12 שנים אחרי - בנו של קצין יוצא צד"ל כותב!

ב-24 במאי שנת 2000, אחרון חיילי צה"ל יצא מרצועת הביטחון. מה שנחשב אז למהלך בטחוני חשוב, הותיר לא רק אלפי משפחות שכולות, אלא גם אלפי משפחות חסרות אונים של חיילי צד"ל, שברחו מלבנון. 12 שנים אחרי, ג'ונתן ניזאר אלחורי, בנו של קצין יוצא צד"ל, מתאר את רגשותיו, מזווית שאולי לא הכרתם...

"הנה עברה לה עוד שנה וכלום לא השתנה. הכל אותו הדבר. נוסעים בבוקר לעבודה וחוזרים הביתה בצהריים, עייפים ומתגעגעים יותר ויותר למשפחותינו שנשארו שם.

אומרים ש"הזמן מרפא". עובדים עלינו בעיניים. מיום ליום, הגעגוע עולה ומלילה ללילה הכרית נעשית יותר רטובה. הם נעלמים לנו אחד אחרי השני, משאירים אותנו לבד ואפילו לא הספקנו לראותם או להגיד להם שלום בפעם האחרונה. חלקם צעירים מידיי על מנת להכירנו וחלקם לא זוכרים כבר איך אנו נראים.

התאריך בו חיינו השתנו ללא היכר ישאר חרוט בזיכרוננו לעד.
ארזנו בחפזון וללא השקעת מחשבה מעמיקה כמה חפצים, וברחנו על נפשנו. מפחדים על עצמנו ועל המשך קיומנו וחוששים מפני פגיעה באהובינו. עזבנו את אהובינו מאחור ונעלמנו. ברחנו על מנת לשמור על חיינו וגם על חיי היקרים לנו. העדפנו לתת חיבוק ונשיקה אחרונה ולתת לדמעות לדבר בעד עצמן ולהיפרד. בלי מילים, בלי הסברים...

12 שנים עברו ועדיין אין שינוי.
ההבטחות נשארו תלויות באוויר ואנחנו מגרדים כל שקל ביזע ובעבודת כפיים, כי בלעדיה לא יהיה לנו מה לאכול או לשתות בארוחות החג המצומצמות והבלתי נסבלות.

אנחנו כאן והשאר שם במרחק הליכה.

כל שנה אנו מברכים ואומרים "בשנה הבאה נחגוג כולם יחד, בעזרת השם" בקול רועד ועם דמעות בעיניים, אבל על מי אנחנו עובדים? רק מנסים להישאר אופטימים כי בלי זה היינו מתים מייסורים ולא היינו מצליחים להתעורר בבוקר.

אנחנו לא הראשונים ואני בטוח שגם לא האחרונים שחווינו את החוויה הטראומטית של עזיבת משפחה אוהבת ותומכת. לברוח כל עוד נפשך בך מרוב פחד על ילדיך ובני משפחתך. אני מקווה שעם הזמן, הדברים ישתנו ויהפכו לטובים יותר. מי יתן ונראה אותם עוד לפחות פעם אחת לפני שיפרדו מהעולם, יעזבו את אלו שעוד לא הכרנו, וסיפורנו ואנו נישכח.

הגיע הזמן לעשות שינוי. קולנו צריך להישמע!
אנחנו איבדנו את עצמנו בהתלהבות שהשתלטה על כולם שאם משהו מפריע לנו אז הפתרון הוא לצאת ולהפגין. שביתות רעב, יציאה לרחובות להפגנות המוניות וקריאת סלוגנים מתנגנים לשינוי החלטות מנהיגנו כבר לא מפחידים את השרים וחברי הכנסת. תסתכלו מסביב, מה השתנה מהקיץ עד עכשיו? כלום!

הטיפול בסוגיית יוצאי צד"ל עבר ב-12 השנים האחרונות כמה וכמה ידיים - ומה יצא? כלום! פיצלו את  יוצאי צד"ל השונים לשתי קבוצות: נתמכי משרד הביטחון ונתמכי משרד הקליטה. הפיצול נעשה על פי קריטריונים של דרגה וותק בשירות הצבאי.

נתמכי משרד הביטחון מקבלים מידי חודש תמיכה כלכלית, קיבלו בשנה שנתיים האחרונות דיור הולם ועזרה בהשמה תעסוקתית. מאידך, נתמכי משרד הקליטה מקבלים  עזרה "סמלית" (700₪ עזרה בשכר דירה), שתיפסק בעוד כמה חודשים (אוקטובר 2012).

אבי שייך לקבוצת הנתמכים של משרד הקליטה. כל יום הוא מנסה לאגור כוחות על מנת לצאת ליום עבודה ארוך ומתיש (14 שעות יומיות). במהלך השבוע, הוא בקושי רואה את משפחתו ורוב השיחות שלנו הם בעזרת הפלאפון. בסופי השבוע אנו משלימים את החסרים. אימי עברה תהליך ארוך של השתלבות בחברה הישראלית. עמלה רבות ללמוד עברית ועובדת מסורה בטיפול בילדים בעלי נכות קשה במיוחד. למרות שיש לה מגבלות רפואיות, היא עובדת עבודה פיזית קשה ומאומצת, על מנת לעזור בפרנסת המשפחה. הודות למאמציהם, אני ואחי הגענו למקום שבו אנו נמצאים היום. בעלי תעודת בגרות. אחי שירת בצבא שירות מלא ואני עושה שירות אזרחי-לאומי.

בראותינו את המאמץ האדיר שהורינו השקיעו ומשקיעים על מנת לאפשר חיים מכובדים למשפחה, אחי ואני עובדים מגיל 17 על מנת לנסות ולהקל על הקשיים הכלכליים ולאפשר לעצמנו לחיות בתנאים הדומים לאלו של חברינו.

פיצול יוצאי צד"ל לנתמכי משרד הבטחון ונתמכי משרד הקליטה הוביל למתחים ולהתפלגויות בתוך הקבוצה. הפיצול לא תמיד התבצע על פי הקריטריונים שהיו ידועים לנו. לדוגמא: אבי לחם מיומו הראשון של צבא אד"ל (אזור דרום לבנון) אשר בשנת 1978 הפך לצבא לבנון החופשית ובשנת 1984 שונה שמו לצד"ל (צבא דרום לבנון) עד לנסיגת ישראל מלבנון. מגיל 14 הצטרף בהתנדבות לשורות הארגון והמשיך לשרת בו כחייל מן המניין במשך 18 שנה. אחרי קורס בבה"ד 1, בשנת 1985 קיבל דרגת קצין (הגיע לדרגת רב-סרן). הוא לחם בגבורה לצד חיילי צה"ל והגן על גבולות מדינת ישראל יחד עם חבריו. חלק מחבריו נהרגו בעת מילוי תפקידו, לעיתים לצידו, במבצעים מדהימים. כל יום אני מודה לאלוהים שאבי נשאר בחיים ויצא בשלום ללא פגיעות.

רבים מלוחמי צד"ל הצטרפו כנערים לשורות הצבא. נערותם נלקחה מהם כי הציבו את הגנת המולדת ושלום משפחתם לפני צרכיהם וחלומותיהם האישיים. אנשי צד"ל, ללא הבדל דת, נלחמו לצד חיילי צה"ל כי הייתה לכולם מטרה משותפת וחזון משותף – הרחקת פעילות ארגוני הטרור מאזור דרום לבנון לרווחת תושבי דרום לבנון וצפון ישראל.

אותם אנשים נלחמו זה לצד זה ונפלו בקרבות זה לצד זה. אנו, ילדיהם, מנסים להמשיך היום את המורשת עליה גדלנו מאז שהיינו ילדים קטנים.

אני, כאחד מאותם ילדי צד"ל חונכתי לאהבת מדינת ישראל.

אני ומשפחתי מוקירים תודה לאותה מדינה שפתחה את שעריה בפנינו. מדינת ישראל קלטה אותנו תחת חסותה ודאגה שנרגיש בטוחים ומקובלים. כמו חלק מילדי צד"ל האחרים, בחר אחי לשרת בצה"ל ואני עושה שירות לאומי.

יחד עם זאת, אני מרגיש כי הטיפול במשפחתי ובי, כמו גם במשפחות רבות אחרות, עומד בפני מבוי סתום. בעוד מספר חודשים תיפסק התמיכה שאנו מקבלים ממשרד הקליטה. מה יקרה איתנו אז? בעיניי החברה הערבית אנו נחשבים בוגדים וזוכים לקריאות גנאי משפילות והאשמות כנגד הורינו שנלחמו נגד ארגוני הטרור לא מתוך מניעים אידיאולוגיים טהורים אלא מתוך צרכים אישיים. בעיניי החברה הישראלית אנו נתפסים כערבים ועד שלא שומעים את סיפורנו (מי שרוצה להקשיב...) אנו לא מתקבלים בברכה.

לעיתים בתקופות של מצוקה, כמו בזמן מלחמת לבנון השניה, גילויי ההתנגדות אלינו גוברים. אנו אוהבים ומרגישים נאמנים למדינת ישראל ובו זמנית מתגעגעים לארצנו האהובה לבנון. אנו כמהים למפגש או שיחה עם בני משפחתנו שנותרו בלבנון, אך מחשש לפגיעה בשלומם נמנעים מלעשות זאת.

אני מרגיש שהגיע הזמן לעשות שינוי, לפעול על מנת לאחד את יוצאי צד"ל לקבוצה אחת שזוכה לטיפול אחיד ומזכה את כל חבריה בשוויון זכויות. הורינו התייאשו מכל הדיבורים וההבטחות שניתנו וניתנות להם, ועל כן אנו, הדור השני של יוצאי צד"ל במדינת ישראל ותומכי ישראל, צריכים לפעול ומרגישים צורך לומר את מה שהורינו כבר לא מעיזים לומר:

אנחנו היינו שותפים להגנה על המדינה והיום גם ילדינו תורמים למדינה. אנו חשים שותפות גורל עם מדינת ישראל והגיע הזמן שסוגיית יוצאי צד"ל תיפתר. יוצאי צד"ל הרוויחו בכבוד את מעמדם וזכותם לחיות חיים בכבוד וברווחה כלכלית ככל הניתן במציאות הישראלית של ימינו, הם וילדיהם.

"אנו יוצרים את עתידנו וקוראים לזה גורל (בנג'מין דיזראעלי) הגיע הזמן שנדאג לגורלנו".

ג'ונתן נ. אלחורי