maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

שבעת המינים והחיים

מעובד ממשנתו של הרבי מליובאוויטש זי"ע, על-ידי ינקי טאובר

באדיבות: בית חב"ד

שבעת המינים


"כי ה' אלוקיך מביאך אל ארץ טובה ארץ נחלי מים עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר, ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש [תמרים]" (דברים ח, ז-ח)

חז"ל מספרים לנו כי במקור כל העצים הניבו פירות וכך אף יהיה בימות המשיח. עץ חסר פירות הוא סימפטום של עולם לא-מושלם, שכן תפקידו של עץ הוא לשאת פירות.

אם "האדם הוא עץ השדה" (דברים כ, יט) ופרי הוא הישגו הגבוה ביותר של העץ, הרי ישנם שבעה פירות המהווים גולת הכותרת של הקצר האנושי והבוטני. אלה הם שבעת מיני הפירות והדגנים שלדברי התורה הם דוגמא לפוריותה של ארץ הקודש: חיטה, שעורה, ענבים, תאנים, רימונים, זיתים ותמרים.

יום ה-15 בחודש שבט מסומן בלוח השנה העברי כראש השנה לאילנות. ביום זה אנו חוגגים את העצים בעולמו של אלוקים, ואת העץ שבתוכנו, על ידי אכילת שבעת המינים, המהווים סמל למרכיבים ולצדדים השונים של חיי האדם.

מזון ומספוא

המקובלים הגדולים מספרים לנו, כי לכל אחד מאתנו אין נפש אחת אלא שתיים: נפש בהמית, המגלמת את האינסטינקטים הטבעיים שלנו, המכוונים כלפי עצמנו, ונשמה אלוקית, המגלמת את דחפינו העילאיים – את רצוננו להימלט מן האני ולהתייחס למה שגדול מאתנו.

כפי שאומר שְמה, הנשמה החייתית מהווה את אותו חלק מעצמנו המשותף לכל היצורים החיים: את האינסטינקט לשימור עצמי ולהנצחה עצמית. אך האדם הוא יותר מבעל חיים מתוחכם. ישנן איכויות שהן ייחודיות לנו כבני אדם – האיכויות הנגזרות מנשמתנו האלוקית. הנקודה שבה אנו מתעלים על העצמיות ועל צרכיה (כיצד אשרוד? כיצד אשיג מזון, מקלט, כסף, כוח, ידע, סיפוק?) ומגיעים לפרספקטיבה על-עצמית (מדוע אני כאן? איזו מטרה אני משרת?) היא הנקודה שבה אנו חדלים להיות סתם עוד חיה בעולמו של הקב"ה ומתחילים להיווכח בייחודיותנו כבני אדם.

אין הכוונה לטעון כי יש לדחות את העצמיות החייתית לטובת העצמיות הרוחנית-אלוקית. אלה הן שתי נפשותינו, על שתיהן לא ניתן לוותר אם ברצוננו להגיע לחיים של תכלית והגשמה. בעודנו מעוררים את הרוחני שבנו ומעודדים אותו להתעלות מעל היסוד החייתי גרידא, עלינו גם לפתח ולזכך את עצמיותנו החייתית וללמוד לטפח את ההיבטים הקונסטרוקטיביים של העצמיות (למשל, ביטחון עצמי, אומץ לב, שקידה והתמדה), ותוך כך לעקור את ההיבטים האנוכיים והוולגריים שבנו.

בתורה נחשבת החיטה לעיקר התזונה האנושית, ואילו השעורה נזכרת כמזון אופייני לבעלי חיים (השוו תהלים קד, טו ומלכים א' ה, ח. ראו גם תלמוד, סוטה יד, א). לפיכך, החיטה מייצגת את המאמץ להזין את היסוד האנושי הייחודי שבנו, את שאיפותינו הרוחניות שהן תמצית אנושיותנו, ואילו השעורה מייצגת את המאמץ להזין ולפתח את נשמתנו החייתית – משימה לא פחות חיונית למשימתנו בחיים מטיפוח נשמתנו האלוקית.

התרגשות

חיטה ושעורה, שני הדגנים מתוך שבעת המינים, מייצגות את עמודי התווך של המבנה הפנימי שלנו. אחריהן באים חמשת הפירות – מתאבנים וקינוח בתפריט הרוחני שלנו – המוסיפים תבלין וטעם למאמצנו הבסיסי לפתח את שתי נשמותינו, זו החייתית וזו הרוחנית.

הראשון שבהם הוא העינב, המתאפיין בראש ובראשונה בשמחה. כפי שמתארת הגפן את תוצרה במשל יותם, "... תירושי המשמח אלוקים ואנשים..." (שופטים ט, יג).

שמחה היא התגלות. אדם שהשמחה מציתה אותו, יש לו אותן תכונות בסיסיות כמו במצבו הלא שמח – אותו ידע ואותה אינטליגנציה, אותן אהבות, שנאות, רצונות ומשאלות. אך במצב השמחה, הכל מודגש יותר: המחשבה חריפה וצלולה יותר, האהבות עמוקות יותר, השנאות לוהבות יותר, הרצונות אגרסיביים יותר. רגשות שברגיל מגלים רק טפח ממידתם האמיתית, יוצאים כעת לאור במלוא קומתם. במלות התלמוד, "משנכנס יין יוצא סוד".

חיים חסרי שמחה עשויים להיות שלמים בכל דרך, אולם אלה חיים רדודים: הכל נמצא, אך רק פני השטח נגלים לעין. הן הנשמה האלוקית והן הנשמה החייתית מכילות מאגרים עצומים של תובנה ושל רגש שמעולם לא רואים את אור היום כיוון ששום דבר לא מעודדם לצאת החוצה. העינב מייצג את יסוד השמחה בחיינו – השמחה המשחררת את הפוטנציאל הזה ומוסיפה עומק, צבע ואינטנסיביות לכל דבר שאנו עושים.
מעורבות

אנו עשויים לעשות משהו בצורה מלאה ושלמה, ואפילו לעשותו בשמחה. אך האם אנו נמצאים שם? האם אנו נוכחים ומעורבים באמת במעשה?

מעורבות פירושה יותר מלעשות משהו נכון, יותר מלתת את הכל. פירושה שאיכפת לנו, שאנו מחויבים למשימה ושקועים בה. פירושה שאנו מושפעים ממה שאנו עושים, לטוב ולרע.

התאנה, הרביעית מבין שבעת המינים, היא גם פרי עץ הדעת של טוב ורע – הפרי שאותו טעמו אדם וחווה, ובכך חטאו את החטא הראשון בהיסטוריה. כפי שמסבירה תורת החסידות, ידע (דעת) פירושו מעורבות אינטימית בדבר שאותו יודעים (כמו בפסוק, "וידע אדם את חוה"). חטאו של אדם נגזר מסירובו להשלים עם הרעיון שישנם דברים מסוימים שעליו להתרחק מהם. הוא רצה לדעת באופן אינטימי כל פינה בעולמו של הקב"ה, להיות מעורב מקרוב עם כל אחד מברואיו של אלוקים – אפילו עם הרוע, עם מה שאלוקים הכריז עליו כמחוץ לתחום עבור האדם.

התאנה של אדם הייתה אחת הכוחות ההרסניים ביותר בהיסטוריה. בלבושה הבונה, הרב-עוצמה לא פחות, מייצגת התאנה את יכולתנו לפתח מעורבות עמוקה ואינטימית בכל פעילות חיובית שלנו – מעורבות שמשמעותה היא כי אנו מאוחדים עם הדבר שאותו אנו עושים.

מעשה

"כחוט השני שפתותייך" מהלל המלך שלמה בשירו על האהבה שבין החתן השמימי לבין כלתו ישראל, "כפלח הרימון רקתך..." (שיר השירים ד, ג). כפי שמפרש התלמוד, האלגוריה של עץ הרימון מבטאת את האמת שלפיה "אפילו הריקים שביניכם מלאים מעשים טובים כרימון" כלומר, כפי שהרימון מלא זרעים.

הרימון אינו רק מודל למשהו המכיל הרבה פריטים. הוא מסמל גם את הפרדוקס של האופן שבו אדם יכול להיות ריק ובו בזמן מלא מעשים טובים כרימון.

הרימון הוא פרי בעל מחיצות ומחלקות רבות. כל אחד ממאות זרעיו עטוף בשק ציפה משלו ומופרד מרעיו בקרום קשה. באותו אופן, יכול אדם לעשות מעשיו טובים – הרבה מעשים טובים – ועם זאת, הם נשארים מעשים מבודדים, שכמעט ואין להם השפעה על טבעו ועל אופיו. הוא עשוי להיות בעל מעלות רבות, אך הן לא הולמות אותו. הוא עשוי להיות מלא מעשים טובים, אך הוא נשאר חלול מוסרית ורוחנית.

אם התאנה מייצגת את יכולתנו למעורבות מוחלטת ולהזדהות עם מה שאנו עושים, הרי הרימון הוא ההפך הקוטבי לתאנה, בהיותו מייצג את יכולתנו למתוח את עצמנו יתר על המידה ולפעול בדרך העולה על מצבנו הרוחני הפנימי, את יכולתנו לעשות ולהשיג דברים שהם לחלוטין בלתי תואמים את מי ומה שאנחנו ברגע הנוכחי.

הרימון הוא צביעות בצורתה האצילית ביותר: הסירוב להשלים עם מצבנו הרוחני והמוסרי כפי שהוא כעת, כפי שהוא מוגדר על ידי אופיינו. זו ההתעקשות לפעול בדרך אלוקית וטובה יותר משהננו.

מאבק

עבור רובנו, החיים הם שם נרדף למאבק. אנו נאבקים לחשל לנו זהות תחת הצל הכבד של השפעת הורינו וחברינו. אנו נאבקים למצוא שותפ/ה לחיים, ולאחר מכן נאבקים לשמר את נישואינו. אנו נאבקים לגדל את ילדינו ולאחר מכן נאבקים במערכת היחסים שלנו אתם כמבוגרים. אנו נאבקים לפרנסתנו ולאחר מכן נאבקים ברגשי האשמה שלנו על מזלנו הטוב. מתחת לכל זה מצוי המאבק התמידי שבין עצמיותנו החייתית לבין עצמיותנו האלוקית, בין האינסטינקטים המכוונים לעצמנו לבין שאיפתנו להתעלות מעל העצמי ולגעת ביסוד הרוחני האלוקי.

הזית שבתוכנו הוא אותו חלק שבנו המשגשג כתוצאה ממאבק, האוהב את המאבק ולא היה בורח ממנו כפי שלא היה בורח מן החיים עצמם. בדיוק כמו זית, כך אומרים חז"ל, המניב את שמנו רק כשלוחצים אותו, אף כאן, אנו מניבים את המיטב שבנו רק כשאנו נלחצים בין אבני הריחיים של החיים ובין הכוחות המנוגדים של עצמיות חצויה.

שלמות

כפי שהתאנה מהווה ההפך הקוטבי של הרימון, כך גם הרימון שבתוכנו מהווה ניגוד קוטבי לתמר, הפרי השביעי, המייצג את יכולתנו להגיע לשלום, לשלמות ולשלווה. אמנם נכון כי אנו במיטבנו כשלוחצים אותנו, אך באותה מידה נכון גם שבנשמותינו יש פוטנציאל הגואה וזורם רק כשאנו לגמרי שלמים עם עצמנו – רק משהשגנו איזון והרמוניה בין המרכיבים השונים של נשמותינו.

ככתוב בתהלים: "צדיק התמר יפרח" (תהלים צב, יג). ספר הזוהר מבאר כי יש מין מסוים של דקל תמרים הנושא פרי רק מקץ שבעים שנה. האופי האנושי מורכב משבע תכונות בסיסיות, כל אחת מהן מורכבת מעשר קטגוריות משנה. כך, פריחתו של הצדיק אחרי שבעים שנה הוא פרי השלווה המוחלטת – תוצרה של נשמה שכל היבט וניואנס אופי שלה זוכך והובא לידי הרמוניה עם עצמה, עם זולתה ועם אלוקיה.

הזית והתמר מתארים אמנם אישיות רוחנית משני סוגים שונים לחלוטין, אך שניהם קיימים בתוך כל אדם. שכן, אפילו בעיצומם של מאבקינו הקשים ביותר, אנו תמיד יכולים למצוא עוז ונחמה בשלמות הרוגעת השוכנת בגרעין נשמתנו. ואפילו ברגעים השלווים ביותר, אנו יכולים תמיד למצוא את האתגר שימריצנו לשאוף ולהגיע להישגים גדולים אף יותר.
 

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: יהדות, דת, אמונה, קב"ה, שבעת המינים
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: