פוקוס מתוך ספר התניא - רצוא ושוב

לקריאת השיעור הקודם - כמים הפנים לפנים - לחצו כאן!

ב"ה

מה לעשות כשיש ירידה ברוחניות? האם הרגש רוחני הוא המטרה או האמצעי? איך לא מסתנוורים מאורות גבוהים?

לאחר שלמדנו על סוגי יראה ואהבה שונים בפרקים האחרונים (ראה מסגרת נפרדת) אנו מסיימים השבוע חלק זה בתניא עם סוג האהבה האחרון עליה אומר אדמו"ר הזקן כי "היא העולה על כולנה". אהבה זו מגיעה מהתבוננות בגדולתו של הבורא, אבל בשונה מהפרקים הקודמים, כאן מתבוננים בבורא עצמו, עצמות ומהות שביחס אליו העולם כאילו אינו קיים כלל. התבוננות זו פועלת על האדם 'יציאה מהכלים', תנועה של רצוא, רצון לצאת מהעולם לגמרי, להתנתק מכל ההגבלות, לשכוח מהגשמיות ולהתחבר רק לרוחניות, להתחבר לבורא. תנועת נפש זו נמצאת הרבה פעמים אצל 'בעלי תשובה', מי שגדל ללא תורה ומצוות ויום אחד גילה כי 'מה שהעולם נראה ליש ומציאות זה שקר', והאמת היא שיש בעל בית לעולם, והוא נתן לנו את התורה בה הוא גילה לנו את רצונו.

ההבנה העמוקה הזו מביאה לשינוי מהותי בהשקפת העולם ולמעבר  קיצוני לאורח חיים יהודי של תורה ומצוות. הרבה פעמים התנועה מתבטאת ב'רצוא' מאוד חזק, אורות גבוהים (ואף 'אורות דתוהו'), רצון לצאת מהעולם ואף 'לשרוף' את העולם. יש לתנועת נפש זו יתרונות וחסרונות.  מצד אחד בזכות ההתלהבות הגדולה מקבלים כוחות לעשות שינוי מהפכני בחיים, שינוי שקורא תיגר על כל הסובבים, שינוי שמצריך לעיתים מאבקים עם המעגלים החברתיים הרחוקים והקרובים. בנוסף ה'אורות' נותנים הרגשה נפלאה, הרגשה של יכולת אינסופית, הרגשה של קרבה לבורא, של אמונה וביטחון ברמות הגבוהות ביותר. אך לתנועת ה'רצוא' יש גם חסרונות. היא עלולה להביא את האדם למצב שבו הוא באמת 'שורף' את העולם, מרוב שהוא רוצה אלוקות הוא שוכח על העולם הגשמי, ושוכח גם על הסובבים אותו. האמת מאירה כל כך חזק עד שלפעמים היא מסנוורת, וכתוצאה מהסנוור, לא רואים ולא מתחשבים כראוי בסביבה חס ושלום.

אך ישנו עניין נוסף, אותו מסביר אדמו"ר הזקן בפרק נ'. ה'אורות' אינם התכלית של העבודה, ה'רצוא' אינו המטרה. התכלית היא דווקא ב'שוב', התכלית היא בשלב שבא אחרי ה'רצוא', התכלית היא בעשיית דירה בתחתונים, פה בעולם הגשמי, על ידי לימוד התורה וקיום המצוות.

ה'אורות' הם אכן שלב חשוב, אך הם לא המטרה הם האמצעי, כשהרצוא הוא כמו שצריך אז גם השוב אחר כך הוא כמו שצריך. הידיעה הזו 'מסדרת' לאדם את השקפת העולם ומאזנת אותו חזרה. הוא לומד להבין מה מטרה ומה אמצעי ויודע לכוון למקום הנכון.
הקב"ה נותן לנו להרגיש קצת אלוקות כדי שיהיה לנו כוח לעשות שינוי בחיים ואחרי תקופה הוא נותן לנו להתחיל לעבוד לבד. לא צריך ליפול ברוחנו מכך שאין כבר את ה'אורות' של ההתחלה, עכשיו הגענו לשלב חדש, עכשיו הגענו לתכלית, כעת מתחילה העבודה האמיתית...

אתן משל על כך: יש חנויות שוקולד בהם אפשר לעשות טעימות לפני שבוחרים איזה שוקולד לקנות, לטעום בחנות זה בכמה שקלים, אך לקנות את החבילה זה כבר מחיר אחר לגמרי.

כלומר, יהיו עוד אורות בהמשך, זה לא שמעכשיו יש רק עבודה קשה, אך המינונים הם שונים ואנו צריכים להתאמץ כדי להגיע לאורות האלו. כשמגיע חג, כשמגיע תאריך חסידי, התוועדות מיוחדת, ראש חודש, שבת, כל אחד מוצא את הזמן שלו, בו הוא נטען מחדש ב'אורות', אך כעת גם הגישה לכך תשתנה, ונדע ישר לקבל החלטה טובה בזמנים המיוחדים כד להמשיך את האורות ולתעל אותם גם להתקדמות בחיי היום יום.

אדרבה, בשלב האורות האדם עדיין פועל מתוך הישות שלו, הוא רוצה להתקרב להשם, וההתקרבות מבוססת על יכולות האדם, כיוון שכוחות האדם הם מוגבלים, לכן גם ההתקרבות היא מוגבלת. אך כאשר האדם מקיים רצון השם, כי כך השם רוצה, החיבור אינו מוגבל ליכולות האדם, זהו חיבור נעלה הרבה יותר.

רעיון זה משתקף גם בימי ספירת העומר בהם אנו נמצאים. פסח, יציאת מצרים, הוא בחינת הרצוא, לצאת מההגבלות, שבועות, מתן תורה, הוא בחינת השוב, לקיים רצון השם. חייבים לצאת מהמיצרים כדי לקבל את התורה, אך זוהי רק התחלת הכנה, לאחר מכן צריך לספור ספירת העומר, לתקן את המידות, לעבוד עבודה פנימית על תוככי הנפש, ורק אז מגיעים לתכלית – מתן תורה.

סיכום דרגות הכוונות שלמדנו בפרקים מ"א-נ' – מתוך הספר מודעות יהודית