8 היצירות הגדולות ביותר של פרנץ שוברט

שוברט משתקף בשיא עליזותו ושמחת חייו בחמישיית דג השמך – אחת מעבדותיו הטובות ביותר. על ידי כך שהוא הוסיף בס כפול לרביעיית הפסנתרים הוא לא רק חיזק את המקצב שלו בקופצניות חודרת, אלא גם שיחרר את הצ'לו לנגינה כאילו היה טנור מזמר; אף אחד לפניו או מאז לא השיג כזו התאמה בין הכוחות השונים ביצירה, וכל זה בגיל 22 בלבד. את היצירה הנהדרת הזו כתב שוברט בהזמנת סילבסטר פאומגרטנר, פטרונם של מספר מוזיקאים וצ'לן חובב בעצמו.  

הסימפוניות המוקדמות של שוברט הן קלילות וקלאסיות, כמעט שלא מרמזות על הקול הבלתי מעורער והבלתי ניתן להתעלמות של היצירות המאוחרות יותר של המלחין הבוגר. בסימפוניה הבלתי גמורה, שכפי שאפשר להבין משמה הייתה אחת מן האחרונות שהמלחין עבד עליהן לפני מותו בגיל 31 ולא הספיק לסיים, שוברט כמו לקח את הסימפוניה השישית של בטהובן (הפסטורלית) ופתח ממנה חלונות דמיוניים חדשים שהובילו את היצירה החדשה להיות אחת מהסימפוניות הרומנטיות הגדולות ביותר. יש כאן צירוף נפלא של יופי ועצב, כשהתלכדו לכדי יצירה שרבים חושבים כי אינה זקוקה להשלמה כלל מכיוון שהיא מושלמת כפי שהיא.

אסופת שירים לירית מאת המשורר וילהלם מילר - שעסקה בשוליית טוחנים המתאהב בביתו של בעל הטחנה עד שליבו נשבר - היא על פניו מעשייה מסורתית המספרת על אהבה נכזבת. אך שוברט, בהלחינו אותה, הכניס בה רוח אביב מפעמת ואופטימית שהותכה כאן עם צלילי זרם המים, הטחנה המסתובבת לאיטה ופעימות הלב של זוג האהובים הצעירים. יצירתו הנוגה של מילר קיבלה תחת ידי שוברט חיים חדשים והפכה למוזיקה של אהבה חיה, לפחות בחלקה הראשון של היצירה. מעניין לדעת שאת כל זה עושה שוברט בעוד שהוא מאושפז במצב קשה בבית החולים, בעקבות הידבקותו במחלת העגבת.

כל הרביעיות של שוברט הן יוצאות דופן, מרוזמנדה (רביעיית מיתרים מס' 13) היפה להכאיב ועד Quartettsatz הקצרה, החדה, בעלת התנועה האחת. אך אף אחת מהן לא השיגה שילוב כל כך מושלם של שירה ומוזיקה קאמרית כמו רביעיית מיתרים מס' 14 הידועה בשמה "העלמה והמוות" – יצירה שנפתחת חזק ובגדול ולא מרפה לאורך כל הדרך. את רביעיית המיתרים הזו כתב שוברט בשנת 1824, ובאים בה לידי ביטוי כל איכויותיו כמלחין מעורר השראה, עם כתיבה שיוויונית מבחינת הכלים השונים, מרקם מסובך, ניסיוני ונועז יותר ושילובים מפתיעים בין הכלים שתופסים את אוזנינו כל פעם מחדש.

אם בסימפוניה הבלתי גמורה פרץ שוברט לעולמות חדשים, ביצירתו "הגדולה", שאורכה כמעט שעה, הוא ברא סימפוניה רחבת ממדים ובעלת עוצמה מתמשכת. באופן מפתיע ומדהים למדי, היצירה הזו, שנכתבה בשנת 1825, יצאה לאור ובוצעה לראשונה רק ב-1838, 10 שנים אחרי מותו של שוברט – לאחר שאחיו פרדיננד שוברט נתן אותה למלחין אייקוני אחר, רוברט שומאן, בעת שזה ביקר בווינה. שומאן מיהר לחזור עם הסימפוניה הזו ללייפציג, עירו שבגרמניה, להלל אותה כיצירה האינסטרומנטלית הגדולה ביותר שנכתבה מאז מות בטהובן, ולתת אותה למנצח פליקס מנדלסון, שביצע אותה לראשונה על במה עם תזמורתו – והשאר היסטוריה.

זוהי אחת מן היצירות האחרונות ביותר שכתב שוברט בחייו, שחוברה ב-1827 והפכה גם לאחת ממנגינות המוזיקה הקאמרית האהובות ביותר של המלחין. היצירה הנהדרת הזו, שהושמעה לראשונה במסיבת האירוסין של חברו של שוברט, יוזף פאן שפאון, הפכה ברבות השנים לכזו שמככבת גם בלא מעט סרטים. היא הופיעה ב"בארי לינדון" של סטנלי קובריק, ב"כוננות מיידית" משנות ה-90', בסרט הצרפתי המוערך "המורה לפסנתר" ובסרט הפעולה האמריקאי "המכונאי" משנת 2011 – כך שגם על המסך הגדול תוכלו לשמוע אותה וליהנות מצליליה המיוחדים שמנוגנים בסצינות שונות.

כמו הרבה מיצירותיו האחרונות, גם את סונטת הפסנתר הזו לא הספיק שוברט לשמוע מבוצעת עוד בחייו, אבל אסור לנו לשכוח שהוא כתב את המנגינה המהורהרת והמופתית הזו עוד טרם היה בן 30 ומבלי לדעת עד כמה הוא קרוב למותו. רוברט שומאן היה זה שזיהה כי 'אורכן השמיימי' של יצירותיו המאוחרות של שוברט (כולל הסימפוניה הגדולה, שהוצגה כאן קודם) לא היוו חולשה מוזיקלית, אלא היו המפתח לכוחן העצום. הלב של הסונטה מענגת האוזן הזו נמצא דווקא בתנועה האיטית החזקה שלה, שנשברת לתוך סקרצו בלטי שנון המוביל מחול רונדו הונגרי מפזז בסיום.

במיטת חוליו, כשהוא כבר על ערש דווי, ערך שוברט הגהות ותיקונים אחרונים ביצירת המופת שלו "מסע החורף" – ואיזה מסע זה היה! הפואמה של המשורר וילהלם מילר (שגם חיבר את "הטוחנת היפה" עליו הרחבנו קודם) מספרת על נווד הכלוא בבידוד קפוא ומיוסר על ידי זיכרונות אהבה, כשדבר לא מצפה לו פרט למוות או איבוד כל סיבה לחיות. חברו של שוברט, יוזף פון שפאון, תיאר כך את הדרך שבה שוברט הציג לו את היצירה: "אנגן לך מחזור של שירים מבעיתים... הם השפיעו עלי במידה שלא התנסיתי בה עם שום שיר אחר".