ביום שני בבוקר, התהלך משה הדוור בשכונת נרקיסים לפי סדר החלוקה הקבוע שלו ומסר את הדואר כהרגלו. כשהגיע לשביל הגישה של משפחת טילובסקי, הוא הבחין כי שני הרכבים עדיין נמצאים בחנייה, דבר שאינו אופייני לבני הזוג הדייקנים שיוצאים לעבודה בכל בוקר, באותה השעה.
בזמן שמשה תהה לעצמו מה התרחש בבית המשפחה, חיים טילובסקי יצא החוצה וקטע את מחשבתו, כשהוא נושא בידיו ארגז גדול עמוס בבקבוקי בירה ויין ריקים, בדרכו אל פח המיחזור.
"וואוו חיים, אתה נראה כמו מישהו שבילה היטב אתמול בלילה" אמר משה הדוור.
חיים, שלא הסתיר את העובדה שהוא סובל מכאבים בגופו, השיב: "האמת היא שחגגנו ביום שבת בערב, ואתה עד ברגע זה לפעם הראשונה שהצלחתי לקום מהספה מאז יום ראשון ב-4 בבוקר". חיים נאנח ארוכות והמשיך: "הזמנו 15 זוגות מכל רחבי השכונה לסוף שבוע מהנה, שהפך למעט פראי בהמשך... כולנו היינו כל כך שיכורים, ובסביבות השעה חצות התחלנו לשחק "מי אני"..."
משה הדוור, שגילה סקרנות רבה, מיהר ושאל: "איך משחקים מי אני?"
"זה פשוט מאוד" ענה חיים, "כל הגברים נכנסים באותה העת לחדר השינה, וכל אחד בתורו יוצא לסלון מכוסה לחלוטין בסדין, מלבד לאיבר מינו שמציץ דרך חור בסדין, ותפקידן של הנשים לזהות מיהו הגבר שמסתתר מאחורי הסדין".
משה הדוור צחק ואמר "נשמע כמו כיף גדול, אני מרגיש פספוס גדול שלא הגעתי".
"העובדה שלא הגעת היא הדבר הטוב ביותר שהיית יכול לעשות לעצמך" אמר חיים, "השם שלך עלה במשחק 7 פעמים".
גבר ואישה ישבו יחדיו במסעדה מפוארת ואכלו מכל טוב. הם צחקקו ופלרטטו, טעמו זה מן המנה של זו והביטו האחד לשנייה בעיניים עם ניצוץ של סקרנות ואהבה בדיוק כמו בדייט הראשון.
רוני, המלצרית שלהם, לא יכלה שלא להתרגש מן המראה המלבב ודמיינה כיצד יגיע היום שבו גם היא תזכה באהבה שכזו.
לפתע, כאשר היא לקחה הזמנה מן השולחן הסמוך, הבחינה רוני כיצד הגבר מחליק אט אט מן הכיסא מבלי שבת זוגתו שמה לב ומתחיל לזחול על הרצפה באיטיות.
"ס.. סליחה.. אדוני..?" אמרה רוני בהיסוס, והאיש מיד הביט בה במבט זעוף, סימן לה להיות בשקט והמשיך לזחול אל עבר פינת המסעדה.
רוני פנתה אל האישה בהססנות: "גבירתי?", אך הגברת המשיכה בשלה ואף עסקה בטלפון הנייד שלה מבלי להניד עפעף.
כשהגבר הזוחל הגיע לקצה המסעדה הוא נעמד, רץ מהר אל כיוון דלת הכניסה וברח כל עוד נפשו בו.
רוני שהייתה מופתעת מן המחזה המשונה רצה מיד אל האישה: "בעלך... הוא ברח! הוא יצא מהמסעדה בלי לשלם! מה הבעיה שלו?!" היא אמרה בבהלה.
האישה הרימה את ראשה, הביטה ברוני ואמרה: "אני לא חושבת שהחשבון הוא הבעיה, הבעיה האמיתית היא בעלי האמיתי שהרגע נכנס למסעדה".
אישה אחת מתקשרת באמצע הלילה למשטרה ומדווחת כי בעלה נעדר כבר שעות רבות.
"אין מה לדאוג גברתי, אני שולח אלייך ניידת," אמר לה הפקיד, ותוך 10 דקות ניידת כבר הייתה ליד ביתה ושני שוטרים דפקו בדלת.
האישה ניגשה מיד לפתוח, ושני השוטרים ביקשו ממנה תיאור מדויק של הנעדר.
"ובכן, הוא בחור שרירי, גובה 1.85 מטר, שיער בלונדיני גלי וחיוך שקשה להתנגד אליו."
השוטרים תיעדו היטב את התיאור, אך כשפנו אל מאגרי המשטרה כדי לאמת את המידע גילו כי בעלה כלל אינו דומה לתיאור, ולמעשה מדובר בגבר נמוך מקריח וצולע.
שני השוטרים חזרו בזעם אל האישה וביקשו ממנה הסבר הגיוני לסיבה שבגללה שיקרה.
האישה השיבה: "תראו, זה שדיווחתי על בעלי שנעלם, זה לא אומר שאני רוצה שתחזירו דווקא אותו..."
איש אחד טייל בכל רחבי העולם, והגיע לכפר נידח במקסיקו. בכפר סיפרו לו שעל גבעה ממול גרים זוג קשישים שלא רבו בכל שמונים שנות נישואיהם. המטייל אמר שלא יכול להיות דבר כזה, והלך לבקר את הזוג הקשיש. הם קיבלו אותו לביתם, ולאחר ששאל אותם לדבר אמרו שאכן - הם לא רבו בכל שמונים שנות נישואיהם.
המטייל התקשה להבין איך יכול להיות דבר כזה, ושאל אותם מה סוד הצלחתם.
הזקן הסביר לו, "לפני שמונים שנה, ביום הנישואים שלנו, לאחר החתונה, נסעתי עם כלתי הצעירה על עגלה רתומה לחמור והתחלנו לנוע לכיוון הבית החדש שלנו. לאחר כמה מטרים החמור מעד. אשתי ירדה מהעגלה, הסתכלה לחמור בעיניים ואמרה לו - 'חמור - זאת הפעם הראשונה'. המשכנו בדרכינו, והנה אחרי כמה מאות מטרים החמור שוב מעד. אשתי ירדה שוב מהעגלה, הסתכלה לחמור בעיניים ואמרה לו - 'חמור - זאת הפעם השנייה'.
הסתקרנתי, אך החלטתי לא לשאול כלום. שוב המשכנו בדרכינו, והגענו כבר כמעט עד הבית, והנה החמור מעד שוב. אשתי ירדה מהעגלה, הסתכלה לחמור בעיניים ואמרה לו בקול שקט - 'חמור - זאת הפעם השלישית', הוציאה מתיקה אקדח, וירתה לחמור בראש".
הזקן נח מעט והמשיך, "עמדתי המום על העגלה, מזועזע והתחלתי לצעוק - "תגידי, את מטורפת? איזה משוגעת! מה ירית בחמור שלנו? איך נגיע? ובכלל, מאיפה יש לך אקדח? אשתי הטריה הסתכלה לי עמוק בעיניים ואמרה לי – 'בעלי, זאת הפעם הראשונה!' מאז - לא רבנו..."
עבור לבא-במייל
