מדוע אנחנו מתאהבים?

מאת: סימון יעקובסון

באדיבות: אתר בית חב"ד

מה עומד מאחורי המשיכה בין המינים? האם זו רק הכמיהה להמשכיות או שיש כאן משהו נעלה יותר? מיניות היא נושא שאיש מאיתנו אינו ניטרלי ביחס אליו. לכל אחד מאיתנו יש טבע מיני, לכולנו יש צורך במיניות, לכולנו יש אישיות מינית שעוצבה בבית שבו גדלנו, במערכת שבה התחנכנו, בתהליכי הניסוי והטעייה שמעניק לנו ניסיון החיים שלנו, ובמה שאנו לוקחים במהלך הדרך מן ההשפעות העדינות והלא-כל-כך-עדינות של החברה שבתוכה אנו חיים.

בבואנו להבין את מיניותנו עלינו לבדוק את מקורותיה. היכן נוצרה המיניות שלנו? בכתבה זו ברצוני לבחון שתי גישות לשאלה זו.

גישה אחת היא הגישה הרווחת כיום, הגישה המדעית. לאחר מכן נבחן לעומתה את גישת התורה – וליתר דיוק, את הפרספקטיבה של החסידות ושל תורת הקבלה על התורה.

קיימות כמובן אינספור תאוריות חילוניות-מדעיות על מיניות. הבה נבחן את הגישה שהיא כנראה הדומיננטית ביותר, כלומר את התאוריה הביולוגית או האבולוציונית שמבוססת על התפיסה ש"שרידת המותאמים ביותר" היא הכוח הראשוני בטבע והיא המקור לתכונותיו המסוימות של כל יצור נתון, החל בתאים בודדים, דרך "השרשרת האבולוציונית", וכלה בבעלי החיים ובבני אדם.

מפרספקטיבה זו ניתן לומר כי המיניות שלנו נובעת מכך ששימור המינים מושג באמצעות יחסי מין בין זכר לנקבה. לכן הזכר יחפש את הנקבה הפורייה ביותר, זו שתלד את הצאצאים הבריאים ביותר; והנקבה מצידה תחפש זכר שנותן את הזרע הבריא ביותר, הפורה ביותר, שיוכל גם להגן על הצאצאים ולעזור להם לשרוד.

תאוריה זו מסבירה דברים רבים על מיניותנו. היא מסבירה מדוע גברים ונשים מחפשים בני זוג מן המין השני. היא מסבירה גם שהסיבה שמאפיינים מסוימים באישה או בגבר מהווים פיתוי אדיר עבור המין השני היא שהם משקפים יסודות של פוריות או סימני בריאות החשובים לשימור הגזע.

מה שתאוריה זו אומרת למעשה הוא שמאחורי המיסטיקה והיופי, הרומנטיקה והחושניות, שמיניות האדם עטופה בהם, קיים באמת כוח ראשוני, והוא הצורך להתקיים ולשמר את הקיום הזה. כיוון שהאדם הוא בעל חיים שניחן במידת תחכום מסוימת, המיניות האנושית התפתחה באופן שמאפשר לה להתמודד עם התחכום הזה. האדם המודרני אינו מוכן לחשוב על עצמו כעל מכונה לייצור ילדים בלבד, ולכן על מנת לפתות שני אנשים להתאחד חברו האבולוציה והביולוגיה יחדיו והפכו את האקט המיני לא רק למהנה אלא גם לאפוף אווירת מסתורין המניעה ודוחפת אותנו לאורך המסע הרומנטי כולו.

כשאדם מביט לתוך עיניו של האהוב/ה מן העבר השני של שולחן לשניים מואר באור נרות, הוא או היא עשויים לחשוב שהוא התעלה מעל למודוס הקיום של הישרדות-המותאמים-ביותר. אולם למעשה, "התעלות" זו אינה אלא האריזה שבחר הטבע להעניק לדחף הזה.

שני בני אדם במסע החיזור דומים במהותם לשתי דבורים במסע החיזור. דבורה אחת מזמזמת בדרך מסוימת או מדיפה ריח מסוים, ובשורה התחתונה מהות העניין היא שאלה הן טקטיקות שנועדו לגרום להן להזדווג ולהוליד צאצאים. באופן דומה, גינוני המיניות האנושית – הרומנטיקה, הפרחים, המוסיקה, אור הירח – הם באמת רק דרכו של הטבע להביא שני בני אדם לכלל התחברות.

הטבע הוא חסר רחמים. הטבע חייב לשרור בכול, כך שהוא מוצא את האמצעים לגרום לזכר ולנקבה להזדווג. זוהי תמצית הגישה המדעית למיניות האנושית. כעת, הבה נשווה אותה עם גישת התורה לנושא זה.

תפיסת התורה ביחס למיניות האנושית באה לביטוי בפרקים הפותחים של ספר בראשית. היא אומרת שהמשיכה המינית בין בני האדם מונעת על ידי כוח שונה לחלוטין, והוא חיפושם אחר צלם אלוקים, אחר גרעין עצמיותם הפנימית.

התורה מתארת את האדם כמי שנברא במקורו כישות "דו-צדדית": "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א, כז) "ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב). אלוקים חצה אז את הישות הדו-צדדית הזאת לשניים, ומאז שני חצאי הצלם האלוקי כמהים איש לרעותו ומחפשים זה את זה.

הם אינם חצי-בני-אדם. הגבר הוא אישיות שלמה והאישה אף היא אישיות שלמה. אולם יש יסודות בפרסונה העילאית שלהם, בשלמות שלהם, שנשארים בלתי מושלמים אם אינם מוצאים איש את רעותו. בכל אחד מהם נותר דבר-מה חסר, שכן פעם הם היו חלק משלמות אחת, הגדולה משניהם גם יחד.

אם לבטא זאת במילים מיסטיות ורוחניות יותר, הרי הם באמת מחפשים ומבקשים להתאחד עם אלוקים.

הגזע האנושי הוא במהותו שלמות ייחודית אחת המורכבת מגבר ומאישה גם יחד. כאשר גבר ואישה מתחברים ומתאחדים בברית הנישואין, הם יוצרים מחדש את הצלם האלוקי שבו שניהם נוצרו כישות אחת.

תורת הקבלה מתקדמת עם זה צעד אחד הלאה, ורואה בדינמיקה של זכר/נקבה לא רק שני מינים בתוך גזע אחד. על פי הקבלה, אלה הן שתי צורות אנרגיה שבצורתן המופשטת ביותר נקראות אנרגיה פנימית ואנרגיה השלכתית. הן האנרגיה הנשית והן האנרגיה הגברית קיימות בכל גבר ובכל אישה, וכן בכל חלק שבטבע.

לפעמים אפילו התכונה האלוקית מתוארת בלשון נקבה ולפעמים בלשון זכר. בניגוד לראייה הרווחת של אלוקים ה"פטריארכלי" של התנ"ך, תכונות רבות של אלוקים הן נשיות – כמו למשל השכינה, שהיא הממד הנשי של אלוקים.

לפיכך, מחד גיסא לפנינו שתי אנרגיות נפרדות, ומאידך גיסא יש כמיהה ונטייה להפוך שוב לשלמות אחת. הגזע האנושי נברא בצלם אלוקים, אך הגזע האלוקי הזה חציו זכר וחציו נקבה. באמצעות איחודם החצאים האלה הופכים לאותה שלמות גדולה יותר, לאותו צלם אלוקי המחפש להתאחד עם אלוקים, המחפש מציאות גבוהה יותר.

זוהי תמציתה ונשמתה של המשיכה המינית. משיכה זו, הבאה לביטוי בתחושות פיזיות רבות, למן פעימת לב המואצת ועד למשיכה הפיזית לאדם אחר, היא במהותה המשיכה בין זכר לנקבה ובין נקבה לזכר, שנועדו להפוך לשלמות אלוקית אחת ולהתחבר עם מקורם שהוא האלוקים, ההוויה הרוחנית.

לא שאי פעם הם היו נפרדים לחלוטין; אולם ברמה המודעת, בני אדם יכולים ללכת בדרכם האינדיוידואלית הנרקיסיסטית, אפילו האנוכית. וכאן ישנו בתוכך קול האומר: אני כמה למשהו גדול יותר. כאשר גבר חש במשיכה פיזית לאישה, או כשאישה נמשכת לגבר, ניתן לראות בכך עניין ביולוגי מאוד, אולם מן הפרספקטיבה היהודית התורנית זוהי רק ההתגשמות הפיזית של משיכה רוחנית עמוקה מאוד.

אין כוונתי לומר שתפיסת המיניות בתורה אינה קשורה הדוקות למטרה של יצירת חיים חדשים, כי הדבר נכון בהחלט. אולם שימור הגזע אינו המטרה הבלעדית של מיניותנו. למעשה, המצב הוא הפוך: טבעה האלוקי של מיניותנו – העובדה שאיחוד הזכר והנקבה משלים את צלם אלוקים ששניהם נוצרו בו – הוא הנותן לנו את הכוח להביא חיים חדשים לעולם.

לפיכך, באיחוד עצמו שיש משהו אלוקי-רוחני. הדבר משתקף בהלכה, המרחיבה את קדושת הנישואין גם לנסיבות שבהן אין אפשרות להוליד ילדים (כמו במקרה של גבר ו/או אישה שעברו את גיל הפוריות או שיש להם מניעה פיזית להוליד ילדים). אילו הייתה המיניות רק מנגנון להולדת ילדים היה אפשר: "היי, אם אין כאן שימור הגזע אז מה הטעם בנישואין ובמיניות? הנאה אנוכית בלבד? היכן כאן הקדושה?"

התשובה היא: כן, המיניות כשלעצמה היא מקודשת. התאחדותם של הזכר ושל הנקבה מהווה אקט אלוקי-רוחני, זוהי התנסות רוחנית.