maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

ערכים יהודיים בעולם המערבי

מאת: ג'ף ג'קובי

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

במשך 3,500 שנה, הנחילו יהודים לילדיהם ולשאר העולם את המסר המהפכני ביותר.

פעם, כשהייתי בכתה ד', תפסו אותי בשקר. זה לא היה שקר גס במיוחד והוא לא העמיד בסכנה את חייו או את רכושו של איש. פשוט חמקתי מפעילות של בית הספר, בטענה השקרית שהוריי אישרו לי להיעדר ממנה. איכשהו, השקר נחשף.

הנהלת בית הספר התייחסה לשקר קטן זה בכובד ראש. עד כדי כך, שסגן המנהל הגיע בעצמו לכיתה וקטע את השיעור באמצע. הוא כתב על הלוח, פסוק מספר שמות: "מדבר שקר תרחק". הוא שאל אותנו מה משמעות המלים וחידד את משמעות מעשהו, כשביקש ממני לענות על השאלה. "צריך להתרחק משקרים", אמרתי.

כשסיים את התרגיל המאולתר על כוח המשיכה של השקר, הוא ביקש ממני לבוא איתו למשרדו. רק אז נודע לי שהוא גילה את השקר שלי. הוא הוציא מחברת גדולה מהכספת שבמשרדו, פתח אותה בדף לבן ונקי בו כתב את השקר שסיפרתי. התבקשתי לחתום ולכתוב את התאריך באותו דף. לאחר מכן הוחזרה המחברת למקומה בכספת.

למותר לציין, שהייתי מבוהל עד עמקי נשמתי. אבל למדתי שיעור חשוב באותו יום. למדתי ששקריי יכולים להמיט עליי חרפה, שמילים אינן נמחקות בקלות ושאם נהגתי שלא כשורה, המבוגרים ודאי ישימו לב לכך.

 

חשיבותם של ערכים יהודיים

מדוע חינוך יהודי – מסורתי – חשוב כל כך? האם כדי שמורשתנו היהודית תתחזק בהווה וכדי שיהיה לה המשך בעתיד? כן, בוודאי. כדי שמחזוריותם של היום היהודי, השבוע היהודי והשנה היהודית ימשיכו להתקיים ברצף בכל קהילה יהודית? כמובן. כדי שמשפחות יהודיות יקיימו מצוות ויחגגו את חגי ישראל בצורה טובה יותר? אכן כן.

אך כל אלה אינם עונים על השאלה האמיתית: מהי חשיבותה של המסורת היהודית ומהי חשיבותם של הערכים היהודיים?

אני מבקש להציע כאן תשובה, חלקית לכל הפחות: היהדות חשובה לעולם כולו, משום שזוהי מערכת האמונות האולטימטיבית לייצור אנשים הגונים! (או כמו שאומרים ביידיש "מענטש", כלומר, אנשים טובים וחמים). משימתו הנצחית של עם ישראל, היא יצירת עולם טוב יותר וזאת באמצעות יצירת אנשים טובים יותר. אנו עושים זאת כשאנו מתעקשים על האמונה באלוקים: א-ל אחד, אשר ברא את העולם ואשר שולט בו, א-ל שדרכיהם של בני האדם חשובות לו מאוד.

במשך 3,500 שנה אנו אומרים לעצמנו, לילדינו ולכל העולם: היו טובים! היו נדיבים! היו כנים! היו הגונים! היו מוסריים! בעולם שמושתת על חוקי "החזק מנצח" ו"חטוף ככל יכולתך!" זהו המסר המהפכני ביותר בהיסטוריה האנושית ואנו, העם שנבחר להעברת מסר זה, להיות כמילותיו של הנביא ישעיהו - "אור לגויים"!

בחברה בת זמננו, מקובל לומר: "העיקר שתרגישו טוב עם עצמכם!" היהדות אומרת: "מה שחשוב הוא לעשות מעשים טובים, בלי להתחשב בתחושתכם האישית".

האמונה שיותר חשוב "להרגיש טוב" מ"לעשות טוב", רווחת יתר על המידה בעולם שמסביבנו. זוהי אחת הסיבות לכך, שלאחרונה, הורים חילוניים מעדיפים לשלוח את ילדיהם למוסדות החינוך תורניים. הם יודעים, שהסיכוי שיגדלו ויהיו לנשים וגברים מוסריים, גדול יותר במוסדות אלה, מאשר במקומות בהם מלמדים אותם להאמין שמה שהם מרגישים חשוב יותר מהדרך בה הם נוהגים בזולת.

התלהבות בנתינת צדקה, בביקור חולים, בהמנעות מרכילות ובהצהרות אמת למס הכנסה – חביבה על היהדות. בעיני היהדות, קיום מצוות אלו באהבה, הוא דבר נפלא. אבל מה אם עשייתן אינה באה מהלב? מה אם אין לכם חשק לעשות אותן?

היהדות אומרת: עשו זאת בכל אופן. נהדר להרגיש נדיבים, אבל הרבה יותר נהדר לתרום ממש. זה נפלא אם אינכם חשים כל צורך לומר דברים רעים על אנשים אחרים, אבל זה הרבה יותר נפלא להימנע מלומר דברים רעים, גם כשאתם חשים צורך בכך.

 

הפגנת טוב לב בעקביות

ראיתי פעם סטיקר על מכונית שאמר: "עשו מעשים טובים גם בלי כל סיבה מיוחדת".

במבט ראשון, הצהרה חביבה זו מחממת את הלב. בעולם שיש בו כל כך הרבה רוע ללא סיבה נראית לעין, טוב לב בלתי צפוי הוא מבורך לכל הדעות. עם כל האלימות והתוקפנות שבה מתייחסים אנשים זה לזה, לא יזיק לנו קצת יופי בחיים. מי לא יקבל בשמחה כל דבר שגורם לנו לעשות מעשה טוב, שיש בו יופי, גם אם מדובר בסטיקר המודבק לשמשת המכונית?

אך ככל שאני מתבונן יותר במשפט זה, הוא מטריד אותי יותר. המלים יפות. אך אם מתייחסים אליהן כפשוטן, יש בהן מסר מדאיג.

זאת משום, שהחברה שלנו אינה זקוקה לטוב לב מקרי, אלא לטוב לב מושרש ויציב; לא למעשים יפים נטולי סיבה, אלא להתנהגות יפה שנשמרת בעקביות. מובן שטוב לב מקרי עדיף על העדרו המוחלט, אך מבחינה מוסרית הדבר דומה, למי שיושב ליד פסנתר כנף שעלה אלפי דולרים ומכה בקלידים את תווי השיר "יונתן הקטן" במהירות, בקלילות וללא מחשבה יתרה.

התפיסה שמסתתרת מאחורי אמירה נוסח "היו טובים בלי כל סיבה", היא שהתייחסות לזולת בחמלה ובהגינות היא עניין חביב ובלתי מחייב. אין זו השקפת עולם שרואה טוב לב כתכונה מהותית לאדם טוב. זוהי השקפה שרואה בטוב לב פעילות מהנה לסופשבוע משעמם.

גישה זו רווחת במבול של ספרי "טוב לב" שיצאו לאחרונה. אחד מספרים אלה מציע, למשל, לשלם עבור כוס הקפה של זרים גמורים במסעדה או לרחוץ את מכוניתו של השכן בסתר. באתרו של ארגון בשם "חברת טוב הלב" (The Kindness Society) מופיעה ההצעה הבאה:

"מעשים טובים שרירותיים, הם כל אותם דברים קטנים וחביבים שאנו עושים ללא כל סיבה נראית לעין, פרט לכך שלפתע פתאום, בן רגע, מתגלה הטוב שבנו במלוא הדרו. כשבאופן ספונטני, אתם מעניקים לאישה זקנה זר פרחים אדומים שחשבתם לשים על שולחן האוכל שלכם, כשאתם מעניקים את ארוחת הצהריים שלכם לחסר הבית שעומד בפינת הרחוב ומנגן בגיטרה... כשאתם שמים, בעילום שם, מטבעות במדחן של מישהו אחר... אינכם עושים משהו שהחיים דורשים מכם, אלא מה שהטוב שבכם מזמין אתכם לעשות".

אני מצדד מאוד בהענקת זרי פרחים לנשים זקנות. יש לעודד כל מעשה טוב, גם אם הוא פרי גחמה רגעית. אך אם טוב לב הוא אך ורק עניין של גחמות רגעיות ולא "משהו שהחיים דורשים מכם", למה לטרוח? משום שזה מעניק לכם תחושה טובה? ומה אם זה לא גורם לכם להרגיש טוב? מה קורה אם אתם נדרשים לכוח רצון, להקרבת זמן רב או סכום כסף ניכר, כדי לטפל במישהו בטוב לבכם או כדי לתרום לצדקה?

ראו כמה שונה תפיסת טוב הלב שמבטא אברהם אבינו. כל אחד משלושת האבות מהווה אות ומופת לתכונה מסוימת. אברהם זכור, מעל הכול, בזכות טוב לבו ואהבתו (יצחק בזכות הקרבתו, ויעקב בזכות למדנותו).

התנ"ך מתאר את אברהם כאדם ששם בראש מעייניו את רווחתו ונוחותו של הזולת. הוא קם ממיטת חוליו ומתעלם מכאביו, כשהוא רואה זרים מתקרבים מרחוק. הוא מתחנן בפני ה' שירחם על החוטאים האיומים של סדום ועמורה. הוא מצליח להטביע טוב לב זה גם בקרב בני ביתו, עד כדי כך, שכאשר נשלח אליעזר, עבדו, למצוא אישה ליצחק, המבחן שעליה לעמוד בו הוא מבחן החמלה: הוא מחפש נערה, שתציע לו מים, אך בנוסף תתנדב גם לשאוב מים עבור הגמלים שלו, משימה קשה ביותר!

זהו טוב לב גדול בהרבה, מרחיצת מכוניתו של השכן או הענקת פרחים לקשישות ברחוב.

"יהודים הם רחמנים בני רחמנים", מלמד אותנו התלמוד. מי שמתאכזר לחברו, אינו נמנה על בניו של אברהם אבינו, נאמר שם. על פי היהדות, החיים דורשים מאיתנו להיות טובי לב!

חז"ל אומרים, כי ה' בכבודו ובעצמו הוא אות ומופת לטוב לב: הוא כיסה את מבושיהם של אדם וחווה בערומם, ביקר את אברהם כשהיה חולה, ניחם את יצחק ביגונו וקבר את משה לאחר מותו. אנו, שמצווים ללכת בדרכי ה' (דברים י"ג, 5), חייבים לכסות את העירומים, לבקר את החולים, לנחם את האבלים ולקבור את המתים. בראש השנה אנו מתפללים לה': "עשה עימנו צדקה וחסד", לא מדי פעם, באופן מקרי או שרירותי, לא כגחמה של רגע, אלא באופן עקבי וקבוע. הוא דורש אותו הדבר מאיתנו. "חסד חפצתי ולא זבח" אמר הנביא הושע כבר לפני 2,700 שנה.

 

המלחמה ברוע

לפני מספר שנים כתב רוברט סיימון, פרופסור לפילוסופיה בהמילטון קולג', על חוסר יכולתם של הסטודנטים לשפוט בצורה נחרצת בין טוב לרע ואפילו לומר בביטחון, שהשואה הייתה מעשה רע. "כמובן שאני סולד מהנאצים", אמר סטודנט אחד, "אבל מי יכול לקבוע שמעשיהם היו פסולים מוסרית?" בהרווארד, נתקל ג'יימס ק. וילסון בהתנגדות דומה לגינוי השואה: "הכול תלוי בנקודת המבט שלך" אמר לו אחד הסטודנטים, ואחר העיר: "אני צריך לראות את הדברים מבעד לעיני האנשים שחוו אותם".

משהו חמור מאוד מתרחש במוסדות ההשכלה הגבוהה היוקרתיים ביותר בעולם, אם הסטודנטים שלומדים בהם אינם מסוגלים לגנות את אושוויץ וטרבלינקה. יותר מדי אנשים כיום משתדלים להימנע מלהיראות "שיפוטיים" או "מוסרניים". הם משתמשים במלים אלה כמילות גנאי. הגישה השלטת היא: "מי יכול לקבוע מה נכון ומה לא?"

אנו טובעים בים של חוסר שיפוטיות. בבתי הספר, בקמפוסים, בתקשורת, רווחת האמונה כי כל התרבויות וכל דרכי החיים שוות בערכן וכי אין לשפוט את התנהגותו או השקפתו של אדם.

אחרי ה-11 בספטמבר, נשמעו קולות שסירבו לגנות בצורה גורפת את מי שרצחו כל כך הרבה אנשים חפים מפשע. סוכנות הידיעות רויטרס החליטה על מדיניות לפיה לא תכנה את ארגון "אל קעידה" ואת החוטפים "טרוריסטים", שכן "מי שנחשב טרוריסט בעיני אדם אחד הוא לוחם חופש בעיני אחר".

גרועה אף מאזהרה זו, מפני אבחנה בין טוב לרע, היא העמדה שהביע סטפן ג'יי גולד במאמר המערכת של הניו יורק טיימס, זמן קצר לאחר ארועי ה- 11 בספטמבר: "הטוב הוא נפוץ, ואילו הרוע נדיר".

גולד, שהיה ביולוג בהרווארד, כתב כי "ברגעי משבר אלה", חשוב לאשש את "האמת הבסיסית" שלפיה "על כל אדם רע, יש אלפי אנשים טובים ורחומים" – וכך היה במגדלי התאומים, שהפכו ל"רשת נרחבת, רוחשת והומה טוב לב, שנבע ממעשיהם הטובים של אנשים בכל רחבי כדור הארץ כולו". הזוועות שאירעו בהיסטוריה, אמר גולד, לא נגרמו בידי "ריכוז גבוה של אנשים רעים", אלא בשל הרסנותם האיומה של "מעשי רשע נדירים".

נכון שמאז ה-11 לספטמבר, גל של נדיבות שטף את ארה"ב. קהילות הנמצאות במשבר נוטות להתאחד, באופן טבעי. אך אין זה נכון שטבע האדם טוב מיסודו וכי הרשע נדיר. כל אמונה אחרת, היא בגדר אשליה מהסוג הגרוע ביותר.

הגינות וחמלה אמנם נפוצות כיום, אך היכן הן היו במהלך מאות שנים של עבדות, כשנשים וגברים לא היו יותר מנכסי דלא ניידי? היכן היו ההגינות והחמלה כשהנאצים טבחו שני שליש מיהודי אירופה, בתמיכתם של רוצחים שששו אלי טבח? היכן היו ההגינות והחמלה כש-800 אלף רואנדים נרצחו בידי אחיהם?

האמת הבלתי נעימה לאוזן היא, שרוב האנשים אינם טובים ונדיבים מטבעם. אנו מסכימים למעשי אכזריות ורשע ללא ערעור או מחשבה שניה. דעתו של גולד, כי האדם טוב מיסודו, אינה אלא אמונה עיוורת. נוגעת ללב אמנם, אך מזיקה. אילו היו בני האדם הגונים ומוסריים בטבעם, לא היה כל צורך דחוף ללמד אותם הגינות ומוסר. אילו על כל אדם רע, היו אלפי אנשים טובים ורחומים, לא היה לנו כל צורך לשפר את אישיותנו וללמוד מוסר וערכים בשקדנות, ממש כפי שלומדים לפרוט בפסנתר.

כהומניסט חילוני, חייב גולד להאמין בטבע האדם: הוא לא מאמין בסמכות גדולה יותר. אך מי שמאמין באלוקים ובחוקי מוסר נעלים אינו זקוק למשקפיים הורודים של גולד. אנו יכולים לקבל את חולשתה המוסרית של האנושות ואת קיבולת הרשע שלה, מבלי לאבד תקווה. אנו מבינים, שגם אם מספר האנשים הטובים אינו גדול פי אלף מזה של הרעים – כל אחד מאיתנו יכול – לא בלי מאמץ – להפוך לאדם טוב יותר, נדיב יותר. רק בדרך זו, אנו יכולים להתקדם הלאה, לעוד ניצחון נוסף, במאבקנו כנגד הרוע.

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: יהדות, דת, מוסר, טוב לב
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: