התבוללות ושמן חנוכה

מאת: הרב בנימין בלך

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

הבנת משמעותה של מלחמת החנוכה – מלחמה שונה מכל מלחמה אחרת.

שמן הוא ודאי הנוזל הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש. הוא פשוט מסרב להתפשר על ייחודיותו.

אם שמן היה בנאדם, ודאי היו מאשימים אותו בעקשנות וחוסר נכונות להתחבר לאנשים אחרים. הוא בוחר להישאר מרוחק, נפרד ונבדל. ערבבו אותו עם מים, והוא יישאר בגפו וישמור על זהותו.

לא משנה כמה תתאמצו, השמן נשאר הוא עצמו ופשוט לא נטמע.

יתכן שזאת הסיבה שבשלה הוא ראוי להפוך לסמל האולטימטיבי לנס החנוכה.

כשאנחנו חוגגים את ניצחון המכבים על היוונים, אנחנו צריכים לזכור מה עמד במרכז העימות המהותי הזה. זאת הייתה מלחמה שונה מכל מלחמה אחרת. היא לא נערכה על מנת לכבוש שטחים, לבזוז רכוש או לקחת שבויים. היה זה אך ורק קונפליקט בין שתי תפיסות עולם שונות לחלוטין.

סיפור החנוכה עוסק בהתנגשות בין תרבויות. היוונים לא חיפשו סיבות כדי להרוג את היהודים. מטרתם לא הייתה רצח-עם. הייתה זאת למעשה מלחמה נגד אלה שאיימו על נאמנותם לנהנתנות, לסגידתם לגוף, לעיסוקם האובססיבי בתחרויות ספורט כדי להוכיח את ערכם העליון. בכל אלה הם מצאו יופי – ואת עצם משמעות החיים.

המשורר האנגלי, ג'ון קיטס, סיכם באחת מיצירותיו את האידיאל היווני כך:

    "כי יופי הוא אמת ואמת היא יופי; זה כל מה שאתם יודעים וכל מה שעליכם לדעת."

הדבר אשר לו סגדו היוונים היה קדושת היופי, לעומת היהודים שרצו להקנות לעולם את יופייה של הקדושה.

המלחמה בין שני האידיאלים האלה, היא שהגדירה את מאבקם של המכבים. עצוב לומר, אבל היו יהודים שהתפתו למנעמיה של התרבות היוונית ונטשו את מסורתם העתיקה. הם מכרו את ברכותיהם תמורת נזיד עדשים. הם נטשו את מסר הנביאים תמורת תהילת המשחקים. הם ביכרו את הגמול הזמני של הגוף על פני ברכת הנצח של הנשמה. אנחנו מכירים אותם בשם 'מתייוונים'. הם התבוללו – ומאז לא שמענו עליהם יותר.

ניצחון המכבים היה ניצחונם של אלה שגילמו את תכונתו הייחודית של השמן וסירבו להיטמע, ובמקום זה בחרו לדבוק במשימתנו להנחיל לעולם את חזונה המוסרי של היהדות.

זה מה שהופך את סיפור המכבים לרלוונטי כל כך לימינו.

לפני כשנה היינו עדים לויכוח מר ביחס לקמפיין פרסום פרובוקטיבי בחו"ל בחסות משרד ממשלתי. נראה שאנשי הסוכנות היהודית חשבו, שטוב יהיה לשכנע יורדים ישראלים החיים בארה"ב לחזור הביתה, על ידי דרמטיזציה של סיכון ההתבוללות של ילדיהם ונכדיהם בגולה. המוטיב של הפרסומות קידם את הרעיון שחיים מחוץ למולדת היהודית מאיימים על הקשר שלהם לעבר היהודי, למסורת ולתרבות היהודית.

הקמפיין עורר אש וגצים. דובר יהודי בולט הצהיר: "אני לא חושב שאי פעם בחיי ראיתי עדות ברורה כל כך לזלזול הישראלי ביהדות ארה"ב כמו בפרסומות האלו". המבקרים התייחסו לקמפיין כאל מתקפה מרושעת על "יהדותו" של כל מי שחי מחוץ למדינת ישראל.

תגובות הזעם היו כה עזות וקולניות, עד שהפרסומות הוסרו במהירות. הקמפיין פגע כנראה בעצב חשוף ורגיש במיוחד. ובכל אופן, התגובה למה שהיה יכול להיראות כמו לעז מתוכנן על האפשרות לקיים חיים יהודיים מחוץ לישראל, המחישה היטב את החרדה הגדולה שמעוררת בנו המחשבה על התבוללות.

ואם טעו הפרסומאים בדרך בה נראה שהם מבדילים בין החיים בחו"ל לחיים בישראל, ודאי שהמסר של הפרסומות צריך להיתפס כקריאת התעוררות ליהודים בכל מקום בו הם נמצאים.

משום שהשורה האחרונה היא שאחרי למעלה מאלפיים שנה, נראה שרוח המכבים מתחילה להפסיד במאבקה, לשמור על היהודים מלהיטמע ולהתבולל אל תוך חיבוקה החם של האידיאולוגיה והתרבות המערבית.

היוונים נתנו לנו את האולימפיאדה. באירוניה שסותרת כל היגיון, על שם המכבים, שנלחמו למען עליונותו של המקדש על זירת הספורט, נקראה המכביה, אירוע הספורט היהודי הבינלאומי המקביל לאולימפיאדה, שנערך כאן אחת לארבע שנים.

תחרויות ספורט הן דרך נפלאה לבילוי שמערב אימון גופני, אבל הן כבר לא כל כך נפלאות כשהן משתלטות על חיינו, כפי שקורה לפעמים לא רק אצל ספורטאים מקצועיים אלא אפילו אצל בני נוער או חובבים.

אנא אל תעוותו את מה שאני אומר. אירועי ספורט הם בסדר כל עוד הם נתפסים כתוספת לחיים רוחניים, אולם כשהם הופכים להיות מטרה בפני עצמה, אנחנו מאמצים ערך זר ונטמעים.

הטמיעה לובשת היום פנים רבות.

אנחנו נטמעים כשכל מה שאנחנו רוצים הוא לחגוג, ואף פעם לא להתפלל.

אנחנו נטמעים כשכל מה שחשוב לנו הוא איך אנחנו נראים כלפי חוץ, ולא איך אנחנו מרגישים מבפנים.

אנחנו נטמעים כשהמטרות הכי חשובות שלנו הן תהילה ועושר במקום אהבה ולימוד.

אנחנו נטמעים כשיותר מכל אנחנו רוצים שעיניהם של אחינו בני האדם יקנאו בנו, במקום שעיני הא-ל יוקירו אותנו.

אנחנו נטמעים כשהמטרה העיקרית שלנו היא לצבור יותר נכסים במקום להיות יותר ערכיים וטובים.

אנחנו נטמעים כשאנחנו יותר מדי מתעניינים בירושה שלנו במקום במורשת, במה שנקבל מהעבר במקום במה שנעביר הלאה לעתיד.

אנחנו נטמעים כשאנחנו רואים בילדים שלנו עול במקום ברכה, וכשאנחנו מאמינים שהדברים הכי טובים שאנחנו יכולים להעניק להם הם חפצים ולא ערכים.

המסורת שלנו מלמדת אותנו להעריך את יופייה של הקדושה. על זה נלחמו המכבים בעומדם מול תרבות זרה שביכרה את הגוף על הנשמה, את החומרי על פני הרוחני. וזה נשאר האתגר שלנו.

כמו השמן בסיפור החנוכה, אנחנו צריכים לעמוד בפרץ ולא להיטמע.

ובשבוע הבא, כשנכניס אור הולך וגובר אל תוך בתינו בכל לילה עם הדלקת הנרות, נצהיר על האמונה שלנו בכך שנצליח לשמור על הייחודיות שלנו שאפשרה לנו לא רק לשרוד, אלא להיות לפיד של מוסר ואנושיות לכל העולם.