למי מאתנו לא היו בחייו רגעים של מכאוב? מי לא חש בזמן משבר מסוים רצון להרים ידיים? מי לא חש בדידות שגרמה לו לאבד כל תקווה? אפילו לאנשים מפורסמים, עשירים וחשובים יש רגעים קשים שכאלה, וזה בדיוק מה שקרה גם לאחד המלחינים המפורסמים בכל הזמנים, לודוויג ואן בטהובן, שנולד בשנת 1770 בבון שבגרמניה, ונפטר בשנת 1827 בווינה שבאוסטריה.
בטהובן עבר את אחת מהתקופות המכאיבות והמדכאות האלו. הוא התאבל קשות על מותו של נסיך גרמני שתמך בו והיה לו כאב.
בילדותו, המלחין הצעיר סבל מחוסר תשומת לב ואהבה. אביו היה שתיין שנהג להתעלל בו פיזית, והוא נפטר ברחוב כתוצאה מאלכוהוליזם. אמו נפטרה גם היא בגיל צעיר, אחיו הביולוגי מעולם לא עזר לו בדבר ובנוסף לכל אלה, חש בטהובן שמחלתו מתגברת. כבר אז הופיעו תסמינים ראשונים של התחרשות, והוא הפך לעצבני ונרגן.
בטהובן יכול היה לשמוע רק בעזרת קרן (מעין שופר), אותה הצמיד לאוזנו. הוא תמיד נשא עמו פנקס, בו יכלו אנשים לכתוב וכך לתקשר איתו, אך לרוב האנשים לא הייתה הסבלנות לעשות זאת, ובנוסף הוא סבל מבעיה דומה שהקשתה עליו לקרוא את תנועות שפתייהם.
מתוך תחושה שאף אחד לא מבין אותו ואינו רוצה לעזור לו, התכנס בטהובן בתוך עצמו, התרחק מאנשים ונחשב לאדם המתעב את בריות. מסיבות אלו הוא שקע בדיכאון ואפילו הכין צוואה מתוך כוונה לשים קץ לחייו.
הישועה הגיעה מכיוון בלתי צפוי. נערה עיוורת צעירה שהתגוררה באותו בית שבו גר, אמרה לו באחד הלילות היישר אל הקרן שלו: "הייתי נותנת הכל כדי לראות את אור הירח". כאשר שמע זאת, התרגש בטהובן עד דמעות, הרי הוא יכול לראות! ובנוסף הוא יכול לחבר מוזיקה ולרשום אותה על הנייר!
בהביטו אל השמיים הכסופים מאור הירח, זכר בטהובן את הנערה העיוורת וכמו כן, מוטרד מהשאלה על הסיבה למות ידידו, שקע בטהובן לתוך מדיטציה עמוקה.
הכמיהה ליצירה שבה אל בטהובן והובילה אותו לכתוב את אחד הקטעים המוזיקליים היפים בכל הזמנים "Moonlight sonata" – "סונטה לאור הירח". המוטיב העיקרי של המנגינה מדמה צעדים איטיים של אנשים, אולי אף של בטהובן עצמו, הנושאים את ארונו של הנסיך הגרמני, ידידו, פטרונו ומטיבו של בטהובן.
מוזיקולוגיים טוענים שהצלילים החוזרים על עצמם בעקשנות בחלק הראשון של הסונטה, מבטאים את המילים Warum? Warum? (למה? למה?) או מילה אחרת בגרמנית עם מובן דומה.
שנים לאחר שהתגבר על הכאב, הסבל והצער, חיבר בטהובן את ה"אודה לשמחה", כסיום לסימפוניה התשיעית שלו, מפעל חייו. הוא ניצח על הבכורה בשנת 1824, בהיותו כבר חרש לחלוטין ולא שמע את מחיאות הכפיים והתרועות של קהל המאזינים הנלהב.
אחד הסולנים הפנה אותו בעדינות אל הקהל הנלהב, שמחא כפיים ונפנף בכובעים. נאמר שה"אודה לשמחה" מבטאת את תודתו של בטהובן לאלוהים על שלא התאבד בעת חולשתו. כל זאת בזכות נערה עיוורת, שנתנה לו השראה ורצון לתרגם לתווים מוזיקליים את הירח: קרני אור הירח הנארגים לתוך מנגינה נפלאה.
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: