ליל הסדר האחרון

בליל הסדר יש בכל העדות מנהג יהודי עתיק יומין שלאחר האוכל קמים ומשאירים את המשך ההגדה למבוגרים, לדתיים ולמבוגרים הדתיים. כששרים "מה נשתנה" כולם שם איתך, כולם מחוייכים ודואגים שגם לילדים יהיו הגדות כדי שישירו עם המשפחה את השירים שהם למדו בגן. אח"כ מתחילים שלבי הקריאה הארוכים ואיתם מתחילה המתיחות לקראת האוכל, בכל כמה דקות יהיה בן משפחה חילוני שישאל בשקט את אחד הדתיים על השולחן "נו נו, מתי שולחן עורך?", במעין סיפוק עצמי על כך שהוא זכר שזה השלב שאוכלים, אבל יקבל את התשובה "מגיד רחצה, מוציא מצא, מרור כורך ואז שולחן עורך", ויגיב בהרמת גבה ותקווה שזה אומר "אוטוטו אחי".

ואם בתחילת ההגדה התפוסה סביב השולחן היא של 100% מבין האורחים, אז בזמן הגשת האוכל זה קופץ ל-150% בקירוב. משום מקום התווספו ידיים, מרפקים ובעיקר פיות נוספים לשולחן. חלקם אוכל מכל הבא ליד, למזלג ולכל כלי אחיזה אחר שאפשר למצוא, וחלקם לא מפסיק לערוך השוואה שבסופה יוכתר הדוד שעשה קניות לחג במחיר הזול ביותר, ולא יצא פראייר. בכל מקרה, הפיות של כולם עובדים בערב הזה.

ובסופו של דבר גם השלב הזה, שלמרות הכל הוא מהמוצלחים שבשלבי ההגדה, גם הוא מסתיים. מניין הנפגעים נכון לשנת תש"ע היה 2 פרות, 10 עופות, עגל והבן הקטן של דודה שלי. לא הצלחתי לעצור את עצמי, גם ילד 3 צריך לדעת שמתישהו "אייייי-מאאא" תבין שאתה רעב.

ואחרי המנה האחרונה זה רק אתה, סבא ואיזה חתן טרי שהתחתן לא מזמן עם אחת מבנות הדודות ורוצה להרשים את סבא, ואני תהיתי אם לא כדאי שיתחיל בלשים כיפה במקום מגבת שולחן.

באחת הפעמים זה היה רק הוא ואני, ניצלתי את העובדה ששאר בני המשפחה התפצלו למטבח ולמרפסת, ושאלתי את סבא אם הוא חקר פעם או ניסה להוכיח משהו מבין הדברים שעליהם הוא בנה את אורח החיים שלו. סבא רק חייך, ביקש שנמשיך לקרוא, ולאחר שסיימנו והצטרפו כמה בני דודים בגין פיצוחים ואבטיח שהוגשו לשולחן, הוא שאל אותי: "מבין ארבעת הבנים בהגדה, אתה יודע מיהו המנוגד לחכם?"

 

- "הרשע?", עניתי במעין ספק. זה היה קל מדי, סבא לא היה שואל שאלה קלה.

- "למה, אין רשעים חכמים? לא סותר. המנוגד לחכם הוא זה שאינו יודע לשאול".

 

וואלה. מתוחכם הסבא שלי. הוא הסתכל עליי במעין מבט מתוסכל עם קצת עצב שהוא ניסה להסתיר, כי עצב הוא תמיד ניסה להסתיר, והפעם לא בגלל שהוא גילה שהנכד שלו שואל שאלות, הרי בזה הרגע הוא גרם לי להבין שרק טיפש מקבל דבר כמובן מאליו, נדמה היה שזה תסכול על כך שמעולם הוא לא זכה לשאול את השאלות.
 

הוא כבר זרק לי פעם משפט על זה שבדורו גם לא היה את מי לשאול, בתור ילד אם הוא היה ניגש לאחד המבוגרים ושואל יותר מדי שאלות על הבורא, זה היה נתפש ככפירה. כל מה שהיית צריך לדעת זה שהבורא קיים, כי זה לא הגיוני שלא, וההוכחה לכך הייתה הטיעון המעגלי הידוע: "יש בורא לעולם. הרי יש עולם, והרי עולם צריך שיהיה לו בורא, מכאן נובע שיש בורא לעולם". הטיעון הזה יכול להעלות גיחוך, ובצדק, אצל אדם שלא התחנך כדתי, אבל זה אחד הטיעונים הנפוצים והיעילים ביותר בו משתמשים מחנכים בגילאים הצעירים בציבור המאמין.

סבא נפטר לפני כמה חודשים לאחר 85 שנה של אמונה אדוקה, שמירת מצוות מדוקדקת ואורח חיים שמנוהל ע"פ תורת ישראל. אני לא חושב שיש גן עדן, אבל אם הייתי יכול לבנות אחד רק כדי שהוא ישכון שם לאחר מותו – הייתי שוכר את טובי האדריכלים. מגיע לו.

אחרי שאדם חי את חייו באמונה מוחלטת שהוא הולך מכאן לעולם טוב יותר, ששום דבר לא נגמר כשהלב עוצר ואין סיכוי שהכל יפסיק בבת אחת ברגע שתעצום עיניים, וכל זה נעשה לשווא - אז זה ממש מעצבן.

הרי זה לא פייר שהוא לא מקבל מתנה לאות הערכה, מענק כלשהו, אפילו איזו כתובית קטנה של:
"GAME OVER, אבל היית בסדר גמור",
הרי אנשים מקבלים פיצויים על פיטורים אחרי שנתיים שעבדו בחברה מסויימת. הוא עבד את אלוהים במשך 85 שנה, אלוהים פיטר אותו, לא מגיע לו משהו?

כי אם אין אלוהים, אז הוא ממש לא הוגן על כך שהוא לא קיים כדי לספק לסבא שלי גן עדן כמו שמגיע לו. ואם הוא קיים, אז סבא מחייך שם למעלה, נותן לו קטנה עם המרפק ובטח אומר "ההוא שמטיל בך ספק, כאילו יש אפשרות שאתה לא באמת קיים, זה הנכד שלי. אמרתי לו פעם שרק טיפש לא שואל שאלות, אל תכעס עליו, הוא בסה"כ מקשיב לסבא".

האמת, אם התסריט הזה יתקיים וכל מה שנדרש ממני הוא לטעות – קניתי.

נכתב ע"י אבנר בורוכוב.

אם גם לכם יש חומרי מקורי שכתבתם ואתם מחפשים במה להחשף בה, שלחו אלינו ל: support@ba-bamail.co.il