maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

ציוני דרך בחייו של משה רבנו

מתיבת עץ קטנה למנהיג הדגול ביותר בהיסטוריה

באדיבות: אתר בית חב"ד

משה רבנו

גזירה במצרים
שינויים מפליגים חלו בממלכת מצרים מאז שיעקב אבינו התקבל בכבוד מלכים על ידי בנו יוסף שכיהן כמשנה למלך. לאחר שיוסף ואחיו הלכו לעולמם, החל המלך החדש שהתמנה במצרים לענות את נכדיו של יעקב. הוא העביד אותם בפרך והעניש חמורות את אלו שלא עמדו בקצב העבודה המבוקש.

אם לא היה די בכך, הרי שחזאי הממלכה ראו כי עומד להיוולד בן שיושיע את עם ישראל. פרעה חשש כי התחזית תתקיים והטיל גזירה אכזרית על העם: להשליך אל היאור כל בן זכר שיוולד במצרים.

גירושין
מנהיג הדור באותה תקופה, עמרם, שהיה נכדו של לוי בן יעקב, החליט לגרש את אשתו. "מה טעם להמשיך לחיות יחדיו אם הילדים שיוולדו לנו יושלכו אל היאור?" אמר ועשה, ובעקבותיו גברים רבים בעם ישראל גירשו את נשותיהם.

אך בתו מרים בת השש שיכנעה אותו להינשא מחדש. היא טענה בפניו: "פרעה גזר רק על הזכרים שימותו, ואילו אתה במעשיך תגרום שגם בנות לא יוולדו! פרעה גזר רק על מיתתם בעולם הזה, ואילו אתה במעשיך תגרום שהם לא יוולדו גם לעולם הבא לא יבואו! בנוסף, פרעה הרשע, ספק גזירתו תתקיים ספק לא תתקיים, ואילו אתה שצדיק אתה בוודאי שגזירתך תתקיים!" בנוסף התנבאה הילדה שאימה היא זו שתוליד את הילד שיגאל את עם ישראל.

ראה עמרם את פקחותה של בתו, האמין לדברי נבואתה והחליט לשוב ולהתחתן עם יוכבד. היה זה אירוע משמח ביותר שכן האיחוד המחודש השפיע על גברים רבים לחקות את עמרם ולהשיב את נשותיהם.

החשש מתממש
יוכבד גילתה שהיא בהריון.

הפקחים המצריים שהיו ממונים על ביצוע גזירות פרעה ניהלו רישום מדוייק של כל הנשים בהריון. כשהגיע תאריך הלידה המשוער הם היו פוקדים את הבית כדי לבדוק האם נולד בן אותו ישליכו אל היאור.

בז' לחודש אדר, 2368 שנה לבריאת העולם, נולד משה רבנו.

משה נולד מוקדם והוריו יכלו להחביאו במשך שלושה חודשים בבית. כשהתקרב התאריך בו הפקחים המצריים היו אמורים לבוא אל הבית, יצרה אמו תיבת עץ בה הניחה את התינוק. את התיבה היא הניחה ביאור בלב כבד תוך תפילה לבורא העולם שישמור על בנה הקטן.

בת פרעה מאמצת
אחותו של משה, מרים, התחבאה על שפת היאור כדי לעקוב אחרי התיבה הקטנה. היא הבחינה שבתו של פרעה מלך מצרים ירדה לרחוץ על שפת היאור, וכשנתקלה בתיבה פתחה אותה בסקרנות וגילתה תינוק קטן בעל פנים מאירות.

"אקרא לו משה" היא אמרה, "שכן משיתי אותו מן המים."

היא ביקשה מן הנשים המצריות להניק את התינוק אך הוא סירב לינוק מהם. מרים שעמדה והביטה במתרחש ניגשה אליה: "האם תרצי שאקרא לאישה עבריה, אולי הילד יתרצה לינוק ממנה?" בת פרעה הסכימה, ומרים מיהרה לקרוא לאימה. כך שב משה הביתה למשך כמה שנים בהם ינק מאימו בתומם שב לארמון פרעה. בת פרעה אימצה אותו וגידלה אותו כבנה.

משה מסכן את חייו למען בני עמו
משה גדל ויצא כדי לראות את סבל בני עמו הסובלים בגזירת פרעה. כבר בפעם הראשונה הוא סיכן את חייו למען אחיו.

כשראה נוגש מצרי שהיכה את אחד מאחיו, הוא לא היסס פעמיים: הוא הביט ובדק שאיש לא מבחין במעשיו, הרג את המצרי וטמן את גופתו בחול.

למחרת הוא שוב יצא אל הרחוב, והפעם ראה שני יהודים רבים ביניהם. "רשע!" קרא לעברו של אחד מהם. "למה תכה רעך?!" הלה לא ויתר והשיב למשה: "האם בכוונתך להרוג אותי כפי שהרגת את המצרי?"

משה הבין שהרג המצרי התפרסם וכי בקרוב הוא עלול לעמוד למשפט באשמת רצח. הוא מיהר להימלט ממצרים למדין.

חתונה
במדין שוב נלחם משה בעד הצדק: כשראה את הרועים המקומיים מגרשים את בנותיו של יתרו, כומר אלילי שזנח את עבודת האלילים, מבאר המים. הוא נלחם עבורם והשקה את צאנם. בבית, סיפרו בנות יתרו על הגבר שסייע להם להשקות את הצאן. "מדוע לא הזמנתם אותו הביתה?" התפלא יתרו. "קיראנה לו. אולי הוא ישא אחת מכן לאישה." הצעת השידוכין של יתרו הייתה מוצלחת ומשה נשא את ציפורה בתו לאישה. לזוג הצעיר נולדו שני בנים שקיבלו את השמות גרשום (על שם היות משה גר בארץ זרה) ואליעזר (שכן אלוקי אביו היה בעזרו כשניצל מעונש מוות במצרים).

יתרו חמיו הפקיד את משה כרועה צאנו.

התגלות אלוקית בסנה
באחד הימים, תוך כדי רעיית הצאן, הבחין משה בשיח קוצני (סנה) שבוער באש אך לא נשרף. הוא התקרב כדי לצפות מקרוב במחזה הלא שגרתי, אך אז שמע את קולו של האלוקים שקרא לו: "של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא." בורא העולם גילה לו כי הגיעה העת שבני-ישראל ייגאלו ממצרים, והוא, משה, יהפוך להיות מנהיג ישראל. הוא מסר לו סימנים וניסים שיחולל במצרים. "בתחילה פרעה יקשה את ליבו" אמר לו האלוקים, "אך בסופו של דבר אקיים את הבטחתי לאברהם, ובני-ישראל יצאו ממצרים ביד רמה."

התגלות אלוקית זו הייתה הראשונה מני רבות שהתרחשו בשנים שלאחר-מכן.

משה הופך למנהיג ישראל
כשמשה הגיע למצרים הוא קיבץ את בני-ישראל ובישר להם כי גאולתם קרבה ובאה. משם העניינים החלו להתנהל במהירות: פרעה סירב לדרישת משה ואהרן להוציא את בני-ישראל ממצרים, עשר מכות נחתו על המצריים במצרים כשהאחרונה שבהם, מכת בכורות, גרמה לפרעה לבוא ולהתחנן למשה להוציא את העם ממצרים.

בט"ו בניסן, בשנת 2448 לבריאת העולם, יצאו בני-ישראל ממצרים ברכוש גדול, בדיוק כפי שהבטיח האלוקים לאברהם אבינו 430 שנה קודם לכן. זמן קצר לאחר-מכן רדף פרעה וצבאו אחרי בני-ישראל כדי להחזירם למצרים, אך בני-ישראל חצו את ים סוף שנקרע לגזרים ובלע את אויביהם במצולות.

ארבעים יום וארבעים לילה בהר סיני
שבעה שבועות לאחר שיצאו ממצרים קיבלו בני-ישראל את התורה. כהכנה לכך עלה משה אל ההר וקיבל מהאלוקים הוראות מדוייקות כיצד להתכונן לקראת המעמד הנשגב, ולאחר שעם ישראל קיבל את עשרת הדיברות הוא עלה להר סיני שם שהה ארבעים יום וארבעים לילה במהלכם קיבל את שאר התורה ואת לוחות הברית מבורא העולם.

כשירד מההר שוב התגלתה מסירותו לבני-ישראל: הוא ראה את עם ישראל עובד לעגל עשוי זהב, ומיהר לשבור את לוחות הברית עליהם נחקק האיסור האלוקי לעבוד אלילים. בכך ביקש משה להגן על העם מפני כעסו של האלוקים שכן, כביכול, לא נותרה כל הוכחה לאיסור זה. הוא מיהר לשוב אל ההר כדי להתחנן לבורא העולם שיסלח לעמו על החטא ובהצלחה: בורא העולם מחל לבני-ישראל והעניק למשה את הלוחות השניות, גם עליהן נחקקו עשרת הדיברות.

ארבעים שנה במדבר
במשך השנים שלאחר-מכן המשיך משה להנהיג את בני ישראל במדבר, כשהוא מנהל את עדתו ביד רמה. הוא הקים את המשכן, בית מקדש נייד שנסע עם בני-ישראל בנדודיהם שם הקריבו קורבנות ועבדו את בורא העולם. במשכן זה היה בורא העולם מתגלה אליו דרך קבע, מעביר לו הוראות לעם ישראל ומלמד אותו את התורה ואת המצוות.

התכנית המקורית הייתה לנסוע ישירות מהר סיני לארץ ישראל, וכהכנה לכך שלח משה מרגלים שידווחו על המצב הצבאי והכלכלי בארץ. כשהם שבו עם דיווח מבשר רעות על כך שלא ניתן לכבוש את הארץ, התמרד העם נגד התכנית לנסוע לארץ ישראל. בשל כך גזר עליהם בורא העולם שהם ימותו במדבר, ורק לאחר ארבעים שנה יזכו בניהם ונשותיהם להיכנס לארץ המובטחת.

אירוע מכונן נוסף אירע באחד הפעמים בהם בני-ישראל צמאו למים ובורא העולם ציווה על משה לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. משה לא דיבר אלא היכה בסלע, וכעונש על כך נגזר עליו שלא יזכה להיכנס לארץ.

במשך ארבעים השנים שנדדו בני-ישראל במדבר התנהג עמם משה כרועה מסור ומעולם לא התגאה עליהם. התורה מעידה על ענוותנותו יוצאת הדופן "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה."

פטירתו
שבועות מספר לפני פטירתו, כינס משה את בני-ישראל כדי להיפרד מהם ולחזק בליבם את האמונה בבורא העולם ובקיום מצוותיו. הוא שב ופירט את היציאה הניסית ממצרים, את המעמד הנשגב של קבלת התורה בהר סיני – לצד תלונותיהם של בני-ישראל וחטאיהם במדבר. לבסוף, הוא בירך את כל שבטי ישראל בברכות רבות, ונפטר לבית עולמו בז' באדר בשנת 2488 לבריאת העולם, 120 שנה לאחר שנולד.

משה מת בהר נבו ונקבר בסמיכות מקום, אך עד היום איש לא יודע את מקום קבורתו המדוייק.

חמשת חומשי התורה, אותם כתב משה בעצמו, מסתיימים במילים הבאות המתארות את רמת ההתגלות האלוקית לה זכה משה, ואיש לא זכה לה אחריו:

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים, לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים לפרעה, ולכל עבדיו ולכל ארצו; ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל."
 

 

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: