maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

א' אוהל, ב' זה בית, ג' זה סיפור גדול!

טור אישי - חן שאול

מאז היותי קטנה, אני זוכרת את השיעורים החשובים שניסו ללמד אותנו - על הסכנות שבשימוש בסמים, על הסכנה שבנהיגה תחת השפעת אלכוהול. הסבירו לי עד כמה מסוכן לחצות את הכביש שלא במעבר חצייה ומה יקרה אם אני אלך לבד ברחוב בשעות מאוחרות. אבל אף אחד, מעולם, אף פעם, לא לימד אותי עד כמה  זה מסוכן לשתוק!!!

אני עוקבת אחריהם בכל יום, בודקת במיילים, מקשיבה לחדשות. אני צופה בהם צועקים בתוך מגאפון את המילה 'די'! ואני מתרגשת... זו לא זעקה של אנשים מפונקים, זו זעקה עמוקה של אנשים עייפים, מותשים, צעירים ששאבו מהם את האנרגיות כי לאף אחד לא אכפת מהם. אני אחת מאותם הצעירים - אני בת 25, יהודיה, בעלת הכנסה ממוצעת. גם אני שוכרת דירה במחיר מופרז במרכז הארץ, גם אני ובן זוגי שגר איתי (סטודנט בת"א) הורגים את עצמנו, כדי לחיות כמו שצריך תחת עול הארנונה, המים, הגז, הטלפון והאינטרנט (ואני לא אתחיל בכלל לדבר על מחירי הדלק!). הבעיות של מעמד הביניים בישראל רבות , עמוקות וכל כך כואבות, אך נראה כי בעיית הדיור היא הגרועה מכל.

לגור בדירה שכורה במרכז הארץ, זה כבר מזמן לא דבר של מה בכך - מדובר על הוצאה של 60% בממוצע מהמשכורת החודשית. מביך אותי בכלל להזכיר לכם ששכר המינימום בישראל עומד כיום על סכום מבדר של 4300 שקלים (שכר נמוך מאוד יחסית למחיר של דירה ממוצעת בת"א). מביך אותי עוד יותר לתאר לכם את הגועל נפש שיש בדירות האלה. רוב בעלי הבית לא חושבים לרגע על העובדה שלגור בדירתם זה לחיות כמו מקק בפינה קטנה במכולה של זבל. הגענו לשלב שהזבל מסריח מדיי והחום התל אביבי לא מועיל לסרחון. אז יוצאים החוצה...לשאוף אוויר צח עם פחות סירחון.

אני יושבת פה בעבודה, 10 שעות מידי יום, מרוויחה את כספי ביושר כדי לסיים את החודש. אין לי את האפשרות, על אף רצוני העז, לשבת שם איתם כל היום בתוך האוהל, האנשים עם המגפון. אז אני עושה את הדבר הכי טוב, הכי מועיל שאני יכולה לעשות - אני כותבת עליכם ובאה אליכם. אני שם עם ההמון, מסתכלת, מזהה, נלחמת על מה שאכפת וחשוב. אח"כ אני חוזרת לבית שלי, הולכת לישון כדי לקום לעוד יום עבודה ארוך שבסיומו גם אני אצעק עם ההמון...

די למחירים מופקעים וניצול מוחלט של בעלי דירות!

די לדירות קטנות ומעופשות שמחירן עולה מידי שנה בסכומי עתק!

די לגבות מחירים מטורפים מסטודנטים הלומדים בפריפריות!

די לשחק בנו, הדור הצעיר, שלא נותנים לו שום הזדמנות לבנות חיים הוגנים במדינת ה"רווחה" ישראל!

די!

 

כפי שהמאבק נראה היום, הוא דורש המון ממשתתפיו, ממאמיניו. הוא דורש מהאדם ההממוצע לצאת מביתו, לעזוב עבודתו ולשנות את שגרת חייו מן הקצה אל הקצה, כדי ליזום מהלך ראוי ונכון עבור מסה גדולה של אנשים. אך האם לא ניתן גם אחרת? האם מחוייבות טוטאלית של 24 שעות ביממה היא הדרך היחידה לגרום למאבק הזה לחלחל? ואם אינך יכול לרתום עצמך למאבק טוטאלי, אך אתה מאמין בכל כולך באג'נדה, האם תוותר ולא תתן מאומה? הרי מה אנחנו רוצים להשיג במאבק הזה בסופו של דבר? אנחנו רוצים שישמעו אותנו! אנחנו רוצים הד, רעש, נוכחות!  והרי אותם האנשים שרוצים להיות חלק מהדבר הגדול הזה גם יודעים להשמיע קול ויכולים. הגעה בסופו של יום עבודה, אחרי הלימודים או אחרי החוגים, גם לזמן מועט של מספר שעות תתרום מאוד! זו תוספת של קולות, צבעים ותנועות שהחבר'ה של האוהלים ישמחו לקבל, תוספת משמעותית. כולנו נהיה שם, למרות המחוייבויות היומיומיות שלנו, גם לזמן קצר. כך ניצור נישה רחבה יותר של אנשים תומכים ומאמינים. כל אחד ייתן את המקסימום מעצמו, בדרכו שלו. הרי באנרכיה אין כללים לא?

ההרתמות הנרחבת למאבק של מעמד הביניים בארץ מצביעה על שינוי בגישה, שינוי שיביא לשינוי. רק לפני שנה, סיימתי את התואר הראשון וחתמתי אותו עם סמינר מכובד למדי. נושא הסמינר שכתבתי היה ה"פייסבוק והתמורות שלו על הפעילות החברתית שלנו". המסקנות שהתקבלו עם סיומו של הסמינר היו עגומות: רובנו לא מתעניינים בפעילות חברתית מחאתית, רובנו לא נצא מהבית כדי להלחם על אג'נדה,  80% מהאנשים יסמנו רק "לייק" בעמודי מחאה בפייסבוק ומעבר לכך לא יעשו מאומה. חשבתי שעידן המגפון וההרתמות החברתית בכיכרות העיר חלף מן העולם. חשבתי שמחאה אמיתית כמו שידעו "הפנתרים השחורים" לעשות בזמנו, לא תיוולד מתוך דור המחשבים והפלייסטיישן, הדור שלי. היום אני מבינה עד כמה טעיתי, טעיתי ובגדול! את הציון לעבודת הסמינר כבר קיבלתי, אך את הציון שהמחאה הזו תקבל אין אנחנו יודעים. רבים חותמים את המסע הזה כדבר אבוד, כמו ביצה שלא ניתן לייבש. אך אני חושבת שאתם טועים, בדיוק כמו שאני טעיתי...

מחאת האוהלים החלה דרכה ביום חמישי 14.7.2011 בעיר תל אביב. אז חברו יחדיו מאות צעירים, מאוגדים תחת אג'נדה אחת. מאז היא התפשטה לבאר שבע, לירושלים, לקריית שמונה והרשימה עוד ארוכה ופתוחה. מחירי הנדל"ן מרקיעי השחקים, שלא נותנים לנו שום סיכוי, גרמו לאנשים בין הגילאים 18 ועד 60 בממוצע, לצאת מביתם, לעזוב עבודתם ולישון בתוך אוהל קטן, מכורבלים בלחות הישראלית. במהלך הימים הבאים יופיעו אומנים רבים כדי למשוך את הקהל הרחב לאזור המחאה, שם יועברו הערכים לשאר התושבים, אז יוסבר להם שאי אפשר יותר ושהשינוי הכרחי. כמובן שנמצא ביניהם גם את אוהבי הקרנבלים והמסיבות, שהגעתם לשם נובעת מצורך שיטחי להנות ותו לא - מי ייתן וגם הם יבינו את החשיבות של המאבק החיוני הזה.

אמש, כך דווח בגלי צה"ל, יזם ראש הממשלה ישיבה חשובה עם שר האוצר יובל שטייניץ, יו"ר וועדת הכלכלה ח"כ כרמל שאמה ושר הבינוי והשיכון אריאל אטיאס. באופן שאינו מפתיע כלל, המסקנות של הישיבה היו "אין פתרון קסם, זה ייקח זמן". הרי ידענו את זה מלכתחילה, מדוע ליזום ישיבת פאר עבור מסקנה שכזו?

 

אנחנו נמתין בסבלנות ונחכה עד שאכן יימצא פתרון של קסם, כי על חיים יקרים שכאלה, כבר איננו יכולים לשלם...

 

כתבו לנו בתגובות שבתחתית הדף - מה אתם חושבים על המחאה? כמה היא תצלח? מה אתם עושים או תעשו למענה?

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: