על שנאת חינם ודעות קדומות

מאת: תרי וינברג

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

בבת אחת עם שלם נזרק לתוך מערבולת של שנאת חינם, זרות והתנכרות.

כשהמוזות רועמות התותחים שותקים. ולא בכדי, כי מי בכלל צריך תותחים בימים אלו כשחיצי המילים הנורים בין המגזרים השונים בציבור הישראלי חורצים ופוצעים יותר מאלפי טילים? מתוך ראיון יפהפה שהתפרסם השבוע עם הרב מוני אנדר מחב"ד, מצאתי השבוע פסקה שדיברה אלי יותר מכל: "יומיים חלפו. הדלקת נרות בביתה של משפחה חילונית מקסימה בגבעתיים. קבלת הפנים האוהדת דרשה ממני תשובה ניצחת למה אני מַגְלֶה נשים לאחורי האוטובוס. עניתי לבעל הבית שכבר הרבה זמן לא נסעתי באוטובוס, אבל מעניין למה הוא לא שואל אותי אם קניתי לאשתי תכשיט לחנוכה. "מה הקשר?" הוא שאל.

"אותה תורה" עניתי, "שאסרה עלי ליהנות משירתה של אישה שאיננה אשתי, דורשת ממני גם לקנות לה תכשיט חדש לכל חג, להאכיל את בעל החיים ש(אין)לי לפני שאני בעצמי נוגס בארוחה, לשלם לעובד באותו יום את משכורתו, ואם חלילה אראה מישהו שמחזיק ספר תורה נופל לרצפה, עליי לעזור קודם כל לבן האדם לקום, ורק לאחר כן להרים את ספר התורה". "וואו, איזה יופי. לא ידעתי שיש כאלו דברים ביהדות שלנו", נדהם המארח שלי והמשיך איתי להדלקת הנרות, יחד עם האישה והילדים כמובן.

אותה מהומת המוזות החזירה אותי למשפט שהיה כל כך אהוב עלי בימי נעוריי: "ואהבת לרעך כמוך" או לפסוק במלואו: "לא תִקֹם ולא תִטֹר את בני עמֶך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה' " (ויקרא י"ט י"ח). כי מה כבר אנחנו מתבקשים לעשות? קצת ויתור על האגו העצמי, קצת יותר קבלת האחר, קצת פחות להיסחף אחרי רגשות שליליים, מעט יותר התחשבות ואהבה... אז למה זה הופך כל כך מסובך? למה בבת אחת עם שלם נזרק לתוך מערבולת של שנאת חינם, זרות והתנכרות?

בפועל, כמה אנו יודעים על הזולת? גם כאלו שקרובים לנו ממש, פיזית ונפשית, עד כמה אנו באמת מכירים לעומק את נפשם ועולמם? אנו יכולים לחיות ברחובות מקבילים, ועדיין לא נדע על שכנינו כמעט מאום, חוץ מהגלוי לעין. ומה שסמוי, כל כך מהר ניתן לפרשנות שווא, פשוט מפני שאיננו רואים את כל התמונה, איננו מבינים אותה, ומה ששונה מאיתנו לרוב מפחיד אותנו ומאיים עלינו ואיננו רוצים בקרבתו.

ולא רק זאת. בתהליכי התפתחות השפה והזיכרון, המוח שלנו עובד ב"קיטלוגים" – כלב שייך ל"משפחת החיות", צלחת שייכת ל"כלי אכילה", אבא שייך ל"משפחה" וכך הלאה. אותו כלי מופלא של הזיכרון שמאפשר לנו ביתר קלות להטמיע מילים חדשות, להתאימן לידע מוכר וידוע, ולשלוף אותן בהקשר המבוקש, לעיתים גם פועל כחרב פיפיות. פתאום כל פורע חוק מאפיין מגזר שלם. כל אדם שאומר דבר בגנותנו מייצג את כל האנשים הדומים לו בחזותם. אפשר לשייך זאת למאפייני המוח האנושי, אך אפשר, כמו בכל מידה טובה שאנו עמלים לרכשה, גם לעבוד על תכונה זו, ולהימנע ממנה על ידי מציאת הטוב, המיוחד והייחודי לאותו אדם. לא עלינו לשפוט ולקטרג, יש שופט עליון שבמאה ועשרים יעשה סדר בחייו של כל אדם.

בואו ננסה במשך שבוע אחד בחיינו לומר דבר טוב, ולו אחד, על האנשים הסובבים אותנו. שכנים, חברים לעבודה, חברים לספסל הלימודים, בני משפחה, גם אם עולמם שונה משלנו. לסנגר עליהם בכל מחיר. למצוא בהם נקודת זכות. ומה שאיננו יודעים לא להשלים מהדמיון – פשוט נאמר: אינני יודע, או: אינני מבין, ואולי אף ננסה ללמוד זאת. פחות לקטלג, פחות לקטרג.

מספרים על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שהיה ידוע כסניגורם של ישראל, וככזה היה מוצא בכל יהודי נקודת זכות. בליל יום הכיפורים איחר הרב להגיע לבית הכנסת. גשם חזק ירד בחוץ, והרב עמד מתחת לגג רעפים וחיכה עד שיחלש המבול. בעודו עומד שם הוא שמע את שיחתם של כל גנבי העיירה המספרים זה לזה על כל מעלליהם השנה. רץ משם הרב במהירות לבית הכנסת בעודו בוכה ומתייסר: הנה אפילו גנבי העיר עוסקים כבר בוידוי על כל חטאותיהם ואני אפילו עוד לא הלכתי להתפלל...

תגידו תמימות? תגידו הווי אדם הדן את חברו תמיד לכף זכות? תאמרו יכולת מופלאה להוציא את המוץ מן התבן ואת הטוב מן הרע שבכל אדם? אחת היא העובדה, הדבר אפשרי. כולנו ברואי השם, ובכל אחד מאיתנו ניצוץ אלוקי ששייך לאותו מקור, ונתיב של שלום עובר בין כל הניצוצות. בזכות היכולת לגלות ניצוץ זה אצל הזולת בדרכי נעם, יכול כל אדם לעבור תהליך תיקון ושינוי, ובעת בה יגלה את זוהרו של זולתו יתגלו גם מידותיו הטובות שלו בעצמו.

מבלי לשים לב, ברגע שנעביר את "הזרקור" מהשונה ולא ידוע אצל זולתנו (ולכן גם "המפחיד והמאיים") ונתמקד ביפה והמהודר שבו, נגלה כי אין לנו עוד צורך בהתמקדות בצדקת דרכינו, ונבחין ביכולת הנתינה וההעצמה האלוקית שמתגלות בנו תוך גילוי הנתיבים שסלל לנו הקב"ה לחבר בין כל בניו. לעיתים, אנשים הולכים למקומות של אמונה יוקדת או חוסר אמונה מוחלט, לא כי הם "רעים" ולא כי הם "טובים", אלא מפאת תהליכים נפשיים מורכבים ועמוקים ולעיתים נסתרים מעינינו. אם נשנא אותם על כך ונתקטב – סביר להניח כי הם יישארו שם. אף פעם לא נדע אם זה רק הניסיון שלהם – או גם הניסיון שלנו שלא להיגרר אחרי רגשות כעס ופחד שמעוררים בנו מעשיהם.

כן, נכון, חייבת להיות בנו איזושהי נקודת פתיחה רוחנית על מנת להתחיל תהליך זה. אם נרצה לקרב בין שני קצוות העם אך ורק ממקום רציונאלי או מטיף, נתקשה לעשות זאת כי תמיד יתרומם לו הקול "ההגיוני" שידבר על "צדקת דרכי וטעותו של הזולת". אך אם נשאל עצמנו שוב ושוב, מה באמת הקב"ה מבקש מאתנו? אם נזכור כי לכל אדם, באשר הוא, נשמה עליונה ואישיות מורכבת המעוצבת על ידי אינספור נתונים ונסיבות, נשמע את התשובה כי רק בדרך של חמלה ואהבה ללב רענו נוכל באמת להבינו, ולקבלו בדיוק כפי שהינו. אולי אז נוכל להפסיק לנטור ולנקום ולאהוב את רענו כמונו, בדרכי נעם ובנתיבות שלום.