maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

האם באמת מותר האדם מן הבהמה?

שי קוריצקי

בקרב בני האדם, ישנה אי הסכמה עמוקה בנוגע למשפט זה.

אנו נחלקים לשתי קבוצות, העומדות כל אחד בצד שונה של המתרס האידיאולוגי.
'בפינה הכחולה, ושוקלים כחצי מהאוכלוסיה' - יש לנו את אלה המאמינים במשפט זה, המאמינים כי האדם הוא יצור שונה לגמרי מן החיה, לא רק בכוח מוחו אלא בטיב בריאתו וקיומו. האדם לא שייך לממלכת החיות, אלא לממלכת בני האדם; עולם אחר לגמרי מזה של בעלי החיים. מכוח עולם זה, בני האדם חשובים יותר, חייהם שווים יותר ומותר להם לעשות בחיות ככל העולה על רוחם.

'ובפינה האדומה, ושוקלים לא פחות' - יש לנו את אלה המאמינים כי לא קיים עולם האדם. כי אנחנו (ותמיד היינו), חלק מממלכת החיות. כך שלמרות היכולות המרשימות שלנו, הרי שההבדל אינו באיכות, אלא בכמות - גודל המוח, מורכבות השפה והמחשבה, מורכבות האוכלוסיה, וכיוצא בזה. אלה מאמינים כי לחיות יש זכויות לא פחותות מאיתנו, וצריך לתת להם כבוד דומה, אם לא תמיד שווה.

וכדי לא להפוך זאת לדיון תיאולוגי, בואו נסכים לשים מחלוקות רוחניות בצד לרגע, ולבחון את ההבדלים בין האדם לבין החיה על סמך היכולות בלבד, אחרת יהפוך מאמר זה למשהו שונה מאוד, שגם אלף ספרים לא יספיקו לו.

מה מפריד בין האדם לחיה? בואו נסתכל על מספר כישורים.

השפה
אם אשאל עצמי - מה ההבדל ביני לבין חיה?  הדבר הראשון שעולה בראשי - השפה.
לבני אדם יש יכולת לשונית מדהימה, אנחנו נולדים עם מרכזי שפה ענקיים במוח, אשר יוצרים מליארדי חיבורים נוירונאליים, ואנו מסוגלים ללמוד ולזכור מספר מדהים של מילים ומושגים, מאות אלפי מילים, מליוני מילים. הרי עוד לא מצאנו את הגבול, ועוד לא בחנו את מספר השפות שאנו מסוגלים ללמוד. חלק גדול מאוד מהעולם דובר יותר משפה אחת, חלק לא מבוטל שלוש, וקיימים רבים הדוברים ארבע או חמש שפות, בעיקר באירופה הרב-תרבותית. מספר השפות הקיימות בעולם אף לא ידוע, אך אנו יודעים שמספרן נע בין 5000-10000 שפות שונות, ואם תשקלו זאת לרגע, הרי שהיכולת השפתית של האדם היא אחד מפלאי העולם (עולם הטבע או עולם האדם), וזה משהו ששני הצדדים בוודאי יסכימו איתו.

ולחיות?
לרוב החיות אין שפה מפותחת במיוחד, הן מתקשרות בעיקר בשפת גוף, והטווח הקולי שלהן מוגבל. לדוגמא, לכלבים יש מספר מוגבל של נביחות בעלות משמעות, המסמלות צורך, התגוננות, השמעת אזעקה, וגם משחק. לעומת זאת, הם מביעים הרבה יותר בשפת גוף - תנוחת הגוף, שימוש בזנב, קיפול אוזניים, חשיפת שיניים וכדומה - לכל אחד מאלה יש משמעות. רבים החוקרים הסבורים כי שפת הגוף של הכלבים ידועה רק בחלקה והם מתקשרים גם בדרכים שאנחנו לא מודעים אליהן. בנוסף, חוש הריח המפותח של הכלבים מאפשר להם לתקשר גם פאסיבית, כאשר הריח המסוים היוצא מהם מסמל משהו לכלב אחר.

 

 

לעומת זאת, ישנם בעלי חיים עם מערכת תקשורת יותר מורכבת, וכדוגמא אפשר לקחת את הלוויתן. מדענים היום, סבורים כי הלוויתן הוא בעל החיים היחיד ששפתו דומה במקצת לשפת בני האדם - מבחינת מורכבות, שימוש ב'משפטים' החוזרים על עצמם בתוך 'נאום' ארוך יותר ושימוש בחוקי דקדוק. גם היום, עם כל העזרים שברשותנו, לא הצלחנו לחדור לעמקי השפה בה משתמשים הלוויתנים, ועדיין לא ידוע עד כמה היא באמת מורכבת. אך מה שכן גילינו הראה לנו כי השפה שלהם היא מתוחכמת מאוד ועושה שימוש, בדומה לשפות בני האדם, בהיררכיה לשונית, שמחלקת את דבריהם למשפטים ומילים, עם חוקים ברורים. אך גם אם הדבר נכון, מכאן ולשפת האדם המורכבת להדהים, אפשר להגיד שיש הבדל גדול מאוד.

חשוב להוסיף גם, כי יש שימפנזות וגורילות אשר מסוגלות לדבר בשפת הסימנים של האדם, עד לכמות ידע של אלפי מילים והרכבת משפטים קצרים. האם הם 'יודעות' את השפה או האם זוהי שורה ארוכה של התנהגות נלמדת?

האזינו לדברי הלוויתן

 

דמיון
דבר נוסף שאולי מבדיל בינינו, היא היכולת לדמיין.
לבני אדם יש יכולת בלתי מוגבלת כמעט לדמיין. בדקה אחת נוכל לדמיין את סוף העולם, את בריאתו, את עצמנו יושבים באחו או לפנטז על כוחות על. הדמיון האנושי הוליד אינספור סיפורים, ספרים, סרטים ומחזות, והיד עוד נטויה. בעזרת הדמיון, אומרים חלק, פיתחנו את עצמנו, והפכנו למשהו שונה, משהו שכבר איננו חיה. האומנם?
קרוב לוודאי שבני אדם מבלים יותר זמן בדמיון מאשר בעלי חיים, אשר בדרך כלל חיים מאוד בהווה ועסוקים בצורך של אותו הרגע. חיות, עבורנו, אינן מפגינות מחשבה מרובה, ולא נראה כי חושבות על העתיד או מבלות זמן בפנטוז. יכול מאוד להיות שהדבר נכון, שחיות מונעות הרבה יותר על ידי האינסטינקט המיידי ולא על ידי תשוקות או רצונות המצריכים דמיון.
לעומת זאת, אנחנו כן יודעים שחיות חולמות, וחלומות הם גם סוג של דמיון. כשאנו רואים משהו שאיננו שם, זהו דמיון. חיות חולמות על ציד, הן חולמות על דברים שמפחידים אותן, ואם רגליה הרוטטות של כלבתי הן אינדיקציה למשהו - גם הרבה על ריצה או חיים בלהקה דמיונית.

כלב חולם

יש הטוענים כי לחיות יש דמיון, אך פשוט מעולם לא היה להן את הזמן לפתח אותו. חיה שמבלה זמן בדמיון ולא בציד, קרוב לוודאי שתמות בלי להוליד ילדים, וכך לא תוריש את הגנים שלה לדור הבא. כך שחיות חייבות להיות ממוקדות בהווה ובמה שקורה סביבן. יכול להיות שהן כן מבלות רגעים קצרים בדמיון, כאשר הדבר עשוי למנוע מהן מעשה טיפשי, אך כנראה שהן משתמשות בזכרונות בלבד. בנוסף, חיות שמבלות זמן רב לבדן, כמו הלוויתן, הדוב או הטיגריס האסייאתי, עשויות לבלות זמן בדמיון, ואנו פשוט לא מודעים לכך.

המודעות
אני זה אני זה אני.
המודעות היא מושג חמקמק אך רב עוצמה. היא מתייחסת לעובדה שבני אדם מודעים לעצמם, לקיום שלהם כישות נפרדת, ומסוגלים לחשוב על עצמם וגם על המחשבות שעוברות בראשם (מטה-קוגניציה: מחשבות על מחשבות). כדי להיות מודע, אתה צריך להיות מסוגל לחשוב - 'זה אני, אני קיים, ברגע זה. ואני מסוגל להגדיר את עצמי, אני יודע איפה אני מתחיל ואיפה אני נגמר.'
זה שנים שחוקרי בעלי חיים מנסים למצוא את התשובה - האם לבעלי חיים יש את המודעות הזו? הגישה הרווחת אומרת שלא, לבעלי חיים אין את המודעות הזו כ'אני'. יש להם אינסטינקטים וריפלקסים העוזרים לשמור על גופם כאינדיבידואלים, אך הם לא 'יודעים' כי הם קיימים, אלא פשוט מגיבים לגירויים חיצוניים ומשתמשים במאגר התגובות האוטומטיות שלהם כדי להגיב להם. האם בני האדם הם היחידים היכולים לחשוב על החלטות עתידיות ולהחליט לפיהן? אולי לא, יש חיות המסוגלות לחשוב, כמו שימפנזות למשל, אשר מסוגלות לשבת ולהסתכל על בננה המונחת מחוץ לכלוב שלהן ומקל שהונח לידה, ואז לפתע לקום, לקחת את המקל ולהשתמש בו כדי לגרור את הבננה לכלוב. משום שלא היה כאן ניסוי וטעיה, הרי שהיתה כאן מחשבה וקבלת החלטה מודעת.

אך כשניסו לקבוע אם השימפנזה היא בעלת מודעות, נתקלו במכשול. כיצד ניתן לבדוק תהליך כה פנימי? האם בכלל אפשר להשליך מחשבה כה אנושית על חיה? החוקרים ניסו בהתחלה לראות אם בעל החיים מזהה את עצמו במראה. בעלי החיים בכלליות אינם מזהים תמונות של עצמם, ובדרך כלל יתעלמו מהמראה או יתנהגו כאילו החיה שבמראה היא יצור נוסף, וינסו להתיידד איתה או ירגישו מאוימים על ידה. בניסוי מפורסם, סימנו שימפנזות עם מדבקה על המצח, ונתנו להם להרגיש אותה. אחר כך הציגו להם מראה וניסו לראות אם יקשרו בין המדבקה על המצח שלהם למדבקה על המצח במראה. הניסוי נכשל.

 

 

אך מה שבטוח הוא, שקשה מאוד לדעת כיצד חיה תופסת את עצמה, ויכול מאוד להיות שמבחן המראה נכשל משום שחיות לא גדלות עם מראות, ולפיכך אין להן מושג כיצד הן נראות. אין שום סיבה לחיה לזהות את עצמה במראה.

השימוש בכלים

השימוש בכלים נחשב לרוב כנחלת האדם. התחלנו עם מקלות או אבנים והגענו לרמת תחכום שאין כמוה, השימוש בכלים וירטואליים לחלוטין, כמו דף האינטרנט שאתם קוראים עתה. אנו משתמשי הכלים הטובים בעולם, ולמעשה 'הצלחנו' אף להגיע לכזו רמת שכלול, עד שאנחנו מסוגלים להקיף את עצמנו במעשה ידינו, עד כדי חסימת העולם הטבעי לחלוטין. אנו גרים בבניינים, נוסעים על כבישים, הולכים על מדרכות ויושבים בעוד בניינים. לרובנו, העולם הטבעי הוא אופציה בלבד.

לעומת זאת, גם בעלי חיים רבים מראים שימוש מושכל בכלים, מהעורב המשתמש במקל כדי להוציא טרמיטים מהחור בעץ, דרך הבונים המסוגלים לעבוד יחד כדי להקים סכרי עץ מורכבים ועד לנמלים אשר מסוגלות, כקן, לבנות מבנים מורכבים מאין כמוהם, המתחרים בתכנון העירוני שלנו ואף לעיתים עולים עליו.

 

 

אז איפה אנו, כבני אדם, ניצבים? האם אנחנו חיה מושכלת, או האם אנחנו משהו מעל ונפרד מן הטבע, ישות אשר עומדת בפני עצמה ולה הבדל איכותני מעולם בעלי החיים?

ואולי, אין הדבר משנה, כפי שאמר האינשטיין התנכי החכם באדם, שלמה המלך:
"מותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל" אשר אפשר לפרש - אין לאדם יתרון על הבהמה, מאחר ושניהם בני תמותה.

כתבו לנו את דעתכם בנושא. איפה, לדעתכם, ניצב האדם מול החיה?

חיבר וערך: שי קוריצקי

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: טבע, חיות, שפה, דמיון
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: