maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

האם השפה משפיעה עלינו?

מחקרים עדכניים מגלים איך שפת האם מכתיבה את יכולתנו לתכנן, לנווט, להשקיע בתבונה, לזהות צבעים וליהנות מהרגע. קחו לכם מספר רגעים וקראו את המאמר, הוא טיפה ארוך - אבל שווה כל דקה!

פרופ' פיליפ זימברדו אוהב ניסויים בלתי שגרתיים. הוא התפרסם לפני כ־40 שנה, בעקבות "ניסוי בית הכלא" המפורסם שבו חילק סטודנטים מסטנפורד לקבוצות "סוהרים" ו-"אסירים" וערך במרתפי האוניברסיטה משחק הדמיית בית סוהר שיצא משליטה, נהפך לסיוט סדיסטי וקבע אבן דרך בתולדות חקר הרשע האנושי. כעת, בגיל 77, כאשר הוא חוקר את השפעת מבנה שפתם של בני אדם על תפיסת הזמן שלהם, הוא שוב הולך על הקצה.

בניסוי האחרון שלו, שאותו הוא מתאר בספרו "The Time Paradox" שהתפרסם בשנה שעברה, אסף זימברדו סטודנטים מסטנפורד, הפנט אותם והורה להם לחשוב אך ורק במושגי ההווה, ולהתעלם מפעלים ומושגים שנוגעים לעבר ולעתיד. מטרתו היתה לראות איך תשפיע המגבלה הזאת על מחשבות האנשים ומצב רוחם.

פיליפ זימברדו

הסטודנטים חולקו לארבע קבוצות: חברי קבוצה אחת קיבלו את ההוראה תחת היפנוזה עמוקה. חברי הקבוצה השנייה קיבלו את אותה ההוראה בלי שהופנטו, אך התבקשו לציית כפי שלדעתם אדם מהופנט היה מציית. הקבוצה השלישית קיבלה את ההנחיה בלי כל אזכור להיפנוזה, והרביעית לא קיבלה כל הנחיה ושימשה כקבוצת ביקורת. התוצאות המדהימות התגלו מיד כאשר החל שלב הפעילויות. הסטודנטים ש"תוכנתו" לדבר רק במושגי ההווה נהנו מכל הפעילויות יותר מכל השאר. כאשר האזינו להקלטה של קדימון לסרט, שהתגלתה במפתיע כרווית גסויות, הם התגלגלו מצחוק בעוד יתר הקבוצות רק גיחכו. כאשר התבקשו לכתוב על הקדימון ביקורת שתוגש למרצה בכיר כתבו סיכומים כגון "פשוט
אהבתי את הקטע המזו--ן!". וכאשר הורו לנבדקים ליצור כלי מחימר, המהופנטים היו היחידים שלא השלימו את העבודה. הם רק שיחקו בחומר עם אצבעותיהם עד אחרי תום הזמן שהוקצב להשלמת הכלי, ורק כאשר הורו להם להפסיק לשחק בחומר עזבו אותו, מחייכים, וניגבו את ידיהם המלוכלכות בבגדיהם. "השינוי התבצע בשפתם, ולכן גם במחשבתם. הם נהפכו למרוכזים אך ורק בעכשיו", כתב זימברדו בספרו.

"משפחתי באה מסיציליה, ובדיאלקט הסיציליאני אין צורת פועל עתיד", סיפר זימברדו. "יש 'was' ו-'is'. אין 'will be', וזה משפיע על המנטליות. כילד הבחנתי כמה ההורים שלי התרפקו על המורשת המשפחתית, ועל האהבה שלהם לאוכל טוב, יין, מוזיקה. כמו הרבה מהגרים מדרום איטליה, הם פשוט לא תכננו לעתיד. השפה לא הביאה אותם לחשוב על זה. לי נתנו ללכת לבית ספר רק כי זה חויב בחוק. זה היה המזל שלי, ולאורך ימי נעוריי ראיתי הרבה מהגרים מדרום איטליה עושים שטויות, וגם מאבדים את חייהם, כיוון שחיו בהווה מתמשך ללא מחשבות על העתיד".

רואים רק מה שאפשר לתאר

הטענה שהשפה מעצבת את המחשבה לא נולדה במעבדות הפסיכולוגיה של אוניברסיטת סטנפורד. בשנים האחרונות היא חוזרת ללב המחקר האקדמי לאחר שלא נחקרה באופן מסודר במשך יותר מ־50 שנה. באמצע המאה ה־20 היא זכתה לפרסום אקדמי כ"תיאוריית ספיר־וורף" השנויה במחלוקת, שטענה כי אסקימואים מכירים עשרות מילים שונות שמתארות שלג, וכתוצאה מכך הם מסוגלים להבחין בין עשרות סוגי שלג שונים; וזכתה לפרסום ספרותי ברומן הנודע "1984", שבו ממשלה של מדינה חשוכה מבטלת את מילות השלילה והביקורת בשפה כדי למנוע מאנשים לבטא מחשבות ביקורתיות ואף לחשוב אותן.

אולם מאז איש לא בדק מדעית אם השפה אכן משפיעה על המחשבה, אם עמים ששפתם אינה מכילה פעלים בעתיד אכן לא מתכננים לעתיד, אם שבטים ששפתם אינה מכילה שם של צבע כלשהו אינם מסוגלים להבחין באותו צבע, ואם אוצר המילים והדקדוק של אנשים אכן
מכתיב את האופן שבו הם רואים את העולם, את המחשבות שהם מסוגלים לחשוב ואת האידאולוגיה שהם נוטים לפתח.

"עד עכשיו", אומרת לרה בורודיצקי, חוקרת מאוניברסיטת סטנפורד ומי שמובילה בשנים האחרונות את חקר השפעת השפה על המחשבה. בורודיצקי היא כוכבת עולה בעולם האקדמיה. היא השלימה תואר דוקטור בגיל 23 והיתה מצעירי החוקרים במעבדת חקר המוח והתודעה באוניברסיטת MIT היוקרתית. בתשע השנים שחלפו מאז היא זכתה בשישה פרסי מחקר, וקיבלה פרופסורה בזכות 20 מאמרים פורצי דרך שפרסמה בתחום חקר התפיסה האנושית. כיום, בגיל 32, היא מרצה באוניברסיטת סטנפורד ומנהלת מעבדת מחקר שפועלת באינדונזיה, ואוספת עוד ועוד נתונים שמבססים את הטענה שגם הקטן שבחוקי הדקדוק משפיע על המחשבות האישיות של אנשים ועל תפיסות עולם של קהילות ועמים.

"הנתונים שאנחנו אוספים מכל העולם בהחלט פותחים מחדש את הדיון על חשיבות כללי השפה והמבנה שלה בעיצובם של בני אדם וחברות. שפה אינה רק כלי להביע בו רעיונות ואינה רק שיקוף של המחשבות. היא החומר העיקרי שממנו מחשבות עשויות. התכונות של כל שפה, מסינית ועד צ'יליאנית, מחייבות את מי שדובר בה לתפוס את המציאות אחרת. קח למשל את הפועל 'לקרוא' במשפט 'בוש קרא ספר'. אתה בטח יודע שבאנגלית אפשר להבין שזה קרה בעבר. אבל אם תאמר את זה בעברית תצטרך לספר באמצעות הפועל גם אם הקורא היה מר בוש או גברת בוש. וברוסית הפועל יצטרך לספר את כל אלה, וגם להבהיר אם קריאת הספר הושלמה או לא. אם בוש קרא רק חלק מהספר נחוצה הטיה מסוג אחד, ואם השלים את קריאתו נחוצה הטיה אחרת. בטורקית על הטיית הפועל להבהיר גם אם ראית במו עיניך את בוש קורא או אם סיפרו לך על זה. אבל באינדונזית, לעומת זאת, הפועל כה כללי עד שאפילו לא ברור אם בוש קרא את הספר או שהוא קורא אותו עכשיו. כל שפה דורשת דברים שונים מהדובר, והדרישות האלה מכתיבות את הדברים שאנחנו מבחינים בהם".

 

השפה שיוצרת GPS במוח

המחקר העדכני והמדובר ביותר של בורודיצקי מראה כיצד אוצר המילים של שפה מסוימת הקנה לדובריה כישורי ניווט במרחב שנותנים את הרושם כאילו "נולדו עם GPS פנימי". בורודיצקי ושותפתה למחקר, פרופ' אליס גבי מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי, עקבו אחרי 250 בני הקואוק, שבט אבוריג'יני קטן שחי בחצי האי קייפ יורק בצפון אוסטרליה. בשפת בני הקואוק אין מילות כיוון כגון "קדימה", "אחורה", "ימין" ו"שמאל". דרכם היחידה לציין כיוונים היא לפי רוחות השמים. כדי להזהיר בן קואוק מנחש שזוחל על הקרקע, יש לומר לו שהנחש קרוב לרגלו הדרום־מזרחית.

"תפיסת המרחב של הקואוק נחשבת במערב למופלאה. מצד אחד הם לא יבינו משפט כגון 'הבית שמאחורי העצים', ומצד שני כל אחד מהם יודע במדויק היכן הוא במרחב ולאן הוא פונה. זו שפתם שמאלצת אותם לגלות כזאת התמצאות. אפילו ברכת השלום שלהם היא, מילולית, 'לאן אתה הולך?'", אומרת בורודיצקי. "כאשר ביקשנו מבני קואוק לסדר רצפי תמונות שהציגו פעולה לאורך זמן - למשל, בננה נאכלת או אדם מזדקן - הם לא
סידרו את התמונות משמאל לימין כמו דוברי אנגלית או מימין לשמאל כמו דוברי עברית, אלא תמיד ממזרח למערב, מהזריחה לשקיעה, בלי קשר לכיוון שאליו פנו בעת שישבו".

את הממצא הזה מחזק מחקר מקביל שפרסמה לאחרונה ד"ר ג'יני פיירס, פסיכולוגית התפתחותית מאוניברסיטת וולסלי קולג', שחוקרת את אחת השפות המרתקות בעולם: שפת הסימנים של ניקרגואה. בניקרגואה, מדינה חקלאית ענייה במרכז אמריקה ומהיצואניות הגדולות בעולם של עובדים זרים, לא היתה עד סוף שנות השבעים כל תמיכה בחירשים, והם חיו בבידוד בשולי החברה. הילדים החירשים שנפגשו לראשונה בבתי ספר מיוחדים שנפתחו עבורם פיתחו, לבדם לגמרי וללא ידיעת מוריהם, שפת סימנים שבאמצעותה תקשרו ביניהם. בלשנים אמריקאים שהוזמנו כדי לבדוק את "הפנטומימה המשונה" של הילדים התרגשו לבשר לעולם על ההזדמנות ללמוד מקרוב שפה שזה אך נולדה ושצומחת בספונטניות.

"השפה הזאת בסך הכל בת 35 שנה, אבל היא מתפתחת במהירות", אמרה פיירס בראיון שנערך לרגל פרסום מחקרה החדש, "צעירים יותר מדברים בגרסאות יותר מורכבות ועשירות שלה, כה מורכבות שדוברי השפה המבוגרים כבר מתקשים להבין. מצאנו שבגרסאות האלה ישנם הרבה יותר ביטויים שנוגעים להתמצאות במרחב. זה אפשר לנו לקחת חירשים בני 20 ו־30 ולראות אם ההבדלים בין רמות השפה שלהם משפיעים על תפיסת המרחב שלהם".

במחקר גילתה פיירס שמי שמדברים גרסאות מורכבות יותר של השפה מיטיבים להתמצא במרחב. היא ערכה ניסויים שבהם כיסתה את עיני הנבדקים, סובבה אותם והסירה את הכיסוי, ואז ביקשה מהם לאתר חפצים שקודם לכן הוטמנו לנגד עיניהם בתוך כלים. הצעירים בעלי השפה העשירה מצאו את החפצים במהרה, וככל שהגיל עלה ההצלחות פחתו. "המילים הן שהכשירו את המוחות", אומרת פיירס.

העם שאינו יודע לספור

אך הקשר בין השפה למחשבה אינו מוגבל לניווט וכיוונים. פרופ' פיטר גורדון מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה ערך באחרונה ניסוי שגילה שכפי שאוצר מילים מעניק התמצאות והבנה, היעדרו פוגע במה שכיום נחשב ליכולות בסיסיות של המוח.

גם גורדון ביצע את מחקרו על שבט קטן בעל שפה ייחודית. שפת שבט הפידהאן מאזור האמזונס בברזיל ידועה בכך שאינה מכילה מספרים. יש בה מילים רק למספרים "אחת", "שתיים" ו"הרבה". בשנת 2004 גורדון לקח חפצים - סוללות, מקלות ואגוזים - הניח אותם על הרצפה בערימה מסודרת, וביקש מבני השבט שמולו ליצור ערימת חפצים זהה. בני השבט הצליחו לחקות את המבנים של גורדון בלי בעיה – כל עוד הם הכילו שלושה חפצים או פחות. הם לא הצליחו להעתיק ערימות בנות ארבעה, חמישה ועשרה חפצים, גם כאשר הערימות הללו ניצבו מולם כל העת לצורך השוואה. זקני השבט, נשותיו, ציידיו ולקטיו לא הצליחו לדייק. הם יצרו ערימות דומות בצורתן וקרובות במספרן, אך שונות מאלה של גורדון. "זאת רק ראיה אחת לכך ששפה שחסר בה מושג יכולה למנוע מדובריה לקלוט את הדברים בעולם שהמושג הזה מתאר ומודד", אמר גורדון בעת פרסום תוצאות המחקר.

הממצא של גורדון הזכיר לרבים בקהילה האקדמית סיפור ישן שנחשב לאגדה, ולפיו בעת גילוי אמריקה, ילידי האי היספניולה כלל לא ראו את אוניותיו של קולומבוס - או שראו אותן ומיד שכחו זאת, כיוון שלא היו להם לא המילים ולא הניסיון הדרושים כדי להבין שהם רואים עצם גדול באופק הים. הסיפור עדיין נחשב ללא יותר מפיסת פולקלור, אך תפיסתם הלקויה של בני שבט הפידהאן מציגה, לכאורה, ראיה להיתכנותו.

מחקר מצוטט אחר של בורודיצקי גילה שדוברי רוסית, שפה שעשירה במילים לתיאור גווניו השונים של הצבע הכחול, הצליחו במבחנים לזיהוי גוני כחול יותר מאשר דוברי אנגלית; וחוקרים מאוניברסיטת אברדין בסקוטלנד גילו שכאשר דוברי שפות שונות מדברים על זמן, הם מבלי דעת מטים את גופם בכיוון שמתאים למילים שמתארות בשפתם את תנועת הזמן. כאשר דוברי אנגלית דיברו על "העבר שמאחורינו" הם נטו אחורה, וכשהם דיברו על "העתיד שאליו אנו הולכים" נטה גופם מעט קדימה. דוברי סינית נטו מעט למעלה כאשר דיברו על העבר ולמטה כאשר דיברו על העתיד, בהתאם למטאפורות זרימת הזמן שבשפתם. החוקרים הניחו שהחזרה על אותו קישור בין זמן למרחב היא שיצרה את ההתניה בשפת הגוף.

דוגמה אחרת להשפעת השפה על יכולותיהם של המשתמשים בה היא ההצלחה יוצאת הדופן של הסינים, הקוריאנים והיפנים במבחני מתמטיקה בינלאומיים. בספרו "מצוינים" מנמק מלקולם גלדוול את ההצלחה הזו בדרך שבה הוגים מספרים בשפות האסייתיות. "בניגוד לאמריקאים, לסינים יש מערכת ספירה הגיונית. אחת עשרה נקרא 'עשר־אחת', שתים עשרה הוא 'עשר־שתיים' וכן הלאה", הוא מסביר. "ההבדל הזה לבדו גורם לילדים בסין ללמוד לספור מהר יותר ובגיל מוקדם יותר ממקביליהם האמריקאים. וזה גם אומר שילדים אסייתים יכולים לבצע פעולות כמו חיבור בקלות רבה יותר. בקשו מילדה בת שבע דוברת אנגלית לחבר שלושים ושבע ועוד עשרים ושתיים בראש, והיא תיאלץ להפוך את המילים למספרים, ורק אז לעשות את החשבון. בקשו ילד אסייתי לחבר שלוש־עשרות־שבע ושתי־עשרות־שתיים, והתוצאה הדרושה נמצאת במשפט עצמו. אין צורך בשום תרגומי מספרים: התשובה היא חמש־עשרות־תשע".

"השיטה האסייתית שקופה", מסבירה קרן פיוסון, פסיכולוגית מאוניברסיטת נורתווסטרן שהתראיינה בספרו של גלדוול. "אני סבורה שהדבר הזה לבדו משנה את כל ההתייחסות שלהם למתמטיקה. במקום לשנן כמו תוכים, הילדים האסייתים יכולים להבין ולחשב. עוד דוגמה: שבר באנגלית הוא 'שלוש חמישיות'. בסינית המובן המילולי הוא 'מתוך חמישה חלקים קח שלושה'. זה אומר לך מבחינת התפיסה מהו שבר. הוא מבחין בין המונה למכנה. ומשום שהכל הגיוני ואינטואיטיבי, מתמטיקה גם מפחידה פחות וגם מזמינה הרבה יותר".

 

איזו שפה פוטרת מאחריות

"המחקר העולמי בתחום השפעת השפה על התרבות החל ברצינות רק לאחרונה, ולכן הוא מתמקד בעיקר בתרבויות ייחודיות, ועדיין לא מנתח לעומק את השפעת השפה על התרבות והכלכלה של עמי המערב", אומר ד"ר גיא דויטשר, בלשן יליד תל אביב שחוקר שפות עתיקות באוניברסיטת מנצ'סטר ובאוניברסיטת ליידן בהולנד. בימים אלה מתפרסם בעברית ספרו של דויטשר "גלגולי לשון", שמתחקה אחר האבולוציה של
התפתחות השפות ומנסה לגבש השערה לגבי שפתו המדוברת של האדם הקדמון. המגזין "New Scientist" כינה את הספר "עבודת מחקר עשירה ומסופרת היטב שקשה להניח מהיד".

"כבר ברור שהשפה משפיעה על התפיסה החושית, על הזיכרון, מערכת האסוציאציות והרגלי החשיבה. ה-'GPS הפנימי' של שבט הקואוק חוזר בתרבויות רבות אחרות בעלות מאפייני שפה דומים, וכך גם התופעה שבה דוברי רוסית מזהים יותר גוני כחול. וכאמור, ככל שהשנים יעברו נקבל הצצה להשפעות עמוקות יותר של השפה", אומר דויטשר.

בורודיצקי נותנת במאמריה כמה דוגמאות להבדלים דקדוקיים בין שפות שונות ולהשפעתם התרבותית. ברוסית, למשל, המילה "מוות" היא נקבה ובגרמנית זכר. ובהתאמה, ציירים רוסים רבים ציירו את המוות כאשה והציגוהו כמלא מסתורין, בעוד שציירים גרמנים העדיפו לציירו כגבר ולתארו כמפחיד ומסוכן. לעומת זאת, בגרמנית המילה "גשר" היא נקבה ובספרדית זכר. כאשר בורודיצקי ביקשה מנבדקים לתאר גשרים שראו, הגרמנים
השתמשו במילים כגון "אלגנטי", "יפה" ו"שביר" בעוד שספרדים השתמשו במילים "גדול", "ארוך" ו"יציב". "אפילו הדוגמה הקטנה הזאת מראה איך כל הטיה דקדוקית משפיעה על מחשבותינו", היא אומרת. בורודיצקי גם משערת — בתחום הזה איסוף המידע עדיין בעיצומו, היא אומרת — שהעובדה שזמן מתואר באנגלית בעיקר במושגי אורך ("הפגישה התארכה", "העבודה נמשכה זמן קצר") ובספרדית ויוונית בעיקר במושגי כמות
תתגלה כמשפיעה על תפיסות הזמן של דוברי השפות הללו.

היא גם רומזת שהדקדוק בשפות שונות מכתיב את הלך הרוח בעוד תחומים בחיים. לדוגמה, בספרדית מקסיקנית נהוג לתאר מפתחות שנאבדו בניסוח שתרגומו המילולי הוא "המפתחות איבדו את עצמם", בעוד שבאנגלית נפוץ יותר הניסוח "איבדתי את המפתחות". בשפה אחת הניסוח מטיל את האחריות על החפץ שאבד, ובאחרת על האדם שאיבד.

ובינתיים עוד חוקרים מזהים השפעות נקודתיות של השפה על אישיות דובריה. ד"ר אלכסנדר קרנצ'ק, חוקר מוח מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פנסילבניה, פרסם החודש מחקר שבו גילה כי שופטי כדורגל וקוונים שורקים בממוצע שלוש עבירות נוספות לקבוצה שלאורך רוב המשחק נעה בכיוון המנוגד לכיוון הכתיבה שלהם. "אנחנו מעדיפים שתנועה תתרחש בכיוון שאותו אנחנו מורגלים לתפוס כהתקדמות, וייתכן שמה שנע בכיוון המנוגד נתפס אצלנו כמנוגד לסדר הטוב", אמר קרנצ'ק בעת פרסום מחקרו.

טענה נועזת עוד יותר פרסם ב־2003 וויליאם סי האנאס, בלשן אמריקאי שבקיא ב־12 שפות ושימש שנים כבכיר באגף ה־CIA שמופקד על תרגום תקשורת זרה, ונחשב מומחה למדע וטכנולוגיה במזרח אסיה. בספר "הכתובת על הקיר: כך הכתיב האסייתי מרסן את היצירתיות" שטח האנאס טיעון שנוי במחלוקת שלפיו הכתיב הסיני והקוריאני המסורתיים אחראים לכך ששתי המדינות מצטיינות בייעול תהליכים אך מפגרות אחרי המערב בחדשנות.

לפי האנאס, כיוון שרבות מ־50 אלף הסימניות של הכתב הסיני המסורתי מייצגות מילים שלמות ורעיונות, הסינים הורגלו לבנות משפטים שמורכבים מרעיונות קיימים, והשקיעו את מרב מאמציהם בהעתקה קליגרפית של ציורים סבוכים ולא בבריאת רעיונות חדשים. גדילה במערכת כזאת, כתב האנאס, מאמנת את המוח בדייקנות, שקדנות ועדינות - אך לא בחופש מחשבתי. לעומת זאת, מערכת הכתב המערבית מושתתת על מעט אותיות שכל השפה מורכבת מצירופים שונים שלהן. האנאס המליץ בספרו לסין ולקוריאה לאמץ שיטת כתב פונטית, "דמוית אלפבית". מסקנותיו והמלצותיו זכו לפרסום נרחב, אך לא זכו להכרה אקדמית.

להציל שפה נכחדת

האם משמעות הממצאים היא ששפת האם היא אכן "כלא של המחשבה", ושלבני האדם נותר רק ללמוד על אופי המגבלות שהיא מטילה? לא בהכרח. בורודיצקי וחוקרים רבים נוספים מהתחום טוענים כי רכישת שליטה בשפות נוספות מביאה איתה גם מורכבות מחשבתית. מחקרים עדכניים גילו שילדים דו־לשוניים פותרים בקלות רבה יותר בעיות שכוללות רמזים מכשילים. מחקר שנערך בתחילת השנה באוניברסיטת גנט בבלגיה גילה שאנשים רב־לשוניים מקבלים ציונים גבוהים יותר במבחני הבנת הנקרא בשפת אמם.

"חשיפה לעוד שפה היא חשיפה לעוד תרבות, דבר שמאפשר לאנשים להתבונן במציאות באופן מורכב יותר, אבל הממצאים מראים גם על שיפור ברמות הבסיסיות ביותר של תפקוד המוח", אומרת בורודיצקי. "דו־לשוניים מצליחים יותר באופן ניכר במבחני יצירתיות. אבל אדם דו־לשוני, במובנים רבים, הוא גם שני אנשים בתוך אותו הראש. במחקר מפורסם ביקשו ממהגרים רוסים בארצות הברית להעלות זיכרון מיום הולדת מעברם. כאשר החוקרים דיברו אנגלית, המהגרים נזכרו מיד ביום הולדת שהתרחש בארצות הברית. כאשר החוקרים דיברו רוסית, המהגרים נזכרו ביום הולדת שהתרחש ברוסיה".

הצד השלילי של הובלת חקר השפות בעולם הוא ההתוודעות מקרוב לתופעת השפות הנכחדות. עבור בורודיצקי, התופעה עגומה לפחות כמו היכחדותם של מיני בעלי חיים. "לפי ההערכות כיום מדובר במוות של ניב בשבוע, ובעוד מאה שנה כנראה מחצית מהשפות בעולם לא יהיו עוד", היא אומרת, "וזה עצוב, כי כאשר מאבדים שפה מאבדים גם מורשת וגם צורת חשיבה. כפי ששיטת הספירה העשרונית בשפתנו עזרה לנו לגלות יקום שלם של אלגברה ולפתח מדע לחקר החלל, כך ישנן שפות שמכילות כלים ליצור רעיונות וידע ששווים בעומקם וברוחב יריעתם למתמטיקה. וכאשר השפות ייעלמו, האפשרות לחשוב את כל המחשבות האלה תיעלם".

מי אחראי לטבח הזה?

"בעיקר הגלובליזציה, העיור והטכנולוגיה. קח את ידידנו האינטרנט. כלי התקשורת הדמוקרטי בעולם מפיץ, בפועל, את האנגלית, שאם סופרים גם את שפתם השנייה של בני אדם, היא השפה הנפוצה בעולם, והיא מתפשטת בהיקף שלא היה דומה לו בעבר. והאנגלית מביאה איתה תרבות וצורת מחשבה שמחלחלות אל הדוברים. אולי לעולם לא נחשוב כולנו באותה הצורה, אבל רעיונות מסוימים ששזורים בשפה שאנחנו מדברים יחלחלו אלינו. במקרה של האנגלית, למשל, נדמה לי שקוראים לזה קפיטליזם".

מקור: כלכליסט

 

 

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: