חשיבה חיובית לפי הקבלהסדרה תשיעית - שיעור שביעי – תוהו ותיקון

למעבר לשיעור השישי בסדרה התשיעית - מעשה - לחצו כאן!

ב"ה

ביטחון עצמי מתוקן

עד עתה הסברנו איך מגיעים למידת הביטחון, ביטחון בהשם.
האם "עבודת הביטחון" סותרת "ביטחון עצמי" ? האם המשמעות של ביטחון בהשם פירושה חוסר הערכה עצמית, חוסר אונים והיסמכות על הקב"ה בלבד?

וודאי שזה לא כך.

וודאי שאדם צריך לחוות גם את הערך העצמי שלו ולהיות בטוח ביכולות שקיבל מהקב"ה, אך זה עצמו צריך להיעשות באופן מתוקן, מבלי לסתור את תודעת הביטחון בהשם אלא ככלי למעשה המבטא את תחושת הביטחון בקב"ה.

תוהו ותיקון

כדי להבין כיצד אכן מגיעים לאותה חוויה מתוקנת של ביטחון עצמי, צריך להסביר ראשית מהו ההיפך של אותה חוויה מתוקנת.
בחסידות ובקבלה מוסבר כי ההיפך של תיקון הוא תוהו.

עולם התוהו ועולם התיקון

בעולם התוהו, כל מידה, כל ספירה, כל חוויה היא בעלת ביטחון עצמי מופרז. התוצאה של הביטחון העצמי המופרז בעולם התוהו היא משבר, שבירה, מה שמכונה בספרי הקבלה "שבירת הכלים". כך גם לגבי אדם שמתנהג באופן של תוהו (ההיפך מאופן מתוקן). אדם שסומך רק על עצמו אני אצליח, אני יכול, אני ואני התוצאה של זה היא משבר.

יחסי גומלין

החוויה של ביטחון מעולם התוהו, חוויה שאדם נסמך רק על עצמו מביאה אותו להפרזה. הפרזה שתתבטא ביחסי גומלין עם החברה.
במקום של תוהו, אדם מעריך את עצמו ביחס לחברה. ההסתכלות על מי אני היא לפי מי שמסביבי. אני יותר טוב מהם (ולכן אני מתמלא בכוח ובחשיבות עצמית), או שאני פחות מוצלח מהם (ולכן אני מרגיש מפוחד ומאוים). בשני האופנים סוף ההפרזה להביא לשבירה. זהו שבעולם התוהו (עולם רוחני שהיה קיים לפני שהקב"ה ברא את עולם התיקון), הייתה שבירת הכלים. כל אחת מהספירות ראתה את עצמה כחשובה ביותר, היא לא התחברה עם זולתה. כל אחת מהן אמרה "אנא אמלוך" – אני אמלוך, אני בראש, והתוצאה הייתה שבירת הכלים.

עולם התיקון

החוויה של עולם התיקון היא שונה. במקום של תיקון האדם חווה שכל מה שיש לו מגיע מהבורא, מקור הטוב. ההרגשה היא שקיבלתי בדיוק מה שמגיע לי לא פחות ולא יותר. לכן, ההערכה עצמית שלי אינה מותנית בסביבה כלל, אני לא מודד את עצמי ביחס לחברה שסביבי. המהות האמיתית שלי היא הנשמה האלוקית שיש בי, וזה אינו תלוי סביבה. זה בי, בלי קשר לחברה שמסביבי. לכן גם אף אחד לא יכול לקחת ממני את הטוב שיש בי.
גם מי שמסביבי קיבל את המהות האמיתית שלו מהבורא, ולכן לא שייך להשוות בינינו, וממילא ההערכה עצמית שלי היא כלפי הקב"ה ולא כלפי אנשים אחרים.

ייחודיות

בעיניים של הבורא לכל אחד יש תפקיד וייחוד משלו, כל אחד הוא מיוחד בדרכו שלו. יותר מזה, הקב"ה נתן תפקיד מיוחד לכל אחד מאיתנו ויחד עם זה נתן את הכוחות המיוחדים לבצע את התפקיד. לכן המעלות שיש בי הם לא בזכות עצמי, קיבלתי אותם מתנה כדי להשתמש בהם לעבודת הבורא. מצד שני, גם החסרונות שבי הם לא ממני, הקב"ה ברא אותנו עם חסרונות. הוא ברא אותי עם חסרונות בכוונה כדי שתהיה לי עבודה בעולם הזה, שיהיה לי את מה לתקן. ממילא, אין לי מה להשוות את החסרונות שלי עם חסרונות שאחרים, ואין לי מה להעריך את עצמי ביחס לאחרים. כל אחד קיבל את המשימה שלו ואת המעלות והחסרונות המתאימים לכך.

כאשר מסתכלים בצורה כזו מתוקנת, מבינים שאך אחד גם לא יכול לקחת ממני את הייחודיות שלי, לכן לא צריך להרגיש מאוים על ידי אחרים, להיפך צריך להתחבר איתם. בכל אחד יש את המעלה המיוחדת שאין באחרים ורק ביחד אנחנו מגיעים לשלימות משותפת.

מעלות וחסרונות

במקום של התוהו, החסרונות מכניסים אותנו לפאניקה. כיוון שאנחנו מעריכים את עצמנו לפי הסביבה, אז חסרונות מאיימים על הקיום שלי. אם יש לי חסרונות אני שווה פחות מהסובבים אותי ולכן מנסה להסתיר את החסרונות שבי.

בתודעה מתוקנת, אני מבין שהמעלות והחסרונות מגיעים ממנו ולי רק נשאר לעשות איתם את העבודה. ביתרונות להשתמש כדי לגלות אור בעולם ואת החסרונות לתקן. לא צריך לפחד מהחסרונות, צריך רק לדעת שהם השליחות שלי בעולם, אותם אני צריך לתקן.

גסות הרוח

זהו שאדמו"ר הזקן (מחבר ספר התניא) מסביר בתניא (פרק כ"ז), כי מי שנופל לעצבות בגלל החסרונות שלו הוא גס רוח. שהרי ממה העצב נובע, מההרגשה שמגיע לי יותר, מחוסר ההכרה בכך שהכל בהשגחה פרטית וקיבלתי בדיוק את מה שהייתי צריך לקבל, ועכשיו רק צריך לגשת לעבודה.


למעבר לשיעור הבא - ביטחון מתוקן - לחצו כאן!