אז למה זה כואב כל כך?

אני משער שאחרי הכל, זהו לא כזה סיפור גדול נכון?
הרי אנשים מתים כל יום, כל דקה, יותר אפילו. שמעתי פעם שמישהו מת כל 4 שניות, זה נשמע די נורא, לא?
תחשבו על זה, כל 4 שניות יש מישהו שמתאבל על מישהו אחר, כל 4 שניות, מישהו בכאב.
לעומת זאת, שמעתי שכל שניה גם נולד מישהו, ולמרות שזה די מעמיד בספק את האמונה בגלגול נשמות (מאיפה באות כל הנשמות החדשות הללו?) זאת מחשבה די מנחמת.
עצרו את הנשימה לעשר שניות.
בזמן הקצר הזה נוצרו עשרה אנשים חדשים, יצאו לעולם, ממלאים כה הרבה הורים באושר.
אז אל מול כל המיתות והלידות האלה, מה זה עוד מוות אחד? רק חלק שכוח מסטטיסטיקה שכוחה, מספר אחד בין מליוני מספרים אחרים. חסר משמעות.

אז למה זה כואב כל כך?

ממבט נוסף, תוכלו להסתכל על זה ככה, אנו חיים ביקום ענקי, מלא במיליארדים של גלקסיות שנמצאות במרחקים עצומים זו מזו, וכל גלקסיה כה גדולה שגם בעוד מליון שנה לא נצליח לחקור אפילו את שלנו עד הסוף.
ובכל גלקסיה כזו ישנן ביליונים של מערכות שמש, ומספר כמעט אינסופי של כוכבי לכת, והדברים העצומים האלה נעים בחלל במשך מיליארדי שנים, החיים שלנו, אפילו כל חיי הגזע שלנו, הם להם רפרוף מהיר של עין. אז מה זה מוות אחד, אנחנו כל כך קטנים מול היקום הגדול, הקר והאדיש.

אז למה זה כואב כל כך?

כולנו נמות בסופו של דבר.
אף אחד לא רוצה לשמוע את זה, אבל זה נכון. זה לא בהכרח דבר רע, אפשר אפילו להתנחם במחשבה בצורה מסוימת, שלא משנה כמה אתה עשיר או עני, אם אתה חכם או טיפש, בריא, חולה או כל דבר אחר, בסופו של דבר גם הלב שלך יעצור, הנוירונים יפסיקו להתרוצץ, והריאות יוכלו לנוח.
אז נכון שזה די נוגד את חוקי הקפיטליזם שלפיהם אנו חיים, בשביל מה עבדנו כל כך הרבה אם בסוף אנחנו כמו כל קבצן, טיפש או רשעים למיניהם?
אני משער שזה תלוי באמונה שלך בחיים לאחר המוות.
אי הוודאות מושלמת, אף אחד לא חוזר לספר מה הולך שם, אז או שאין כלום או שכזה כיף שלאף אחד מהמתים אין זמן בשבילנו.
אז בכל מקרה, כולנו נהיה במצב הזה, אם אין חיים אחרי המוות, כולנו יוצאים אותו דבר. אם יש, ולא הייתם רעים מדי, בטח תפגשו את אהוביכם בצד השני.
אז ההימור גבוה - נשמתכם תחיה לעד, או שתיאבד בתהום השכחה. אך אנו מדחיקים את התהיה הזו וממשיכים הלאה, מה עוד אפשר?
זה רק אומר שהמוות הוא משהו טבעי, קורה לאנשים מאז ומעולם וימשיך, לפחות בזמן הקרוב. הוא חלק מהחיים, מגדיר אותם כהתחלה וסוף.

אז למה זה כואב כל כך?

והנה אני פה, בהלוויה רגילה ושגרתית לגמרי שחוזרת על עצמה כבר מיליוני שנים, על כוכב לכת קטן וחסר משמעות במערכת שמש סתמית בגלקסיה עצומה, בוכה על מישהי שבטח תחכה לי כשאמות, שזה לא הרבה זמן באופן כללי.

אז למה, למה זה כואב כל כך?