נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- איפוס
- הצהרת נגישות
|
מאת: מנדי קמינקר
באדיבות: אתר בית חב"ד
הכביש המהיר הפך לנתיב אחד בלבד והמבנים המוכרים החלו להתרחק. נראה היה שהעצים הפכו להיות סמיכים יותר, הבתים קטנו והאור פשוט נעלם ואיננו.
החשיכה ששררה בחוץ לא היטיבה עמדי, גם לא העובדה שהווייז הבהיר בעדינות שבשעה הקרובה יהיה עליי לנסוע דרך ישובים נידחים עד שאגיע למחוז חפצי.
ככל שהתקרבנו, החלו המחשבות להתרוצץ. לא, זו לא הייתה לי הפעם הראשונה במקומות מעין אלו, אבל בכל פעם זה קורה שוב. האנשים שבפנים הם לא צדיקים גדולים, וכנראה גם לא צדיקים קטנים. אבל הם סגורים בתוך מבנה ענק, מרוחק, מנודה, מבודד. אבל האם הם בכלל יודעים היכן בדיוק הם נמצאים על המפה? האם זה משנה להם? כנראה שלא. כשהם מביטים מהחלון הם רואים קצת אור, שמש ועצים. אי-אפשר להבדיל בין העצים הנידחים לבין אלו הנמצאים במקום ישוב.
הגעתי. מבנה ענק, מוקף בגדרות תיל. למרות השעה הדי מאוחרת מגרש החניה מלא במכוניות, והדלת פתוחה לרווחה. נכנסתי והקור המקפיא של הלילה האמריקאי נכנס יחד עמי.
"כן, אדוני?" שאל סוהר מנומס. הסברתי כי נקבעה לי פגישה עם האסירים היהודיים במקום. מספר דקות לאחר-מכן צרור המפתחות שלי נלקח יחד עם רשיון הנהיגה. עברתי שיקוף ונכנסתי.
דלת מתכת ענקית נפתחת ונטרקת אחריי. עוד דלת, עוד טריקה ואני פוסע בעקבות הסוהר שהוצמד אליי. מסדרונות ארוכים, צבועים בצבעים קודרים, כאילו נועדו להכניס לדיכאון את אלו היושבים בין כתליהם.
"התפילה היהודית מתקיימת כעת" נשמעת הודעה במערכת הכריזה. בחדר מחכים לי שני אסירים, תוך מספר דקות נוספים אליהם עוד ארבעה.
אני מאחל חנוכה שמח, סוקר את החדר סביבי. אסיר אחד בגיל ארבעים או חמישים, לולא הוא לבש את מדי האסירים הייתי בטוח שהוא עורך דין או מנהל חשבונות. אחר צעיר יהודי נחמד שעלה מרוסיה בשנות התשעים ואיכשהו הסתבך עם החוק. לכל אחד יש סיפור, אבל אני לא שואל.
אנחנו מדליקים את נרות החנוכה ושרים מעוז צור כשכולם מזמזמים בשקט. אני מסביר להם כי נשלחתי על ידי ארגון "אל"ף" של חב"ד, שהוקם ביוזמת הרבי מליובאוויטש. הרבי הזכיר לנו שוב ושוב כי למצוות יש כוח עוצמתי; הן יכולות להתעלות מעל לחומות בטון או לגדרות תיל, הגוף שלכם אולי נמצא כאן, אבל הנשמה תמיד חופשית ומשוחררת, תמיד מחוברת...
עורך הדין מרכין את ראשו. אולי בוכה. האם הוא נזכר במשפחה שלו ומתגעגע? יש לו משפחה בכלל להתגעגע אליה? הדלקת החנוכיה, חלוקת דמי חנוכה לילדים. על מה הוא חושב?
"לשנה הבאה בירושלים" אני אומר. "כשהכול 'ייגמר'" אומר אחד ללא צורך להסביר מה זה 'הכול', "אני יעזוב את ארצות הברית ויעלה לישראל."
"גם אני רוצה לעלות לישראל" אומר אחר.
נפרדנו. הסוהר מאוד ידידותי, מודה לי שבאתי. איכשהו, הדרך חזרה הביתה נראית קצת פחות חשוכה. לא רק בגלל שתודה לא-ל אני חופשי ויכול לשוב הביתה לאשתי והילדים. הנרות שנדלקו בתוך המבנה הקודר מצליחים איכשהו להאיר את החשכה של הלילה הקפוא.
|
הרב מנדי קמינקר הוא עורך אתר בית חב"ד ושליח לקהילה הישראלית בצ'רי היל, ניו ג'רזי.
מקור תמונה: sakhorn38 / FreeDigitalPhotos.net
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: