בסוד הנשמה – מודעות עצמית לפי ספר התניאסדרה שנייה - שיעור שני – איפה נמצא בורא עולם?

למעבר לשיעור הראשון בסדרה השנייה - הירושה - לחצו כאן

השם אחד
לפני שיעקב אבינו עוזב את העולם הוא קורא לכל הבנים שלו לעמוד סביבו כדי לברך אותם. לפני שהוא מברך הוא רוצה לוודא שהשהייה במצרים לא השפיעה עליהם לרעה והם עדיין מאמינים שיש רק אלוקים אחד ולא כמו המצריים שהיו עובדים לאלילים. הבנים עונים ליעקב אבינו בפה אחד: "שמע ישראל (זהו שמו של יעקב) השם אלוקינו, השם אחד". פסוק זה אנו אומרים מדי יום, מספר פעמים ביום ובאמצעותו מבטאים את האמונה שלנו בא-ל אחד.
אך יש פירוש עמוק יותר לפסוק. אין זה בא רק לשלול את האמונה באלילים, את האמונה שיש יותר מבורא אחד בעולם, יותר מכח אחד שיכול להשפיע, אלא המשמעות היא הרבה יותר עמוקה ובאה לשלול את האמונה שיש עוד מציאות בכלל מלבד הקב"ה.

מסירות נפש
בפעם הקודמת הסברנו כי בכל יהודי יש אהבה מסותרת לקב"ה, אהבה זו נובעת מה"חכמה שבנפש", אותה נקודה על שכלית בנפש שלא יכולה להיעלם, לא יכולה "להתלכלך" ולא יכולה להשתנות, רק יכולה "להירדם". אך ברגעי האמת, כאשר יהודי ניצב מול ניסיון בו הוא צריך להחליט האם הוא שייך לקב"ה או לא, היא מתעוררת. (מה שרואים שישנם כאלו שהגיעו לניסיון והנקודה לא התעוררה בהם, בד"כ זה יהיה מכיוון שלא הרגישו שאכן חצו את הגבול).

הדוגמא הקלאסית לזה, כפי שראינו לאורך ההיסטוריה היהודית, היא מיהודים שהיו מוכנים לקפוץ לאש ובלבד שלו להשתחוות לפסל, שלא לכפור ביהדותם. כאשר אותו יהודי נדרש להשתחוות לפסל היה ברור לו מעל לכל ספק שזו חציית הקו האדום, שפעולה זו תנתק אותו מיהדותו. ייתכן כי אותו יהודי היה מוכן לעבור עבירות אחרות, זאת מכיוון שבעבירות אחרות הוא לא מרגיש זה "נורא" כל כך.
האתגר שלנו בשיעורים הקרובים יהיה להראות כי בעצם כל עבירה, אפילו הכי קטנה, גורמת לנו לניתוק מהקב"ה כמו עבודה זרה ממש. בצד החיובי נראה שכל מצווה, אפילו מצווה קטנה, יוצרת בנו חיבור לבורא עולם, חיבור נצחי.

אך לפני כן ננסה לגלות היכן נמצא הקב"ה..

איפה נמצא הקב"ה
רבי שמואל בילדותו אהב לגלף בעץ באולרו.
אחד החסידים פנה אליו ואמר לו: "אם תגיד לי איפה הקב"ה נמצא אתן לך את האולר החדש שלי".
ענה לו רבי שמואל: "אם תגיד לי איפה הוא לא נמצא אתן לך את שלי".
וכששמע החסיד את התשובה נתן לו את האולר החדש..

אחדות השם
הקב"ה נמצא בכל מקום, השם אלוקינו השם אחד פירושו הוא שלא רק שאין עוד כוח חוץ מהקב"ה אלא שאין עוד מציאות חוץ ממנו, "לית אתר פנוי מיניה" – אין מקום פנוי ממנו, בשורות הבאות ננסה להסביר כיצד זה אפשרי.
ראשית, נסביר את היחס בין בורא אינסופי לנברא גבולי, אחר כך נסביר מה ההבדל בין בריאה יש מאין לעומת יצירה של יש מיש, מכאן נסיק שהקב"ה נמצא בכל מקום.

מתחילים
בתפילה אנו אומרים לבורא עולם, "אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא אחר שנברא העולם" ומתכוונים שאותו בורא שהיה לפני העולם נשאר בדיוק אותו דבר גם אחרי שנברא העולם, במילים אחרות בריאת העולם לא פועלת שום שינוי בבורא.

כיצד זה ייתכן?
אצל בני אדם לאחר שהם יוצרים משהו חדש נפעל שינוי, זה כבר לא אותו אדם, לעומת זאת על הבורא אנחנו אומרים, שאף על פי שהוא ברא את העולם (וכשאנו אומרים עולם אין הכוונה רק על כדור הארץ. יתירה מזו, אין הכוונה רק לכל מיליוני הגלקסיות, אלא אנו מתכוונים לכל העולמות, כולל העולמות העליונים, העולמות הרוחניים), זה לא פעל בו שום שינוי, הוא נשאר בדיוק כפי שהיה לפני הבריאה.
כדי להבין תשובה זו לעומק, אנו צריכים להתבונן באיזה אופן הקב"ה בורא את העולם.
לפני כן נשאלת השאלה, איך אנחנו מסתכלים על הבורא, איך אנחנו תופסים את היחס בינינו לבינו, האם הקב"ה הוא הכי גדול שיש או שהוא אינסוף?

מה זה משנה?
כאשר תופסים את הקב"ה כ"הכי גדול שיש", אז אנחנו נתפסים כלפיו כהכי קטנים, אמנם הכי קטנים, אבל בכל זאת "תופסים מקום".
מה ההבדל בין היחס בין דבר קטן לדבר גדול לבין היחס בין דבר קטן (או גדול) למשהו אינסופי?
כאשר למישהו יש עשרה מיליון דולר בחשבון בנק שלו, אמנם זה נשמע סכום עצום (וכולנו היינו שמחים לסכום כזה), איזו חשיבות יש כבר לדולר אחד או אפילו למאה דולר כאשר בבנק שוכבים עשרה מיליון דולר? אך בכל זאת זהו סכום מוגבל, ומכאן שאם ייתן דולר אחד צדקה יהיה לו פחות כסף בחשבון, אמנם תחילה זה יראה חסר חשיבות אך אם הוא יתחיל לחלק מהכסף שלו לעוד קבצן ועוד קבצן, אפילו דולר לכל אחד, בסופן של דבר יגמר לו הכסף, אמנם זה ייקח הרבה זמן אבל בסופו של דבר זה ייגמר. (משל עדכני לכך אפשר לראות מהכינרת – טיפה ועוד טיפה שיוצאת מהכינרת וכבר אפשר לראות בעיניים איך היא הולכת וקטנה).
לעומת זאת, אם היינו יכולים לדמיין מצב שיש למישהו אינסוף כסף בנק, אז בין אם הוא יתרום למישהו דולר או מיליון דולר או מיליארד דולר, הסכום בחשבון יישאר זהה, יישאר אינסוף, כי היחס בין אינסוף לאחד או בין אינסוף לאלף או בין אינסוף למיליון הוא אותו יחס.

חזרה לקב"ה
אם אנחנו מדמים את הקב"ה לדבר הכי גדול שניתן לתאר אך לא לדבר אינסופי, אז כתוצאה מזה אנחנו חושבים שהעולם תופס אצלו מקום, אמנם מקום מאוד קטן (מה זה כדור הארץ לעומת כל הגלקסיה) אבל בכל זאת תופסים מקום וממילא הוא צריך להתאמץ ולוקח לו זמן לברוא את העולם. במילים אחרות, אנחנו חושבים שלברוא את העולם עם עוד אלף סוגי עכבישים זה יותר קשה לו, שלברוא 200 גלקסיות במקום אחת זה מטריח אותו יתר ולוקח לו יותר זמן.
לעומת זאת, כאשר אנו "תופסים" אותו כאינסוף, אנחנו מבינים שאנחנו לא קטנים בעיניו אלא לא "תופסים" מקום אצלו, וממילא בשבילו לברוא בן אדם או אוקיינוס שלם זה אותו מאמץ, שניהם שווי ערך בעיני האינסוף, יותר נכון שניהם חסרי ערך בעיני האינסוף (ואין זה סותר כמובן את זה שהחיים שלנו מלאי משמעות בעיניו, רק שזה מצד הבחירה שלו ולא מצד יחסי הכוחות, אבל על כך בפעם אחרת). בשבילו לברוא גרגיר חול או את שביל החלב זה אותו דבר, שניהם לא מצריכים ממנו מאמץ כלל, הוא אינסוף והם לא, הוא בלתי מוגבל והם מוגבלים, וממילא הם לא תופסים אצלו מקום ולא מצריכים את המאמץ שלו.
כדי להבין טוב יותר למה בריאת העולם לא משנה את הבורא, ניקח דוגמא מהשמש. כשהשמש מאירה בעולם היא לא צריכה להשקיע בכך מאמץ, זה קורה בדרך ממילא.
אם היינו רוצים לתת משל נוסף, אפשר להשוות מתכנת מחשבים למשחק שהוא יצר במחשב. גם אם יהיו שם אינספור דמויות ודפים ותמונות, כלפי המתכנת זה לא תופס אצלו מקום, הוא יכול ליצור עוד ועוד דמויות והוא יישאר בדיוק אותו דבר. זה אגב מסביר מה שאומרים בתפילה כל בוקר – אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא אחר שנברא העולם, בריאת העולם לא פועלת בו שינוי, כיוון שהוא אינסופי ועולם המוגבל לא תופס אצלו מקום.

יש מאין
מה ההבדל בין היצירות שאדם יוצר לבין בריאת העולם על ידי הקב"ה?
כאשר אומן לוקח עץ והופך אותו לכלי, הוא לא בורא את הכלי מאין. הוא לוקח חומר קיים ומשנה אותו. אחרי שהוא סיים את הפעולה הראשונה הוא לא נדרש לפעולה נוספת. הכלי מתקיים גם בלעדיו.
אבל כאשר מדובר על הקב"ה הבורא את העולם "יש מאין" גבול מבלי גבול, הדבר שונה לחלוטין. לא מספיק לברוא את העולם פעם ושימשיך להתקיים מעצמו, כיוון שכאשר הקב"ה בורא את העולם הוא לא מתחיל עם חומר שקיים ומשנה לו את הצורה. הוא מתחיל מ"אין", וכיוון שלהפוך ליש הוא היפך הטבע של ה"אין" יש צורך לברוא אותו כל רגע מחדש.

אבן באוויר
ניתן לזה דוגמא מהעולם שלנו. למשל, אבן. הטבע של אבן הוא להישאר על הקרקע, פעולה של תעופה באוויר היא מנוגדת לטבע של האבן. כאשר זורקים אבן באוויר, מעבירים כח מהיד לאבן. כל עוד שהכח הזה נמצא באבן היא עפה מעלה באוויר.
ברגע שכח הזריקה נגמר, האבן מתחילה ליפול כלפי מטה. לאבן אין יכולת לעוף בשמיים, לעוף בשמיים זה היפך הטבע של האבן. גם כאשר היא הייתה בשמיים לא היה זה מצד היכולת או מצד הטבע שלה, אלא מצד הכח שזרק אותה. ברגע שהכח הזה נגמר היא הפסיקה לעוף והתחילה ליפול.
והנמשל, לעולם אין כח להתקיים מעצמו, זהו היפך הטבע של ה"אין", העולם קיים כי הקב"ה נותן בו כח, "הוא ציווה ויהי", אם הקב"ה יפסיק לתת בו כח הוא "ייפול", הוא יפסיק להתקיים. גם כשרואים שהעולם קיים, אין זה מכיוון שהעולם קיים מעצמו, אלא מצד הכח שהקב"ה מחדיר בו כל רגע מחדש. ולכן אעפ"י שרואים עולם ומלואו צריך לזכור שהאמת של העולם היא שהכל זה אלוקות, וממילא "אין עוד מלבדו" כלומר אין עוד מציאות חוץ ממנו.
פעם ישבו כמה חסידים ודיברו איך הקב"ה יכול להחריב את העולם? אחד אמר שישרוף אותו, שני אמר שיציף אותו במים וכן הלאה. הפיקח שביניהם קם ואמר "הוא לא צריך לעשות כלום, הוא פשוט צריך להפסיק לברוא אותו...".

בעשרה מאמרות נברא העולם
את הביטוי לרעיון הזה אנו מוצאים בתורה בתיאור של בריאת העולם.
בתחילת ספר בראשית אנו קוראים על בריאת העולם, ושם נכתב לגבי כל פעולת בריאה "ויאמר אלוקים ויהי..." הבריאה נבראה על ידי הדיבור האלוקי, הקב"ה דיבר והעולם נברא, הוא דיבר ונברא עשב, הוא דיבר ונבראו הבעלי חיים, "הוא צווה ונבראו".
מה הכוונה שהעולם נברא בדיבור, הרי לבורא אין גוף ולא דמות הגוף, בוודאי שאין לו פה, וכנראה שהוא גם לא מדבר, אז מדוע משתמשים בלשון "ויאמר אלוקים"?

משלים
אכן לבורא אין גוף, הוא מופשט מכל גדר ומכל צורה, ולכן כל כך קשה לנו להבין אותו, אך התורה משתמשת במשלים כדי לסבר לנו את האוזן, שנוכל קצת להתחיל להבין.

מדוע בבריאת העולם המשל הוא מדיבור?
המשל של הדיבור בא בין השאר להביע את הרעיון שהצגנו, היחס בין דיבור אחד שאדם מדבר לעומת כח הדיבור שבנפש הוא כמו היחס בין גבול ובלי גבול, כלומר כמו שמטבע אחד הוא חסר משמעות לעומת אינסוף מטבעות, כך דיבור אחד הוא חסר משמעות לעומת כח הדיבור (היכולת שלנו לדבר). שהרי מצד כח הדיבור שבנפש אפשר לדבר בלי סוף ורק מצד הגוף שמתעייף ישנה הגבלה כמה נדבר. במילים פשוטות, האם מילה אחת שאמרתי לפני כמה שנים מחסירה ביכולת שלי להמשיך לדבר היום? וודאי שלא.
בעומק יותר, אם נשווה בין דיבור לבין הנפש עצמה (שהרי שורשו של הדיבור הוא בנפש) נגיע למסקנה כי אין ערך כלל בין דיבור לבין שורשו, ובוודאי ובוודאי שהדיבור שאנו מדברים אינו גורע או מחסיר מהשלימות של הנפש עצמה.
ובכך בעצם התורה מבטאת את הרעיון שהכח איתו הקב"ה בורא את העולם, כח הדיבור אינו תופס מקום לגבי הקב"ה בעצמו, וממילא אף על פי שהעולם נברא, אין זה משנה בכהוא זה את הקב"ה.

הדיבור הוא נצחי
כאשר אנו אומרים שהקב"ה בורא את העולם בדיבור, אין הכוונה כי הוא דיבר פעם אחת לפני 5,771 שנה כאשר ברא את העולם ומאז הוא מסתכל מהצד. להיפך, הכוונה היא כי כל רגע הקב"ה "מדבר" מחדש את העשרה מאמרות המהוות את העולם. אם לרגע אחד ייפסק הדיבור האלוקי, העולם יפסיק להתהוות, במילים אחרות, לא יהיה עולם.
לכן "דבר ה' " צריך להיאמר כל רגע מחדש כדי שהעולם ימשיך להתקיים. ולכן המציאות האמיתי בעולם היא דבר השם.

מסופר על אדמו"ר הזקן שבימים האחרונים לחייו שכב במיטתו ופניו מופנות לתקרה, הוא אמר לבנו שהוא כבר לא רואה את הקורה שבתקרה כי אם רק את החיות האלוקית, את דבר השם המחיה את התקרה...

עד כאן הסברנו פן אחד במשל הדיבור, כשם שהדיבור בטל לכח הדיבור, היינו כמו שהדיבור הוא חסר משמעות, הוא לא תופס מקום ביחס ליכולת שלנו לדבר ובודאי שאינו תופס מקום ביחס לנפש עצמה, כך, כביכול, דבר השם המחיה ומהווה את העולם בטל לקב"ה וממילא אינו פועל שינוי בקב"ה. כלומר, כמו שדיבור שאדם מדבר הוא חיצוני לו, ואינו פועל שינוי באדם עצמו, כך בריאת העולם אינה פועלת שינוי בקב"ה.

יש במשל הזה פנים נוספות ועליהן נרחיב בפעם הבאה.

לפני סיום נציין שכבר בשלב זה של ההסבר אפשר לקבל זווית הסתכלות חדשה לגמרי על היחס בין הקב"ה והבריאה. הבריאה לא קיימת מעצמה, היא תלותית בבורא, היא חייבת שהוא יברא כל פרט שבא מחדש כל רגע. הבנה זו מקילה עלינו להבין את הרעיון של השגחה פרטית. הקב"ה נמצא בכל מקום כי האמת של העולם זה דבר השם, ממילא אין לו "בעיה" להשגיח על כל פרט ופרט, אין לו בעיה גם לשנות איזה פרט (לעשות נס) בשעת הצורך..

בנוסף, הוא נמצא איתנו בכל מצב גם כשטוב וגם כשקשה, כשם שהוא מחייה ומהווה את הדברים הטובים הוא גם מחיי ומהווה את הדברים הרעים. מסופר על חסיד של אדמו"ר הזקן ר' שמואל מונקס שכשראו החסידים שביתו עולה בלהבות רצו לראות את תגובתו האם ייפול לעצבות או שימשיך באמונתו הנלהבת. פתאום ראו אותו רץ בשמחה ובדילוגים, שאלו אותו איך אתה יכול להיות שמח כשהבית שלך נשרף? הוא ענה להם שהוא שמח כי אם לא היה יהודי אז גם האלוקים שלו (פסל) היה נשרף, אך כיוון שמאמין בקב"ה אז גם אם הבית נשרף עדיין העיקר נשאר איתו...

לסיכום
ברגע אמת יהודי מוכן למסור את הנפש כדי להישאר יהודי. כדי להוכיח שכל רגע הוא רגע אמת כזה וכל עבירה עלולה לנתק אותנו מהקב"ה התחלנו להסביר מהי אחדות השם. מה הכוונה שהקב"ה בכל מקום. הסברנו בינתיים כי כיוון שבריאת העולם היא יש מאין, היא מצריכה בריאה כל רגע מחדש ובכל פינה, ממילא אם הייתה פינה בעולם ששם אין אלוקות אותה פינה לא הייתה קיימת...

למעבר לשיעור השלישי בסדרה השנייה - למה לא רואים את הקב"ה? - לחצו כאן

באדיבות אתר "אסנט צפת" - חווית הקבלה