מיד תועבר לדף המבוקש
מאת: מתסיהו ואפרים רוזנשטיין
באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים
התחמושת החזקה בעולם היא רעיונות – 8 תובנות לחג החנוכה מהזמר היהודי המצליח בעולם.
1. כלי הנשק האמיתי אינו תחמושת אלא רעיונות. רעיונות מנצחים במלחמות.
מרד חנוכה התעורר משום שהאימפריה היוונית הסלאוקית (נצר לאימפריה שהותיר אחריו אלכסנדר מוקדון), ניסתה לכפות את תרבות ההלניזם שלה על עם שהאמין בא-ל אחד. ההלניזם הציע הנאות וחיים טובים – תרבות חושנית ומרובת אלילים שעוסקת בגוף החומרי. היא הייתה מפתה למדיי. אבל על כל הפיתוי שבה, היא סתרה את הנקודות העמוקות ביותר בחיפוש האנושי. בני האדם מחפשים אחר רעיונות, השראה, תקווה גואלת אחת שתהפוך אותנו לאחד. כל אלה מיוצגים באמונה בא-ל אחד, בניגוד לאלילים הרבים שנלחמים זה בזה במרומי האולימפוס היווני.
אמת – האלילים הרבים, על כל הפוליטיקות והכישלונות שלהם, משקפים היטב את החברה האנושית. אולם לבני האדם יש נשמות. כולנו מחפשים אחר רוח אחת שתאחד אותנו, כפי שנביאי התנ"ך הקדמונים אמרו לפני למעלה משלושת אלפים שנה – שכל העמים יתאחדו לעבוד את הא-ל האחד. רעיון האחדות הזה, של חיבור במהות, נותן למין האנושי תקווה ואומץ מול כל משטרי העריצות וכוחות האופל האובססיביים למוות, שנמצאים בעולם. והרעיון הזה, למרות כל הטרור והאיומים, מנצח: האמונה האנושית בא-ל אחד שברא את כולנו בצלמו. למרות שאותם אלילים פגאניים הרבה יותר מוחשיים, נגישים וברורים, ולא-ל האחד אין דמות ולא ניתן לשערו, החיזיון המופשט הזה, התקווה האחת, ינצחו. ואף כלי נשק או מעשה טרור לא יוכלו לגבור על התקווה הזאת.
2. אילו המכבים היו מפסידים, העולם שאנו מכירים לא היה קיים. היינו ממשיכים לחיות בעולם שמאוכלס באלילים רבים החיים על האולימפוס ונלחמים זה בזה, בניגוד לעולם שבו בני האדם מאמינים בא-ל אחד.
הפילוסוף ברטראנד ראסל תיאר את התחזית הזאת. הוא ציין שאילו המכבים היו מפסידים, וההלניזם הפגאני הזוהר היה רומס את האמונה בא-ל אחד בלתי נראה, רעיון המונותיאיזם היה נמוג בהיסטוריה. אילו זה היה קורה, עד ליום זה היינו מופרדים, ומאמינים בכל ליבנו שמלחמות הן הדרך הנכונה לחיות, משום שאפילו האלילים נלחמים זה בזה שם למעלה באולימפוס. עולם שמאמין בא-ל אחד הוא עולם שמאמין שאנחנו שותפים לעולם אחד, שאנחנו חיים ביקום משותף.
3. ההלניסטים היו חכמים, אבל הם דחו את הרוחניות. הם האמינו בגוף, אך גוף בלי נשמה הוא מת. חוכמה בלי נפש מתה אף היא. אנחנו רוצים שהילדים שלנו לא יהיו רק חכמים, אנחנו רוצים שהם יחיו.
הדלקת החנוכייה בת שמונת הקנים, מסמלת את שמונת הימים בהם דלקה המנורה במקדש שנחנך מחדש, עם כמות מועטת של שמן. אולם עצם הסמל של נר דולק הוא סמל לא רק לניצחון אלא גם לאור שחזר למקדש. הכוחות האפלים יכולים לבוא ולהרוס את המקדש. הם יכולים לחללו ולהשאיר אותו בחורבנו. אולם כשאנחנו משחררים את המקדש, הדבר החשוב ביותר שאנחנו רוצים לעשות הוא להדליק מחדש את אור ההשראה, אור התקווה, אור החוכמה.
היוונים מייצגים את תרבות השכל, הפילוסופיה, הטכנולוגיה, ההישגים. אבל הם לא האמינו ברוחניות, כפי שאנחנו מבינים אותה. בסופו של דבר, המין האנושי זקוק לרוחניות, לאור שיבער במקדש, אור שאנחנו צריכים לשמר ולשמור שיאיר בכל יום ויום. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו רק יצליחו, אנחנו רוצים שגם תהיה להם תחושת קדושה – קדושת החיים, קדושת האהבה, קדושת מערכות היחסים, קדושת האדם.
4. אור אינו דבר מובן מאליו. בעולם חשוך וקר, אור הוא דבר שראוי להילחם עליו, ואפילו להקריב למענו את החיים.
אנחנו רואים סביבנו המון חושך, ובדרך כלל כל אחד מאיתנו נאנח ונמלט לעולם הקטן והפרטי שלו, שם אנו מעסיקים את עצמנו. האם יש לנו את האומץ להכיר בכך שיש אור בעולם? שיש לו סיכוי? האם אנחנו נכונים לסכן את חיינו למען האמונה והתקווה שהעולם הזה יכול להיות ובאמת יהיה עולם טוב יותר?
5. אפילו אם יש לך רק מעט אור, הדלק אותו! אל תחכה שיהיה לך מספיק, משום שזה לעולם לא יקרה.
כשהמכבים ניצחו, הם מצאו את המקדש הרוס ומחולל. שרידי קרבנות פגאניים ופסלי אלילים היו פזורים בכל מקום. הם ניקו וטיהרו את המקדש, והתחילו לחפש אחר שמן זית טהור שלא חולל. הם מצאו כד קטן שהיה יכול להספיק רק ליום אחד. הדילמה שלהם הייתה כזאת: האם לחכות שבוע עד שמלאי חדש של שמן טהור יגיע או להדליק אותו מייד, למרות שהוא יכבה בלי ספק אחרי יום ואנשים רבים יתאכזבו. הם החליטו להדליק אותו. והנס של חנוכה הוא שאותו כד קטן של שמן בער במשך שמונה ימים, ולא רק ליום אחד. מזה אנחנו לומדים – יש לנו אור קטן? האור הזה לא מספיק כדי להאיר את העולם? אז תדליקו רק נר אחד! אל תחכו. אם תחכו זה לא יגיע לעולם. עשו כבר עכשיו את המעט שאתם יכולים.
6. בכל יום צריך להביא יותר אור לעולם. אם תישאר אותה הכמות של אור כמו אתמול, אז בכל יום העולם יחשיך.
נהוג שבכל יום מימי חנוכה אנו מוסיפים עוד נר, כך שאנחנו מתחילים בנר אחד ביום הראשון ומסיימים בשמונה נרות ביום השמיני. אנחנו רומזים בכך שהנס והפלא גדלו בכל יום. אולם יש בזה גם מסר פשוט יותר – כמות האור שהייתה טובה מספיק אתמול, כבר לא מספיקה היום. ומה שטוב ומספיק היום, לא יהיה מספיק למחר. אנחנו צריכים עוד. עוד אור. עוד אהבה. עוד אמת. בכל יום אנחנו צריכים יותר, משום שאנחנו צומחים. אם נהיה היום כמו שהיינו אתמול, זה אומר שמבחינתנו היום הזה לא קיים.
7. צריכים אומץ כדי לשתף את הזולת באור שלנו, אומץ כדי להאמין באור, משום שלרוע המזל, הרבה אנשים נכנעים לחושך.
אנחנו מדליקים את נרות החנוכה כשמחשיך, ונוהגים להדליק אותם בפתח, לרשות הרבים או לפחות במקום שבו האנשים ברחוב יוכלו לראותם. משום שנחמד לשבת בסלון ולשוחח על כל מיני רעיונות, להתווכח ו"לבנות" עולם חדש, אבל מה עם להביא את האור החוצה? לצאת מנוחות הבית שלנו ולשוטט ברחובות כדי לעזור לאחרים, כדי להאיר במשהו את לילם?
8. תנו לעצמכם סיכוי להיות גיבורים!
רובנו מוותרים משום שאנחנו אומרים לעצמנו, "מי אני שאוכל לעשות את זה? תנו לי להיות מה שאני. תנו לי לגרור את הרגליים דרך החיים, משועבד להרגל ולדיכאון השקט." אנחנו יכולים להתקומם! אנחנו חופשיים לבחור לחיות את חיינו למען הצדק והאמת!
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: