פסח - 5 שיעורים חשובים לחיים

מאת: הרב בנימין

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

ניתן לסכם את תרומת העם היהודי לעולם בחמש מילים שנובעות מחג הפסח: זיכרון, אופטימיות, אמונה, משפחה ואחריות.

אנשי האקדמיה תוהים כבר שנים ארוכות מדוע ליהודים, שמונים פחות מרבע האחוז מאוכלוסיית העולם – או כפי שניסח זאת מילטון הימלפרב: "מניינם הכולל של היהודים הוא פחות מטווח סטיית התקן של שיעור הילודה השנתי בסין" – יש השפעה משמעותית רבה כל כך כמעט על כל תחומי העשייה האנושיים.

מה מסביר את העובדה יוצאת הדופן שבמאה ה-20, זכו היהודים בפרסי נובל יותר מכל מיעוט אחר, כשכמעט חמישית מכל הזוכים בפרס זה הם יהודיים?

יתכן שהכל מתחיל מראשית לידתו של עמנו ומחג הפסח שנחגוג בקרוב.

חג הפסח מלמד חמישה מושגים עיקריים, שהן בגדר מנטרות עבור עמנו, לגבי ניהול חיים מוצלחים ומועילים. אלו הם חמשת הדברים שהכי חשוב לדעת על פסח, ולשלב בחיי היומיום בשאר ימות השנה. חמשת הדברים שחלחלו לתודעתנו הלאומית, במשך אלפי השנים שחלפו מאז גאולת מצרים, בהן זכינו לממש במידה רבה את תפקידנו, כפי שהוגדר בנבואה, להיות אור לגויים. אלו הן התרומות הגדולות ביותר שלנו לעולם, ונוכל לסכמן בחמש מילים: זיכרון, אופטימיות, אמונה, משפחה ואחריות.

חשיבותו של הזיכרון

הסופר האירי הקתולי, תומס קאהיל, כל כך התפעל מהשינוי הגדול שהעם היהודי גרם לעולם, שהוא חיבר את הספר שהפך בסופו של דבר לרב מכר עולמי: 'מתת היהודים' (תורגם לעברית בהוצאת כנרת). אחת המתנות העיקריות שהוא מייחס לגניוס היהודי היא המצאת מושג ההיסטוריה.

עלינו לזכור "כי גרים הייתם בארץ מצרים" ולהתנהג בהתאם, וכן לזכור כי "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". הזכירה היא צו תורני, שמעולם קודם לכן לא נראה חשוב בעיני איש, עד שעם ישראל עלה על במת ההיסטוריה. היה זה סיפור חג הפסח שחנך את המחויבות לזיכרון.

בין שאר דבריו של הנרי פורד מפורסמת האמירה ש"היסטוריה זה שטויות"; חברת פורד מפורסמת גם בייצור הפורד 'אדסל' – שהייתה אחד מהכישלונות הכואבים והיקרים ביותר בעולם הרכב – וככל הנראה מדובר בשתי שגיאות גסות באותה המידה. הכרת ההיסטוריה היא הדרך היחידה בה נוכל ללמוד מהעבר. ההיסטוריה מאפשרת לנו לצמוח כשאנחנו עומדים על כתפיו של ענק. כל אדם טועה לפחות פעם אחת, אולם רק שוטה אינו לומד מהניסיון. לכן כל כך חשוב לשים לב לדבריו המפורסמים של ג'ורג' סנטיאנה ש"מי שלא לומד מהעבר, נידון לחזור עליו".

אנחנו יודעים כמה איומים יכולים להיות חיי אדם כשחסר בהם זיכרון אירועי העבר. במישור האישי, יש לתופעה הזאת שם שכולנו חרדים מפניו: אלצהיימר. אנחנו חוששים מהמחלה הזאת אפילו יותר מהמוות, משום שהיא הופכת אותנו לגוויות חיות. למרבה הפלא, אין בלקסיקון שלנו לנו מילה דומה לתאר תופעה של בורות מוחלטת לגבי העבר המשותף שלנו. הידיעה מה קרה בימים עברו חשובה מבחינה היסטורית לא פחות משהיא חשובה מבחינה אישית. רק דרך מודעות לעברנו כעם, יוכלו חיינו להתמלא בתכלית ומשמעות.

זיכרון מחבר בין העבר לעתיד שלנו, והופך את ההיסטוריה לייעוד. ההבנה שעלינו להוקיר את הזיכרון, הייתה הצעד הראשון שלנו במעלה סולם הגדולה.

חשיבותה של האופטימיות

לימוד מעמיק של סיפור חג הפסח מוביל למסקנה שהמשימה הקשה ביותר שהוטלה על משה רבנו לא הייתה הוצאת בני ישראל ממצרים, אלא הוצאת מצרים מתוך בני ישראל. הם כל כך התרגלו לסטאטוס של עבדים, שהם איבדו כל תקווה לשפר אי פעם את מנת גורלם.

בלי תקווה הם היו אובדים.

הנס הגדול של פסח וחשיבותו לדורות, הוא המסר שבעזרת אלוקים לא קיים שום קושי שלא ניתן להתגבר עליו. אפשר להפיל שליט עריץ כמו פרעה. אפשר לנצח אומה חזקה כמו מצרים. עבדים יכולים להשתחרר לחופשי. המדוכא יכול התיר את כבלי שביו. הכל אפשרי, אם רק נרשה לעצמנו לחלום את הבלתי אפשרי.

בסיפור עיצובו של סמל ארצות-הברית, החותם הרשמי לאישור מסמכים המוצאים על ידי הממשלה, מעניין במיוחד הקטע שמתאר את הצעתו של בנג'מין פרנקלין באוגוסט 1776. פרנקלין בחר בסצנה דרמטית מתוך יציאת מצרים, המתארת עַם שעמד מול שלטון עריץ במטרה לצאת לחופשי: "פרעה יושב במרכבה פתוחה, כתר על ראשו וחרב בידו, והוא עובר בתוך המים החצויים של ים סוף, במרדף אחר בני ישראל: קרניים מעמוד אש בענן, ביטוי לשליטה ולנוכחות האלוקית, זורחות על משה שעומד על החוף ופורש את ידיו על הים וגורם לו להציף ולהכריע את פרעה."

המוטיב שהוא הציע, דברים המבוססים על סיפור חג הפסח, השפיע על ג'ורג' וושינגטון ואבותיהם המייסדים של הקולוניות האמריקאיות למרוד נגד הרודנות הבריטית: "מרד ברודנים הוא ציות לאלוקים".

בזכות תיאור יציאת מצרים בתורה, יכולה הייתה רוח האופטימיות של חסידיו של מרטין לותר קינג לממש את שאיפתם לשוויון זכויות, משום שדמותו של משה המוביל את עמו אל הארץ המובטחת עוררה אותם. אותה תקווה שנולדה מזיכרון הדרך בה אלוקים שחרר את אבותינו, היא שאפשרה אפילו ליהודים האסורים באושוויץ לחגוג בחשאי את חג החירות ולהאמין שגם גאולתם האישית תיתכן.

הרוח האופטימית הזאת, המבוססת על הסיפור הניסי של עמנו, היא המתנה הנפלאה השנייה שהענקנו לאנושות ושמגדירה את זהותנו.

חשיבות האמונה

פסימיסט, כך אומרים, הוא מי שאין לו עזרה ממקור סמוי.

האופטימיות היהודית נעוצה ברעיון הפוך - אמונה נחושה שאנחנו זוכים לסיוע שמיימי מאלוקים אוהב. ואמונה כזו בא-ל המתייחס אלינו באופן אישי, נותנת לנו אמונה בעצמנו, בעתידנו וביכולתנו לעזור לשנות את העולם.

אלוקי הר סיני לא אמר, "אני ה' אלוקיך אשר בראתי שמים וארץ", אלא הודיע "אני ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים". אלוקי הבריאה יכול היה באופן תיאורטי לעזוב את העולם ברגע שהוא השלים את משימתו. אלוקי יציאת מצרים לעומת זאת הבהיר היטב שהוא מעורה ומעורב כל הזמן בדברי ימי עמנו, ושהוא נאמן להמשך קיומנו.

תומס קאהיל, מחבר הספר 'מתת היהודים', לא נותן ליהודים את הקרדיט על המונותיאיזם בלבד, אלא גם על הרעיון המהפכני הנלווה אליו – ישות עליונה שמקיימת איתנו קשר אישי. גישה זו, הוא מציין, היא המפתח לתפישה המערבית של אחריות אישית, מצפון ואשמה לגבי עצמנו ולגבי העולם כולו.

סיפור הפסח מבהיר שההיסטוריה אינה מקרית, אלא מתקדמת על פי תכנית אב אלוקית. יש בה סדר שנגזר מראש, ו"סדר" הוא הריטואל המרכזי בחג הפסח. אין ביהדות דבר כמו "מקריות". מקריות היא הדרך של אלוקים להישאר אלמוני.

אמונה בכך מספקת לנו ידיעה ודאית שתהיינה מה שתהיינה צרותינו היום, ההיסטוריה ממשיכה להתקדם לכיוון הגאולה הסופית. זה מה שתמיד דחף אותנו להאמין בקידמה ולקחת חלק בתיקון העולם.

חשיבותה של משפחה

פסח לימד אותנו אמת חשובה נוספת: הדרך לתיקון העולם מתחילה במשפחות שלנו.

אלוקים לא ייסד את עם ישראל על ידי ציווי על כינוסים המוניים בכיכרות מרכזיות, אלא על ידי בבקשה מהיהודים להפוך את בתיהם למקום של עבודת שמיים משפחתית, בליל-סדר שנועד בעיקר לענות על שאלותיהם של הילדים.

זה נראה מובן מאליו - ילדים הם העתיד. הם אלה שזקוקים ביותר לתשומת הלב שלנו. הבית הוא המקום שבו אנחנו מתחילים לעצב את הזהות שלנו ולגלות את ערכינו.

זרעי העתיד שלנו, הזרעים שמבטיחים את המשכיות קיומנו, נזרעים בבתינו אף יותר מאשר בבתי הכנסת שלנו. אין פלא אם כן שהמפרשים מציינים שהאות הראשונה בתורה היא ב', אות שמשמעותה היא בַּיִת. התורה כולה באה רק אחרי שאנחנו מבינים את קדימותה של המשפחה.

העולם יכול ללעוג ליהודים על הגנת היתר שלהם על ילדיהם ועל צורת חייהם שחגה סביבם, אבל דווקא מאפיינים אלה הם שאחראים בעיקר על ההישגים היוצאים מן הכלל של צאצאיהם. בשולחן הסדר, אנחנו מעודדים את הילדים להיות כוכבי הערב, ושאלותיהם זוכות ליחס של כבוד. זהו הצעד הראשון לפיתוחו של המוח היהודי.

חשיבותה של האחריות

שאלה רצינית אחת זועקת לשמים, כשאנחנו חוגגים את הגאולה האלוקית שלנו מעבדות מצרים: אנחנו מודים לאלוקים על כך שהוא הוציא אותנו ממצרים, אבל למה אלוקים הניח לנו להיות קרבנות ליחס נורא כל כך מלכתחילה?

תשובה אחת בולטת במיוחד בטקסטים מקראיים רבים: מכיוון שהיינו עבדים במצרים, עלינו להזדהות ולגלות אהדה למקופחים בכל הדורות. היינו עבדים במצרים – ולכן עלינו לדאוג לזכויותיהם של הזרים, חסרי הבית והעניים. חווינו שיעבוד – ולכן אנחנו חייבים להבין יותר מכולם את כאבם של המדוכאים.

טרגדיית השעבוד במצרים וחוסר הצדק שהיה כרוך בה היתה אמורה במידה רבה להכשיר אותנו לתפקד במשך דורות רבים לאורך העתיד, כדובריהם של אלה שעם כאבם אנחנו יכולים להזדהות באופן אישי.

מטרת הסבל שלנו הייתה להפוך אותנו לאנשים שנחושים לתקן את עוולות העולם, להפוך לשותפיו של אלוקים בהפיכת העולם לראוי לגאולה הסופית.

אנחנו פותחים את ליל הסדר בהזמנתם של הרעבים וחסרי הבית להצטרף אלינו, ומסיימים את הסדר בפתיחת הדלת לאליהו הנביא. קבלת האחריות שלנו על הזולת, היא שמהווה מפתח לזירוז בואו של המשיח.

כל יהודי מזדהה כבר משחר ילדותו עם חמשת הרעיונות העוצמתיים הללו, שהם לב ליבו של חג הפסח והמסר שלו. ובדיוק בגלל שזיכרון, אופטימיות, אמונה, משפחה ואחריות הפכו לתכונות בולטות כל כך של עמנו, יכול היה המוח היהודי להשיג מעל ומעבר למה שנראה אפשרי.