maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

היום הראשון בשארית חייה

 

אמרו לה שהחיים ממשיכים.

הם באו לנחם בשבעה, הם היו איתו באותו מארב וידעו שזה היה עניין של סנטימטרים שיכול היה לגרום לכך שהאמא שעומדים לנחם תהיה האמא שלהם.

הם ירדו מהרכב ורצו להכנס, אבל נעצרו. הם פחדו להגיד את הדבר הלא נכון, המבוכה הנוראית שיש לכל אדם שמגיע לנחם, למרות שהוא יודע שאיש לא מצפה ממנו להיות מקורי. לבוא, ללחוץ יד, למלמל כמה מילים ולחשוף ארשת פנים מלאת אמפתיה. זה הכל, זו התבנית היחידה, אלה החוקים, זה מה שכולם עושים, וזה עדיין קשה לכל אחד.

"אנחנו נכנסים", אמר להם המ"פ, בכריזמה שלא נופלת ממתן פקודה בשטח קרב. נכנסים, מחזקים כמה שאפשר, זוכרים שעם כל הקושי שלנו, האישה הזאת הביאה אותו לעולם". אז הם נכנסו והבטיחו לעצמם להיות חזקים, ולדעת שמותר לבכות. כי בכי הוא לא ההיפך מחוזק נפשי, להיפך, הוא אמצעי להשגתו.

כשהם נכנסו, כל היושבים סביבה קמו ופינו להם מקום. היא חיבקה כל אחד מהם כאילו היה בנה, הם חיבקו אותה בחזרה בחום ורגש שלוחמים מהסיירת לא חשבו שיש בהם, ולא יכלו שלא לחשוב באותו הרגע על אמא שלהם, על איך היו רוצים שינחמו אותה אם זה היה אחד מהם, המחשבה הזאת לא מרפה. היא לא תרפה לעולם.

היא שאלה אותם אם הוא אמר משהו מיוחד לפני שהם יצאו לאותו מארב מקולל. הם הסתכלו אחד על השני במבוכה, יכולים להזכר בכמה בדיחות שרצו באוהל, כמה שטויות מהסוג שהיו רגילים אליהן. משהו מיוחד? לא היה שם משהו מיוחד, אנשים לא אומרים משהו מיוחד לפני שהם נהרגים, הם בסה"כ חיים.

רק בסרטים אנשים מדברים בצורה מיוחדת לפני שהם נהרגים, כי הם קראו את התסריט עוד קודם וידעו שזה יקרה בסצינה הבאה. בחיים האמיתיים אתה לא מקבל תסריט, אתה ממשיך לסצינה הבאה מבלי לדעת מה יקרה, מבלי לדעת שיש סיכוי טוב שלאחריה יופיעו הכתוביות. גם אם אתה בן 20.

הם רצו להגיד לה שאנשים נהרגים, ולפני שזה קורה – הם פשוט חיים. ואז הם הבינו שזה הדבר המיוחד, החיים. היכולת לצחוק, גם אם זו שיחה סתמית שבאותו הרגע נראתה להם שולית לחלוטין, כמה שהיא הייתה משלמת כדי לשמוע אותו מנהל שיחה שטותית רק עוד פעם אחת.

היא אמרה להם שכולם אומרים לה שהחיים ממשיכים, שכולם משקרים. החיים כמו שהכרת אותם מסתיימים באותו הרגע, ואז מתחיל משהו חדש לחלוטין. זה לא המשך לשום דבר כי זה לא דומה לשום דבר שקדם לו.

עד הרגע שיצאו מהבית, הם עוד הספיקו לאכול קצת מהצלחת. הם באמת לא הרגישו רעב, אבל היא אמרה להם שזה חשוב שיברכו ויאכלו לעילוי נשמתו. עברה בהם צמרמורת, תחושת אשמה שאם הוא נהרג עבורם, ספג את הכדור שנורה לעבר החוליה ושילם על כך בחייו, מה זה כבר לאכול ביצה ואיזה קרקר כשאמא שלו מבקשת.

היא הודתה להם על הביקור, היא אמרה את זה בטון כ"כ תמים וחם, כאילו הייתה אפשרות שירשו לעצמם לצאת לאיזה סרט ביום הזה. היא הבטיחה ללוות אותם לבקו"ם ביום השחרור, הם הבטיחו שהקשר לא ינותק גם כשיהיו להם משפחות. היא הזילה דמעה כשהם אמרו "משפחות."
הם עזבו את הבית, נכנסו לרכב ובמשך כל הנסיעה חזרה לבסיס שררה דממה באוטו .ברקע הרדיו ניגן את הביטלס, אחד מהם נזכר בג'ון לנון שכתב פעם שהחיים הם מה שקורה בזמן שאנחנו עסוקים בלתכנן את העתיד.

הם חשבו על הדמעה של האם, שירדה כשהם דיברו על המשפחות העתידיות שלהם. הרי היא לא בכתה כשסיפרו לה על ערב המארב, על הפעולה עצמה, על הטיפול בבנה הפצוע לאחר שנורה, בכל הזמן הזה היא הקשיבה, שאלה ולא נשברה באף שלב. אבל כשדובר על העתיד, על מה שבנה כבר לא ישיג, היא לא יכלה להחזיק בבטן.

הם נכנסו לשערי הבסיס ורגע לפני שירדו מהרכב הם הבינו ביחד ולחוד, שאנחנו כואבים את הנופלים בזכרנו את מי שהם היו, אבל כואבים הרבה יותר בזכרנו את מה שהם כבר לא יהיו.

 

נכתב ע"י: אבנר בורוכוב.

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: צבא, סיפור, מלחמה, מרגש, חייל, אובדן
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: