maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

סיפורו הקצר של מאיר שלו - חיוך לשנה החדשה

לפני כמה חודשים פגשתי ישיש עליז אחד מזכרון יעקב. הוא סיפר לי איזו מעשיה שניזקקתי לה, ואז אמר: "אספר לך עוד סיפור וכשתגיע השעה המתאימה לספרו ברבים תוכל לכתוב אותו בעתון". כיוון שהנפתולים הפוליטיים של השבוע האחרון מעידים שהשעה המתאימה הגיעה אף הגיעה – אעשה כדברו.

ומעשה שהיה כך היה: כאשר הקים הברון רוטשילד את היקב בזכרון יעקב, שלח הנה מצרפת ייננים וכורמים, חבתנים ואגרונומים ושתילי גפנים, אך מה שפחות ידוע הוא, שבבטן האניה שהגיעה ממרסיי היה גם משלוח של חמורים מזן מיוחד, שבצרפת וגם בצפון איטליה, הם עובדים בכרמים. "החמורים, מאה ועשרים במספר, וחמר פאראנג'י נוהג בם, צעדו מן המעגן בטנטורה, טיפסו לזכרון יעקב, ושוכנו באורווה מרווחת ונוחה", אמר לי בן שיחי, "חמורים קטני גוף הם וחסונים, ובימי הבציר מניחים עליהם משני צדי שדרתם, סלים קלועים, והם מהלכים בשובה ונחת בין שורות הגפנים, והבוצרים מניחים את האשכולות בסליהם, וחמור כזה, כשהוא חש שהסלים מלאים, יוצא בעצמו אל קצה השורה, ועגלון מעביר את האשכולות אל עגלת המשא הגדולה.
"מעולם לא היו בארץ חמורים כדוגמתם ויהיו לפלא בעיני כל רואיהם. שער בנפשך: לא סתם בני אתונות עלובים ועקשנים מהזנים המקומיים אלא מאה ועשרים חמורים צרפתיים, ילידי בית הברון, ממושמעים ומאולפים, אין פרץ ואין נאקה, ורופא בהמות מדופלם צופה הליכות אורוותם, והחמרים נותנים להם שעורה משובחת באבוסים ומים זכים ברהטים, ופה ושם גם קובית סוכר, ליטוף ומלת-שבח על עבודתם הקשה – בצרפתית, כמובן."

מדי יום עם הנץ החמה, יצאו החמורים לעמלם. ראשית נבדקו באור הזריחה לראות שאין בהם צולע או נופל זב, נקרח או משתעל. משנחה דעתו של הוטרינר נתן אותם ביד החמר, שחילקם בין הבוצרים, שהעיזו אותם אל הכרמים. והם מהלכים בין הגפנים, טוענים ופורקים ענבים, ואנשים מכל הסביבה באים ומשתאים: איכרים יהודים מבת שלמה ומבנימינה, דרוזים משופמים מעוספיא, פאלאחים ערבים מסבארין ומאבו-שושא, ונוטעים במגפיים גבוהים מן הגרמנים הטמפלרים של חיפה. והכל מתפעלים חמורים שכאלה, עין לא ראתה...

"וכך חלפו מספר שבועות", סיפר לי בן שיחי, "והנה בוקר אחד, בבוא הוטרינר והחמרים והפועלים אל היקב, ראו עיניהם דבר נורא: דלת האורווה פרוצה, והחמורים אינם – נגנבו עד האחרון.

חמור, מאיר שליו
מהומה עצומה התעוררה – טלגרמות טסו בין פלשתינה וצרפת, ומהיכלו של הברון בפריס לארמונו של הסולטן באיסטנבול – ובחזרה. ומן הסולטן אל הפחה ומן הפחה אל הביי ומן הביי אל המותצאריף, ובלשים טורקים יצאו דחופים ועימם גששים וצעירים עזי נפש ממושבות הגליל ויהודה אוחזי נשק ורכובים על סוסים.

והכורמים הלכו אצל ידידיהם שבין ערביי הסביבה, ואלה שלחו שליחים לשכם ולעכו, לנצרת ולג'נין, ובדקו בשוקי הבהמות מסאפוריה ועד נחל איסכנדרין ויעברו בהר אפריים ובארץ שלישה – ולא מצאו ויעברו בארץ שעלים – ואין. ויעברו בארץ ימיני – ולא מצאו. הלכו חמורינו, בלעה אותם האדמה".

והימים עברו, והשבועות נקפו, והחודשים חלפו – ולחמורים אין זכר. אט, אט הוקטן היקף החיפושים והמשטרה הטורקית, כמו שאומרים היום, עברה לאפיק המודיעיני, אלא שגם כאן לא זכו לרמז, ולא לשמועה, לא לקצה חוט ולא לבדל זנב.
והשנים עברו, מלחמת העולם הראשונה פרצה, האנגלי בא לארץ, דורות חדשים נולדו וישנים הסתלקו ורק זקני זכרון יעקב ואי אילו צעירים שאוהבים לשמוע מעשיות – הכירו את סיפור גניבת החמורים.        
                                                                                                                אחרי מלחמת ששת הימים אף נסעו כמה מהם אל מחנות הפליטים, שמא יאותו שכניהם לשעבר, לספר להם משהו שסיפרו להם אבותיהם על חמורי היהודים. ברור היה שהחמורים עצמם כבר הלכו בדרך כל בשר, אבל הסקרנות בערה. שאלו והתעניינו – ולשוא. איש לא זכר ואיש לא ידע.

עוד שנים חלפו, הסיפור כדרך הסיפורים, התכסה בערפילים של אגדה.
זכרון יעקב גדלה ותיף, וכשמלאו לה מאה שנים הזמינה ממשלת ישראל את זקניה לסיור מיוחד בירושלים, והאיש המספר לי את הסיפור היה אחד המוזמנים.
"עשו לנו כבוד גדול", התנוצצו עיניו, "שלחו אוטובוס גדול עם מיזוג אויר ומדריכה, הגישו מיני תרגימא ומשקאות חמים וקרים. לקחו אותנו אל הכותל המערבי, להר הרצל, למוזיאון ישראל, העלו לכבודנו מופע בתיאטרון ירושלים, ולסיום – ערכו לנו קבלת פנים בפרלמנט.

התלבשנו יפה, כולנו בחליפות ובעניבות, ועלינו אל הכנסת.
היושב ראש חיכה לנו בפתח, הכניסו אותנו פנימה למליאה, ושם, אחרי כל כך הרבה שנים, גילינו אותם סוף סוף: את כל מאה ועשרים החמורים".
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: מוסר השכל, סיפורים
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: