החיים לאחר המלחמה

על פי סיפורו של דני אדם
* הכותב בחר שלא להזדהות בשמו האמיתי
 

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

אין יום בו חוויית המלחמה אינה עולה בלבי בצורה זאת או אחרת.

    "אני מביט לאחור ורואה את פני הגיבורים,
    שלא ישובו איתנו ולא יספרו עוד סיפורים;
    את אלו שראו את הטנק מתקרב וירו וירו עד שדמם,
    שהכניסו עוד פגז ועוד סרט עד ששילמו בדמם.
    אני עומד כאן ובלב רק תפילה חרישית: שלא תהיה המלחמה החמישית".
    (אחי גיבורי הגולן, מחיילי הגדוד, כיתוב על אנדרטת הזיכרון)

דני, אב לשלושה, תושב ירושלים, לא צריך לחשוב הרבה לפני שהוא מתחיל לספר. 'אין יום בו חוויית המלחמה לא עולה בי בצורה זאת או אחרת', הוא אומר לבנו, ואני מקשיב לחלק קטן מהסיפור שמלווה את חייו, ומרגיש את התסיסה הפנימית שמלווה אותו.

ב-6 באוקטובר 1973, הייתי חייל סדיר בן 19 בחטיבה 7 של השריון בנאפח. בשעות הצהריים המוקדמות התקבלה הודעה שעומדת לפרוץ מלחמה. הוזנקנו במהירות לכיוון הגבול, ומייד החלה הפגזה ממטוסי חיל האויר הסורי.

הפגזים התחילו לנחות סביבנו בהדרגה, כמו טיפות של גשם – פיצוץ במרחק 300 מטר מאיתנו, אחריו פיצוץ במרחק 250... 200.... 150... קצב ההפגזות הלך וגבר, כשכל נפילה מתקרבת אלינו יותר.

בחלקו הקדמי והמוגן של הנגמ"ש, ישבו הנהג והמפקד, ואילו בחלקו האחורי והפתוח, ישבנו אנחנו הלוחמים, עם כלי הנשק שלנו, ועקבנו אחר ההתפוצצויות המתקרבות.

פתאום קלטתי שמשהו כאן מוזר. בדרך כלל כשיש הפצצות, פוקדים על החיילים להתכופף ולהסתתר מאחורי דפנות הנגמ"ש, כדי לא להיפגע מהרסיסים. אבל כאן לא ניתנה הוראה כזאת, וכולנו יושבים חשופים. ניסיתי לחשוב, "למה לא אומרים לנו פקודה להוריד את הראש? יכול להיות שחוששים ממשהו? שיש להם איזושהי סיבה?"
 

הפגזים נוחתים סביבנו ואני שומע בתוכי קול שאומר:

    "דני אתה מטורף, תרד!"

    "אבל איך אני ארד, יחשבו שאני מפחד..."

    "משוגע! ברור שאתה מפחד!"

ובאמת, למה לא לפחד כשהפגזים הולכים ומקרבים ואנחנו חשופים לגמרי? ובכל זאת, התביישתי, אז חיפשתי תירוץ איך להתכופף בלי שישימו לב למעשיי...

באותו רגע הנגמ"ש עלה על אבן גדולה וקפץ, ומהטלטול החזק השתחרר ארגז תחמושת ונפל על הרגל שלי. זה היה תירוץ מצוין. התכופפתי כדי 'להרים את הארגז', ובסנכרון מדהים, בדיוק ברגע בו הורדתי את הראש, פגז התפוצץ במרחק שניים שלושה מטרים מהנגמ"ש.

הרסיסים התעופפו לכל עבר, וכשהרמתי את העיניים כדי לראות מה קורה, גיליתי שהנהג ממשיך לנסוע, ומאחורה, כל החיילים חוץ ממני נפגעו. האחד ספג פגיעה בראש, השני עם רסיס בגרון, אחד נפצע בגב, לאחר נחתכה היד ואחד בהלם...

מסביב ריח נוראי של דם ובשר חרוך. כולם צועקים, "נפגעתי".

אני מביט סביב, אין אף אחד חוץ ממני, במי להתחיל, מה לעשות?! פגוע היד נראה במצב הכי גרוע. היד קטועה כמעט לגמרי, ותלויה בשרוול, הגדם משפריץ דם בכמויות. שלפתי את התחבושת האישית שלו, וניסיתי לחסום את העורק.

ריח מבחיל, כמויות של דם שלא ראיתי בחיים שלי, המראה של הגדם...

אני מרגיש כיצד מתעוררת בי בחילה, הבטן מתהפכת, מיצי הקיבה עולים... אני מנסה להתגבר, לנשום עמוק, לפעול כמו שצריך, אבל ההרגשה רק הולכת ומתעצמת. ואני כל כך רוצה לעזור לפצוע, לעצור לו את הדם, להציל אותו.

הוליווד מוכרת לנו סרטי מלחמה רומנטיים. תמונות הרואיות של חיילים נקיים (לכל היותר מרוחים בבוץ להסוואה) ותכולי עיניים הנפגעים מירייה, קורסים על האדמה בידיו של חבר אוהב, ומספיקים להעביר מסרים אחרונים ליקיריהם. המציאות אליה הושלכו דני וחבריו, רגע אחרי הרוגע של שגרת יום כיפורים במחנה, הייתה שונה לחלוטין.

סרטים מטבעם לא מביאים אלינו את ריחות הזוועה: ריח הגריז ועשן המנוע, ריחו העז של אבק השריפה, זיעת חיילים וריחם הנוראי של דם ובשר חרוך. טיפות הקטשופ אינן דומות לסילוני דם הניתזים מאיבר כרות, ולמראה איברים אנושיים שנפרדו מהגוף... ומעולם, אף חייל הוליוודי, לא התמודד עם בחילה גואה וגועל, כשחברו הגוסס מוטל בידיו.

הרגשתי שהבטן מתחילה להתכווץ, טעם גועלי של מיצי קיבה מילא את פי, אני כבר לא מסוגל לעצור את זה - עוד רגע והכל פורץ החוצה בחוסר שליטה.

ובאותו שבריר שנייה פתאום אמרתי בלבי:

"אתה, שאומרים עליך שאתה יודע הכל, ואתה יודע גם את המחשבות של כולם וגם מה שאני חושב עכשיו. אני יודע שאף פעם לא פניתי אליך ולא ביקשתי ממך שום דבר, אבל עכשיו אני צריך אותך, ואני מבקש שתעשה שאני לא אקיא על החייל המסכן הזה."

אני רוצה שתבינו. אם היו מבקשים ממני באותם ימים להגיד קריאת שמע, לא הייתי יודע על מה הם מדברים. אפילו בר מצווה לא חגגו לי. אבל שם, במצב המוזר אליו נקלעתי, זה מה שעלה לי בראש. מן מחשבה-תפילה בשבריר השנייה האחרון לפני שמיצי הקיבה פורצים החוצה.

והנה, תוך כדי מחשבה, אני מרגיש כאילו כלום. הכל פתאום בסדר, אני מרגיש טוב, אפילו הטעם בפה נעלם... ואני ממשיך לחסום את העורק.

ואז קלטתי - "הי, זה עובד..." – זה היה המפגש הראשון שלי עם אלוקים.

צורת המחשבה משתנה

דני ממשיך לספר.

במלחמה, כל צורת המחשבה שלך שונה. אתה נמצא במצב שבו הכל משתנה כל הזמן, ואין לך את אותה הראייה כמו בכל יום. המפגש עם המוות כל כך חזק, ולמעשה, כל החיילים ביחידה שלי השלימו בשלב זה או אחר עם העובדה שהם הולכים למות. אף אחד לא האמין שיש לו סיכויים לשרוד את המלחמה הנוראית הזאת.

ובתוך כל זה, נהיה לי ברור פתאום שמישהו מנהל את העולם.

המלחמה נמשכה, וחטיבתו של דני ספגה אבדות קשות. ביום הרביעי ללוחמה, הגדוד, בפיקודו של אביגדור קהלני הצליח באופן ניסי ממש לבלום מאות טנקים סוריים, בעוד דני וחבריו, יחד עם חיילי גולני, נלחמים במרחק קטן בחיילי קומנדו סוריים שהתפרשו בשטח. קרבות שהתנהלו במצב שלאחר ייאוש, ובניסי ניסים הובילו למהפך, בו הושמדו כוחות השריון הסוריים, ושסימן את תחילת תבוסתם.

24 חיילים מהפלוגה של דני נהרגו, ואחרים נפצעו, במקום שזכה מאוחר יותר לכינוי, "עמק הבכא". עד היום, דני מרגיש שבזכותם - בזכות הקרבן הקדוש שעלה בסערה לשמים - נוצר המהפך ממנו הסורים כבר לא הצליחו להתאושש.

הקרבות נמשכו, הצבאות הסוריים נסוגו, ובשלב מסוים לקראת סוף המלחמה, מצא את עצמו דני, נוסע בנגמ"ש עם חבריו, לכיוון דמשק.

כולנו ידענו שהנגמ"ש אינו מגן מוצלח במיוחד, ושהנשק הסורי יכול לקרוע אותו מצד לצד. כולנו הכרנו כבר את המוות, וידענו כמה קשים וכואבים הקרבות.

ישבנו יחד מפוחדים ושוחחנו. ואז, פנה אלי אחד החברים ושאל בטרוניא, וביאוש: "איך זה יכול להיות שהביאו אותנו למצב כזה? איך יכול להיות שהנחיתו עלינו מלחמה כזאת בהפתעה? איך יכול להיות שכל האנשים האלה נהרגו?!"

כולם השתתקו, ונעצו בי מבט, מחכים לשמוע מה תהיה תשובתי.

אני בעצמי לא ידעתי מה התשובה. אבל פתאום שמעתי את עצמי אומר:

"תגיד לי – אתה חושב שבן אדם דגנרט כמו חאפז אל אסד יקבע מי יחיה ומי ימות?! אתה חושב שבידיים שלו יתנו חיים כמו של אורי, שאשא, איציק, גילי...?! אתה חושב שאנשים כאלה נותנים בידיים של חאפז אל אסד?!  לא חאפז ולא גולדה ולא שר הביטחון קובעים מה יקרה פה! משהו אחר לגמרי קורה כאן. ואנחנו כל החיים שלנו התעסקנו בדברים הקטנים ובכלל לא שמנו לב מה באמת קורה בעולם."

הקטע הזה נקלט אצל כולם, ובנגמ"ש שררה שתיקה של הסכמה. כולם הרגישו שהם לא מסוגלים לדבר – כולל אני. ועד היום אין לי שום מושג מאיפה הדיבור הזה בא.

והיום? אני מקשה.

אחרי המלחמה, אבא שלי שאל אותי איך אני מרגיש אחרי שיצאתי מזה.

"אני אגיד לך איך אני מרגיש", עניתי לו, "היינו קבוצה מסוימת של אנשים. כמו מישהו שעומד מול לוח שחמט ריק ולוקח חופן אורז ומשליך אותו על הלוח. כל מי שנופל על השחורים, ימות. מי שנופל על הלבנים, יחיה."

אבל אחרי כמה שנים, כשהצלחתי לעבד יותר את מה שקרה שם, ואיך זה קרה, ההרגשה שלי השתנתה לחלוטין. היום אני מבין שכל מהלך היה מכוון ומושגח, ושהביטוי "לכל כדור יש כתובת", אינו פרפראזה סתמית.