מיד תועבר לדף המבוקש
|
בימים האחרונים, הרשתות החברתיות מוצפות בפוסטים, תמונות וסרטונים, משני צידי המתרס. בעוד שחלק מהקולות קורא להחרפת התקיפה, חלק מהקולות זועק לעצור. ולצד גל השנאה והזעם, חוסר האונים והפחד, יש גם קולות אחרים. בועז קנטור, צעיר ישראלי מהמרכז, פירסם השבוע על קיר הפייסבוק שלו את הפוסט הבא. שווה קריאה!
לח'ליל מעזה, אתה יודע כמה אנחנו דומים? שנינו בני 30, לשנינו יש ילדה בת 7. שנינו נלך לישון הלילה במיטה עם האישה שאנחנו אוהבים, לא לפני שכיסינו את הילדה בשמיכת פוך, כי כבר מתחיל להיות קריר, אה? שנינו ננשק את הילדה במצח, ניכנס למיטה ונחבק את האישה, אתה בעזה ואני בתל אביב. לפני שנירדם, שנינו נחשוב על השבוע הבא בעבודה, ועל האחריות הכבדה של פרנסת המשפחות שלנו. צריך להאכיל את הילדה, ולא פחות חשוב - שהאישה תדע שאנחנו גברים אמיתיים, אה ח'ליל? ;-) שנינו כנראה נחשוב על סקס, ושוב נירדם רק עם המחשבה הזאת.
אנחנו ממש דומים, ח'ליל, אבל בכל זאת יש משהו שונה. אתה זוכר שהוא בא אליך לבקש הלוואה לפני שנה? כן, אני יודע שהיית נותן לו אם היה לך יותר כסף. אבל אל תדאג. הוא הסתדר. מישהו הציע לו 2,000 שקל בחודש, אם הוא ישכיר את אחד החדרים בבית שלו עבורו. אז בשנה האחרונה, מבלי שראית, חדר אחד בדירה של עימאד התמלא ברקטות קסאם. מכיר? הצינור הזה באורך 2 מטרים, שיש בתוכו איזה עשרה קילו של חומר נפץ? אז בחדר הזה היו 50 רקטות כאלה. והחדר הזה, ח'ליל, חולק קיר משותף עם החדר של הילדה שלך. זה אומר חצי טון חומר נפץ צמודים לכרית שלה. איך ישנת בשקט בלילות? עימאד לא סיפר לך?
אבל רגע, אל תתעצבן על עימאד. הוא בקשיים כלכליים, וכל מה שהוא רק יכול לחשוב עליו זה לקנות אוכל לילדים שלו. הוא היה נואש. ג'מיל, הבחור שמשלם לו את שכר הדירה, שכנע אותו שהחדר זה רק למחסן, ושלא ישתמשו ברקטות האלה. אז שכח מעימאד. בוא נדבר שניה על הרקטות, ונבין למה הן רעות. ברקטה משתמשים כשלא אכפת במה פוגעים, במה מפספסים. יורים הרבה לכיוון עיר, ומקווים שמשהו יפול על איזה גן ילדים. בעולם קוראים לזה "טרור". וישראלים לא אוהבים טרור. יש לנו שריטה במוח, ואנחנו רוצים למנוע פגיעה באזרחים שלנו. אז אנחנו משקיעים מיליוני דולרים וקונים טילים, שזה כמו רקטות אבל הם פוגעים בול, שיאפשרו לנו לפגוע לכם במחסני הרקטות ובמשגרים. היינו יכולים לירות רקטות ופגזים בכיוון כללי מחסן תחמושת, אבל אז היינו פוגעים בהמון אזרחים שלכם. וגם בזה אנחנו לא מעוניינים. אז אנחנו משגרים טילים מאוד יקרים ומאוד מדוייקים על מחסני התחמושת שלכם. ומה לעשות, לפעמים ילדות קטנות ישנות עם הראש צמוד למחסן רקטות.
אבל רגע, לפני שאתה מתעצבן על החזיר הציוני שהטילים שלו בכל זאת פוגעים לך בילדה, בוא נדבר רגע על ג'מיל. ג'מיל קיבל כמה הוראות: האחת, זה שהמחסנים לא יהיו קרובים אחד לשני. האחרת, זה שהם יהיו בתוך שכונות מגורים. ליד גני ילדים. ליד בתי חולים ובתי קשישים. צמוד לקיר של הבת שלך. ואתה יודע למה? כי לא ממש אכפת לג'מיל שהבת שלך תמות. למעשה, הוא יהיה הראשון שיבוא עם האייפון שלו, יצלם את גופת הילדה השרופה שלך, ויעלה ליוטיוב. כמו שעשו ביום הראשון של "עמוד ענן".
עכשיו אתה יכול להתעצבן. כן, על ג'מיל. איך מתעצבנים על החמאס? חשוב אינטרנט. חשוב חברים. חשוב הפגנות. חשוב מרי. חשוב ביקורת. חשוב התארגנות. חשוב בלוג. חשוב ראיונות לתקשורת. חשוב שהחמאס צריך ליפול וצריכה לקום ממשלה שאתה, העבודה שלך, העתיד שלך ושל הילדה שלך בראש מעייניה. חשוב על הילדה שלך. חשוב שלום.
אני מבטיח לך, שביום שבו תפסיקו לכוון עלינו נשק ותושיטו לנו יד של שיתוף פעולה, זה היום שבו תוכל להיות בטוח, שהילדה שלך תקום בבוקר לעוד יום שבונה לה את העתיד. לילה טוב. |
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: