לראות בעיני עיניו - קפיצה קטנה לפטרה!

את השיר "הסלע האדום" כתב חיים חפר בשנות ה-50 כמחווה לסיפורי הגבורה של צעירים שניסו למצוא דרכם אל העיר האבודה. לזכרו של חפר, מפורסם יומן המסע הזה של אריה רוזנברג לעיר פטרה, שהפכה לאגדה מסתורית של אדריכלות, תרבות והיסטוריה.

מנגד ניבטו הרי אדום

לפני שנים, בתקופת פריחתן של תנועות הנוער היינו נוהגים לסיים כל פעולה בשיר הסלע האדום, "מעבר להרים ולמדבר אומרות האגדות ישנו מקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר והוא נקרא הסלע האדום". כצעירים היינו מוקסמים מסיפורי הגבורה של לוחמי ה-101 והבטחנו לעצמנו לכשנתגייס לצה"ל נעשה הכל כדי להגיע לפטרה ולסלע האדום.

סיפור המסע לפטרה החל בשיחת טלפון שקיבלתי מגיסי ובה הוא שואל אם יש ברצוני להצטרף לבני משפחתו, אמריקאים שיורדים לנפוש באילת ומתכוונים להקדיש יום סיור לפטרה. כמובן שקפצתי על ההזדמנות והצטרפתי למסע. בדרכנו דרומה חלפנו על פני שרידי ערים נבטיות כממשית, כורנוב, שבטה, עבדת ואפילו רחובות שבנגב, הנמצאות ברובן על תוואי דרך הבשמים שהחלה בחצי האי ערב, ויש אומרים אפילו מסומליה הנמצאת בחופה המזרחי של יבשת אפריקה, כל הדרך עד לנמלי הים התיכון ובעיקר נמל עזה. לקראת הצהריים הגענו לפונדק של 'כושי' איש ה- 101 שגם הוא כמו הרבה צעירים בזמנו עשה דרכו לפטרה ואף נלכד בידי כוחות ירדניים. כאן כאילו ונסגר מעגל דמיוני של ערים נבטיות, דרך הבשמים וההליכה לפטרה של צעירי אותם ימים.

יום המחרת מוצא אותנו חולפים במעבר הגבול לעקבה. עיכובים בירוקרטים שאי אפשר בלעדיהם במזרח התיכון  וכבר ממתין לנו מדריכנו הירדני, מוחמד שמו, שבאנגלית משובחת החל לספר ולתאר את דרכנו שחלפה בעקבה העיר. היה קצת מוזר להביט לאחור ולראות את בתיה של העיר אילת גולשים באי סדר מרהיב אל מפרץ אילת הצבוע כחול עמוק.

הוואן ממשיך בדרך הערבה הירדנית ועושה דרכו למקום חלומותיי. מצלמתו של יהודה גיסי פועלת בקצב אש (צילום) מדהים וכל הזמן מבקש מנהג הוואן לעצור על מנת שנוכל לצלם את מגוון הסלעים, צבעי המדבר החומים / זהובים ולפעמים אפורים משהו. פה ושם עץ שיטה עזוב ולידו גמל או שניים המהלכים כאילו ללא מטרה.

הירידה לוואדי...

הרבה כבר דובר על פטרה, הפלא הארכיטקטוני, ששמה נגזר מיוונית: סלע - עיר הסלע. פטרה הוכרה כאחד משבעת פלאי תבל ואפילו במקרא היא ידועה כ-"רקם" שלימים הפכה להיות  בירת הנבטים, שבט ממוצא נובי / ערבי שהיה אדוני הארץ באותה תקופה.

עיצוב הטבע אל מול מעשי אדם

ההגעה לעיר פטרה הינה פתאומית. ניתן לומר כאילו והעיר נחבאת מעין המתבונן ולפתע נגלית במרכז של שום מקום (in the middle of nowhere) כפי שאמרו בני המשפחה האמריקאים.

עשינו דרכנו וצעדנו  בוואדי כשמראות בראשית מקיפים אותנו מסביב, מגוון צבעים ששינו גוונים עם התקדמות גלגל השמש ברקיע. מוחמד מסביר כי אנו נמצאים בתחילת קניון  "סיק" שרוחבו מטרים ספורים. לי היה נדמה כל הזמן כאילו וקירותיו של הקניון עומדים ליפול עלינו בכל רגע.

לבסוף נגלה לעינינו ארמון הקבורה המרשים 'אוצר פרעה'- בערבית, "ח`זנת אל פרעון" שהאגדה יודעת לספר כי הוא נחצב במשך 39 שנים. נוסף על הארמון, פסענו עוד זמן ארוך בינות מאות אתרי קבורה חצובים בסלע והעין לא שבעה המראות המדהימים.

את עיני צדה תופעה מדהימה, קירות הארמון היו מחוררים במאות ואלפי קליעי רובה, במטרה לגלות האוצר הטמון לפי האגדה בקירות הארמון. עד היום לא התגלה ולו שמץ מאוצר "ח`זנת אל פרעון".

אדמת הקניון מבריקה מדי פעם עת השמש מכה בה ואני מניח כי התופעה היא עקב קיומם של מרבצי מתכת בקירות הקניון זאת למרות שאי אפשר להתעלם מהדומיננטיות של אבן החול הנובית שצבעה ורדרד / אדמדם.

כהרגלי עת מטייל אני ברחבי ארץ אבות,  אני נזכר כי בסביבה נמצא קברו  של אהרון הכהן אחי משה רבנו, ועוד, ויש להניח שלא הרחק ממקום זה עברו בני ישראל בדרכם לכיבוש ארץ כנען...

כמה אומן הוא הטבע...

החום הרב הקשה מעט על ההליכה. כל הזמן קיבלנו הצעות לרכוב על גמלים ,סוסים ואף להסתייע תמורת תשלום כמובן, בכרכרות.

סלעים, צוקים ובניה באבן מלוא כל העין

מוחמד הסביר מעט על הנבטים שהאמינו בגלגול נשמות ומעמד המתים אצלם היה משול למעמד אלים, זאת בדומה למצרים הפרעונים. ממשיכים במסע תגליותינו והנה מול עינינו, אמפיתאטרון חצוב בסלע, הראשון בעולם, שם נהגו הנבטים לערוך את ההלוויות בטקסים מפוארים. יכולתי לדמיין ימים עברו עת שימש אמפי זה מקום לתחרויות ספורט, מרוצי מרכבות ומקום מפגש לשועי המקום. לא יכולתי שלא להשוות המקום לאמפי' שבבית שאן.

מערות בנות אלפי שנים

כך חלפו להן שעות קסומות באתר מדהים שאינך נזקק לדמיון רב על מנת לחוש ולהרגיש כאחד מאותם נבטים של פעם, שהיו אחראים על חיי המסחר וזאת בשיירות גדולות שהילכו הלוך ושוב בדרך הבשמים...

באחת קוטע אותי מוחמד מהרהורי ומאיץ להזדרז. השמש, כך הוא אומר, כמעט ומסיימת  את מהלכה לאותו היום והשעה דוחקת. חבל, הרהרתי לעצמי, הייתי יכול להלך במקום מדהים זה עוד ימים רבים ולא הייתי שבע...

מתחילים לעשות דרכנו דרומה אל עבר העיר עקבה ובאוזניי מהדהדות מילות השיר אותו כתב חיים חפר:
 

"מעבר להרים ולמדבר,
אומרות האגדות ישנו מקום,
 שאיש ממנו חי עוד לא חזר,
והוא נקרא הסלע האדום
הו, הסלע האדום, האדום"

אריה רוזנברג - עיתונאי, חבר אגודת העיתונאים.

לפני כ-15 שנים נפל בני הצעיר שחר באסון המסוקים מעל שאר ישוב. "בארץ פלגי מים", בין הדברים שמצאנו בחדרו לאחר מותו, היתה מעין צוואה שביקשה אותנו לנסוע בעולם כמנהג צעירים. מאז, אחת לשנה אני עומס תרמיל על שכם ויוצא לי למקומות מרוחקים.
עם חזרתי ארצה, אני מפרסם יומן מסע שכותרתו "לראות בעיני-עיניו", או כפי מילות השיר של יהודה פוליקר - "הצל שלי ואני יצאנו לדרך".

עד היום ביקרנו בהודו, תאילנד, מינאמר (בורמה), קמבודיה, ויאטנאם, סינגפור, הונג קונג, אוסטרליה, פיג'י, ברזיל, ארגנטינה, פרו, בוליביה, מקסיקו, גוטמאלה, קוסטה ריקה, בליז  קובה, זמביה (מפלי ויקטוריה) נמיביה, דרום אפריקה, קולומביה, פנמה, אוגנדה, זנזיבר וסרילנקה. בכל המקומות אני רואה בעיני-עיניו, מריח באפי-אפו, טועם בחיכי-חיכו. יהודי בן 65 שצמא לראות עוד ועוד ולהנציח זכר בני לתמיד...

א.ש.ש

אבא. של. שחר