוב שאת ההשפעה הגדולה ביותר קיבלנו דווקא מאותם שירים שלא צעקו את המסרים שלהם. אותם שירים שקדמו אותנו בעצם שמיעתם, בעצם היותם כפי שהם. שירים שפתחו אותנו לתעוזות חדשות, לגילויים חדשים. היום אלביס אולי נחשב למיושן ו'מיינסטרים', אבל הוא אישית תרם לשחרור הנפשי והמיני של דורות שלמים ברחבי העולם. הוא נתפס בעיני הדורות הקודמים כגס ומלא זימה, משחית הנוער, אך היום נחשב ללא מזיק ואף שמרני. לכל דור יש את המוסיקה השוברת מוסכמות שלו, בין אם זה אלביס המשוחרר, מדונה הבוטה במיניותה, או 'זעם כנגד המכונה' האנטי-קפיטליסטית (Rage against the machine).

המוסיקה, בעזרת מסרים, רגשות, דימויים ודמיון - עזרה לעצב כל דור לא פחות מהאירועים ההיסטוריים שליוו אותו. אבל מה עם הדור הגדל כעת? ומה עם הדור שאחריו?

לפני זמן רב, כשהמוסיקה רק התחילה, שמענו עליה מפה לאוזן, ואז, עם הזמן, בעיתון, ברדיו, בטלוויזיה והיום גם באינטרנט.

אבל לדורות הבאים, בבואם לגלות מוסיקה. מה יגלו? הדורות שלפניהם קיבלו מוסיקה עכשווית, או האזינו למוסיקה של הוריהם, עליה גדלו. אבל הדור שלי, שנולד בשנות ה 80, הוא אולי הדור האחרון שעוד הקשיב למוסיקה בת דורו, עליו השפיעה יותר מכל  מוסיקה אחרת, שעוד הקשיב למוסיקה שהוריו הקשיבו לה, משום שאיתה גדל. היום הכל נגיש, הכל באותו מרחק הזרוע. שירים משנות ה-20 או ה-50 זמינים לא פחות מיצירות בנות יום. ואף יותר לעיתים, משום שהן ידועות יותר, וקל יותר למצוא אותן. הילד הממוצע, בבואו למצוא מוסיקה, מסוגל 'להוריד' (וכן מעטים עוד טורחים לקנות) כל מוסיקה שירצה. 

כמובן שיש זמרים ש'סוחפים' דור של בנים או בנות אחריהם - כמו ג'סטין ביבר למשל. אך עם כל הכבוד לביבר ולקולו המתוק, הוא אינו ממציא שום דבר חדש, ולא מחדש מסרים או תורם להתפתחות הדור. כמוהו גם זמרי 'כוכב נולד' למיניהם (רובם). אנחנו מעריצים את קולם, אבל לא את מסרם. וכמובן שיש זמרים שכן מעבירים מסרים, אבל האם הם משפיעים על דור שלם? עוזרים להתפתחותו ולעיצובו בדרך בה המוסיקה עצבה דורות קודמים והיתה סמל למהפיכה ושינוי? אני מאוד בספק.

אז לדורות הגדלים עתה, ומחפשים את המוסיקה - באיזה מוסיקה יבחרו?
כבר עתה אני מכיר בני 18 שמקשיבים למגוון מאוד גדול של שירים מכל השנים, ואין להם שום העדפה לשירים בני זמננו, עוד להיפך, מעדיפים פעמים רבות מוסיקה ישנה יותר. ומה עם הדור שאחריהם?

מצד אחד, אפשר לראות בזה התפתחות. הנוער כבר לא כבול למוסיקת הדור שלו, אלא חופשי לבחור כל מוסיקה שנוגעת בו, שמעניינת אותו ושאת המסר שלה הוא רוצה לשמוע. אנשי העולם שונים זה מזה, ולכל אחד יש אופי ייחודי כמו תבניות פתיתי שלג או טביעת אצבע. ככל שיש יותר מגוון, כך קל יותר למצוא את המוסיקה שמדברת אליך, או את המוסיקה שבאה ברגע נכון בחייך, לנחם או ללמד. למה לא להקשיב לג'וני קאש שר על הכלא בו אנו שמים עצמנו, או להקשיב לאופרה של מוצרט על הפחד ממוות? במילים אחרות, אולי קל יותר עתה להרכיב זהות מוסיקלית. יש לנו כל כך הרבה פיסות לבחור מהן, כל כך הרבה יוצרים מוכשרים משכבר השנים וגם עתה, שקל לבנות לנו זהות אמיתית, שמתאימה לנו בדיוק.

לעומת זאת, אני לא יכול להרגיש שבכל זאת מפוספס פה גם משהו אחר. בגרמנית יש מילה - זייטגייסט. משמעותה היא  'רוח התקופה' - מכלול של דברים המרכיבים את 'ההרגשה' של התקופה הזו. כשאנו חושבים על תקופה מסוימת, אנו מדמיינים מראות מסוימים (רחובות בהם גדלנו, נחיתת הירח בטלויזיה, המראה של מכוניות ישנות) נזכרים בריחות (ריח הבית הישן), ומזמזמים מוסיקה מאותה התקופה. ואין דבר שמייצג את הזייטגייסט של התקופה כמו מוסיקה. יש אולי הפסד מסוים בכך שלאט לאט, ובלי שנרגיש זאת בכלל, המוסיקה 'התקופתית' הולכת ונמוגה. ואיתה אחד הדברים שמאחדים דור, שנותנים לו זהות מעוצבת משל עצמו.

אם נסתכל גם על מוסיקה עברית, הרי שהיא לא נגישה יותר מכל מוסיקה לועזית. ושירים יהודיים מסורתיים רובנו משאירים לבית הכנסת או לחגים, הם לא מייצגים את הדור או את התקופה, אלא את הזהות והמסורת היהודית שלנו. מוסיקה ישראלית אמיתית עוד חיה ובועטת, אבל לצידה קיימות להקות ישראליות רבות שמנגנות באנגלית או מחקות להקות מפורסמות מחו"ל. למה שניתן להם תשומת לב כשיש לנו עשרות אלפי שירים ממיטב זמרי הדורות במרחק קליק?

ההתרבות העצומה במספרן של להקות ושירי 'כיסוי' (Cover bands), להקות שמנגנות מחדש שירים של פעם בגרסא קצת אחרת, רק מחזקות את ההרגשה שאת הזהות המוסיקלית הייחודית של התקופה איבדנו, לפחות חלקית, ונמשיך לאבד. אולי הם מעדיפים להצמד למוסיקה ישנה יותר, ואולי הם מחפשים מפלט מחרדות המציאות בהווה. מוסיקה תמיד עזרה לאלה הרוצים לברוח למקום אחר.

אז אולי אנחנו לא צריכים זהות מוסיקלית עכשווית, אולי עדיף לבנות זהות מוסיקלית מיצירות כל הדורות, ואני יודע שאני מאוד נהנה להקשיב לריי צ'ארלס ופרנק סינטרה, שמלמדים אותי הרבה על סטייל וכבוד.

אבל עם התרבות האופציות, אולי גם נאבד משהו שלעולם לא נוכל להחזיר. אולי איבדנו אחד הדברים שמעצב כל דור בדורו ונותן להם משהו בנוסף, אולי איבדנו את הזהות המוסיקלית שלנו.