מיד תועבר לדף המבוקש
נגישות
נגישות
נגישות
בחדר אטום ושכוח,
קיים ארון עץ מתקלף
טבע שהפך ליצירת אדם
ושניהם זקנים.
בתוכו,
נתלה ציור מגושם,
זקן אף יותר.
מעילים אפורים ועבים,
שפעם הסתירו פניו,
עתה קרעים בלבד.
הרוח לא נושבת בחדר זה,
דמות אדם לא נשמה בו שנים,
אך דלתות הארון
נדחקות אט אט החוצה,
מסתובבות על צירים צורחים,
עד להיפתחן.
הצירים נדמו,
אך הזעקה נמשכת,
בוקעת מפנים הארון
עולה ועולה בעוצמתה
עד כי דלתות הארון עפות ממסגרתן,
וקירותיו קורסים בדממה
נכנעים לזקנה אותה דחו
זמן כה רב.
ובין השברים הרקובים,
שוכב ציור ומדמם צבע אדום
חובט בריצפה המאובקת
בהתפתלויות גסיסה
וצורח בקול כה רם,
עד כי חלונות החדר מתרסקים
רסיסיהם מצלקים בבד העתיק,
מתיזים צבע חי על הקירות הדהויים.
מאות מטרים בכל כיוון
נשמעת הזעקה האיומה
חודרת ללב ומעלה זיעה.
ולא עובר זמן רב,
עד כי הדלת נפרצת
ונשימת אדם שוב מזיזה האבק.
ידיים אוחזות במסגרת העתיקה
מרגיעות את טלטולה,
מחזיקות כאם אוהבת
ומחליקות רצועות של צבע מפני הציור.
ובעת זזות הן עליו,
מורחות צבעים בתבנית שונה,
נופח הוא נשמתו בשלווה
רגוע בידיעה
שמותו ינשוף חיים
ביצירה חדשה.
חיבר וערך: שי קוריצקי
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: