מסיפורי התלמוד: צדקה תציל ממוות

שלושה סיפורים מהתלמוד, שהמסקנה מהם היא כי מעשה צדקה מציל ממוות

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד ב

הכלדיים (רואים בכוכבים) אמרו לרבי עקיבא, שביום שבתו תתחתן יכיש אותה נחש למוות.
באותו יום של החתונה, היא לקחה סיכה מראשה ותקעה אותה בכותל. אותה הסיכה ננעצה בעינו של נחש והרגה אותו. בבוקר, כשהוציאה את הסיכה מהכותל הנחש נשאר עליה, ומבלי ששמה לב נמשך אחריה. אביה ראה זאת, והבין כי היא ניצלה מגזר דינה. הוא שאל אותה מה עשתה? היא סיפרה לו שבערב חתונתה, בשעה שכולם היו "טרודים בסעודה" - כלומר בשיא של השמחה, היא שמעה, ורק היא שמעה, את קולו של העני הקורא בפתח. היא יצאה מנשף חתונתה ונתנה לו את מתנתה. אביה מבין שדבר זה הציל אותה ממוות ועל כן הוא דורש את הפסוק: "צדקה תציל ממוות".

מסקנות:

ביתו של רבי עקיבא ניצלה מגזר דינה על ידי ביצוע מעשה צדקה. הצדקה היא ששינתה את מהלכו הכפוי מראש של העולם. הכיצד? בתו של רבי עקיבא בשיא שמחתה, לא הייתה שרויה באותה שמחה אישית, ובהאזנה מוחלטת לעצמה בלבד. באירוע החשוב בחייה, בזמן ששאר המשתתפים שרויים בשמחתם ואטומים לגמרי לקולו וצרכיו של העולם, היא היחידה ששמעה את קולו של העני.

עניין נוסף שאפשר לראות בסיפור, היא העובדה שרבי עקיבא אינו מתווכח עם פסק הדין של החוזים בכוכבים. כאשר מתברר לו שבתו הצליחה להמית את הנחש, ובכך להתגבר על הנבואה הרעה, הוא רק שואל אותה "מה עשית". הוא יודע שיש קשר, בין הנחש המת המשתרך אחריה, ובין העובדה שהיא עדיין בחיים. ואולם הבת הרי איננה יודעת על הנבואה הרעה. אפשר לראות בבירור, כי הצדקה אשר ביצעה בתו של רבי עקיבא הצילה אותה מגזר דינה.

תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד ב

בסוגיה זו מסופר על דו שיח בין רב שמואל לאבלט. הם רואים בדרכם איש.

אבלט אמר: אם האיש הזה ילך יכיש אותו נחש. אמר לו רב שמואל: אם הוא בן ישראל הוא יחזור. אותו האיש חזר. שאל אותו רב שמואל: מה עשית? (שהרי לפי אבלט הוא היה צריך למות מהכשת נחש).

האיש סיפר על מנהג שבו היו יושבים במעגל, פורסים את לחמם וכל אחד היה תורם משלו. באותו המעגל היה איש, שלא היה לו לחם, והוא נתן מלחמו לאיש. הוא עשה זאת בצורה, שמנעה מהאיש בושה בפני שאר הקבוצה.

אמר לו שמואל בתגובה: עשית מצווה. שמואל הבין שמעשהו הקודם של האיש הציל אותו מגזר דינו. מסקנה: צדקה מצילה ממוות.

הדרשה שדורש שמואל היא: 'צדקה תציל ממוות', והיא עיקרה של האגדה התלמודית. אדם מישראל ניצל רק לאחר שקיים מצוות צדקה, כלומר, בזכות מצווה זו, מעשי הפורענות הקודמים שלו התבטלו. מצוות הצדקה, היא שמגדירה אותו כ'ישראל'. ביטול הגזירה תלוי לא רק במוצאו של הניצול, שהוא מישראל, אלא גם בקיום מצוות הצדקה.

תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק ו דף ח טור ד /ה"ט

אגדה נוספת בה מסופר על אסטרולוג, אשר מנבא את מותם של שני תלמידי רבי חנינא, בדרכם לקצץ עצים. נבואה זו של האסטרולוג אינה מתקיימת, מכיוון שבדרכם הם פוגשים זקן הרעב ללחם, שלא אכל שלושה ימים. הם חולקים עמו את כיכר הלחם שלהם. כאשר פתחו את חבילותיהם, נמצא בהם נחש מבותר. שאלו אותם: מה עשיתם? והם סיפרו להם על אשר עשו.

התלמידים של רבי חנינא ניצלו כיוון שביצעו מעשה צדקה וחלקו את מזונם עם הזקן. ניתן להבין כי הם ניצלו על ידי כך שהנחש היה מבותר, ולא הכיש אותם.

בסוף הסיפור אחד מהנוכחים אומר: "ואלוהיהם של היהודים מתפייס בחצי כיכר". אמרה זו מביעה את  דרכו של אלוהים, הפייסן שמבטל גזר דין מוות ליהודי כיוון שנתן צדקה. (במקרה הנ"ל חצי כיכר לחם).

בסיפור זה אפשר לראות כי יש שינוי ברור בגזר הדין. ממצב של גזר דין מוות, על ידי מעשה צדקה יחיד גזר הדין הרע נעלם. לא מסופר מה היה מעשה הפורענות, אשר גרם לאותם תלמידים "לזכות" בגזר דין זה, רק מסופר שהוא התבטל.

הנחש מופיע כמוטיב חוזר בשלושת הסיפורים: בסיפור הראשון בתו של רבי עקיבא נעצה את סיכתה בעינו של הנחש, בסיפור השני הנחשים החתוכים הופיעו בתיק האיש, ובסיפור השלישי הנחשים החתוכים הופיעו בתיקי התלמידים.

הנחש מסמל במקורות את הנחש הקדמוני, השטן, יצר הרע ומלאך המוות, ולכן כאשר הנחש מת כך גם לכאורה השטן מת. ולכן הגזרה של המוות מתבטלת.

בכל שלוש הסוגיות ניצל אדם מישראל רק לאחר שקיים מצוות צדקה, כלומר בזכות כך שקיים את המצווה- ניצל. מצוות הצדקה היא שמגדירה את האדם כ-'ישראל'. ההצלה, כלומר ביטול הגזרה לא תלויה רק במוצאו של הניצול, שהוא מישראל, אלא גם בקיום מצוות הצדקה, על-פי העיקרון של 'מידה כנגד מידה'. בזכות השבת נפשו והחייאתו של אדם, הן פיסית והן רוחנית, ובאמצעות מניעת בושה ממנו מבוטל גזר הדין.