למעבר לשיעור השני - התשובה - לחצו כאן!
בפרק הקודם הסברנו את מעלת הנשמה היהודית (חלק משם הוי' ברוך הוא) ועל ידי זה, הבנו את חומרת החטא (המשכת ה"הא", ספירת המלכות לתוך הקליפות).
כעת נעבור להסביר על התהליך הנפשי המביא לשתי הדרגות בתשובה.
כאשר אומרים שתשובה היא תשוב – ה', אפשר להבין זאת בשני מובנים. איזו ה' תשוב, ההא המסמלת את הבינה, או ההא המסמלת את המלכות? זהו ההבדל בין שתי הדרגות בתשובה. בתשובה תתאה (בדרגה הנמוכה) משיבים את ה"הא" הנמוכה – מלכות, בתשובה עילאה (בדרגה גבוהה) משיבים את ה"הא" הראשונה המסמלת את ספירת הבינה. התשובה היא אותה החלטה, אותה תפנית, מדרך של עבירות לדרך המלך, קבלת מלכותו וקיום מצוותיו, אך יש תחילה לעבור תהליך נפשי מקדים. ראשית, התפנית וההחלטה לא צריכים להיעשות ממקום של אינטרס. לאדם יש אינטרס ליהנות בגן עדן בעולם הבא ולא להגיע לגיהנום, לכן הוא חושש לעבור עבירות ומחפש לקיים מצוות. לכן הוא מתחרט על העבר ומקבל על עצמו להשתנות מכן ולהבא.
חלק משינוי הכיוון, הוא להבין שאני לא העיקר. הבעיה היא לא המצב הפרטי שלי, הבעיה היא מה שפגמתי בעולמות העליונים מה שהחסרתי על ידי המעשים הלא טובים שלי. לא החיסרון אצלי הוא מה שמניע אותי, אלא הקשר עם הבורא, אותו קשר שכל כך יקר לי נפגם ועל כך אני מצטער. כדי להגיע בנפש למקום אמיתי, מקום בו באמת מרגישים כמה טעינו, כמה חמורים היו מעשינו, יש להתבונן לעומק. צריך להתבונן שוב ושוב מהי הנשמה, ועד כמה אותו מעשה שעשינו הוריד אותה מאיגרא רמה (הר גבוה) לבירא עמיקתא (בור עמוק). מכאן אפשר להבין את המעלה של בעלי התשובה, מכיוון שכמה שעוברים יותר עבירות יש יותר רצון לחזור בתשובה, כמה שהתרחקו יותר, יש צימאון גדול יותר לחזור בחזרה. לאחר התבוננות זו יש לעורר רחמים על הנשמה ועל הקב"ה ש"נאלץ" לרדת למקומות הנמוכים ביותר בעקבות אותו מעשה שלנו. רחמים אלו יעוררו בנו מרירות. מרירות בלשון הקודש, פירושה צער גדול וחרטה על העבר, אך לא כזה המוביל לדיכאון והלקאה עצמית, אלא כזה המוביל לרצון גדול וחזק לעשות שינוי.
אם המניע לתשובה הוא דאגה על ה"אני" שלי, אז אכן התבוננות זו עלולה להביא אותי לעצבות, מצב שאינו רצוי כלל וכלל. אך אם הגישה מלכתחילה היא שאני דואג לקב"ה, ולנזקים שהזקתי לנשמה (שהיא חלק ממנו), אז ממילא הדגש הוא לא על כמה המצב גרוע, אלא על כמה צריך להתעורר ולהתחיל לתקן.
העיר ויטבסק מחולקת לשניים באמצעות נהר המפריד בין שני עברי העיר. בזמן שעדיין לא היה גשר בין שני החלקים, המעבר היה נעשה על ידי ספינה קטנה. יום אחד נשבה רוח סערה והספנים דיברו ביניהם שלא כדאי לעבור את הנהר. אחד מהם לא הקשיב ואמר שיצליח. אך ספינתו נטרפה במים. אפשר לדמיין את עומק החרטה אליה הגיעה על שלא הקשיב לחבריו, ברגע שקלט שאכן הוא עומד לטבוע. אדמו"ר הזקן סיפר סיפור זה לחסידיו וסיים, זוהי חרטה אמיתית.
החלק השני באותו תהליך נפשי, הוא הכנעת הקליפה. בהרבה מהמקרים, מה שמונע מהאדם לחזור בתשובה, הוא האגו, הגאווה הפנימית. ההרגשה שאני בסדר גמור, מדוע עליי להשתנות. מדוע עליי להתחרט על משהו ולחזור בתשובה. שהרי אם אני בסדר גמור בוודאי שהדרך בה אני הולך היא הנכונה ביותר. בנוסף, האגו חוסם אותנו, כיוון שאם אני מרגיש "מעל כולם" מדוע עליי להקשיב למישהו אחר ולשמוע בקולו? מדוע עלי לוותר על סגנון החיים אליו הורגלתי?
כדי להתגבר על בעיות אלו, יש להכניע את האגו. זוהי עבודה פנימית, בה האדם "שובר" את אותה הרגשה שקרית לפיה הוא מרכז העולם והכל מגיע לו.
ביטול זה נעשה על ידי לב נשבר. כאשר אדם מתבונן במצבו, וכביכול מסתכל מהצד על האגו שלו, עד כמה הוא נפוח ומלא בחשיבות עצמית, הוא נשבר מכך ונהיה נבזה בעיניו. בעבר, השבירה הייתה נעשית בעיקר על ידי תעניות וסיגופים, אבל בדורנו (כפי שהסברנו בפרק הראשון) שקשה לנו להתענות, עיקר ה"שבירה" נעשית על ידי חשבון נפש פנימי ועמוק, התבוננות אמיתית והעמקת הדעת במעשים שלנו. מחשבה רצינית על הנזק והפגם שגרמנו, הן לנשמתנו, והן לקב"ה על ידי החטאים והעבירות.
וכאמור גם עבירה שאינה כרת, שלא כורתת את החבל בינינו לקב"ה, פועלת חלישות בקשר ו"חותכת" את אחד הנימים באותו חבל בלתי נראה. כפי שהנביא ממשיל את העבירות המסתירות על אור הבורא להסתר העננים על השמש, כאשר גם הרבה עננים קטנים (עבירות קטנות) יסתירו בסופו של דבר על השמש (אור הבורא).
בסוף היום, לאחר שלושת התפילות שחרית, מנחה וערבית, ישנה תפילה נוספת ואחרונה החותמת את היום, זוהי "קריאת שמע שעל המיטה", היא נעשית בבית ללא מניין, וזהו הזמן ביום המיועד לחשבון נפש. מחשבה על היום החולף, על המחשבות, דיבורים ומעשים שלנו, התבוננות בחומרת העבירות, והחלטה איתנה כי מחר יהיה אחרת. ההתבוננות והחשבון נפש הם התהליך הנפשי המקדים להחלטה, והם גם אלו המכינים את הלב לבקשה כנה ואמיתית מהשם לסליחה, מחילה וכפרה.
על ידי בקשה כנה זו, ממשיכים אור הנעלה משם הוי'. על ידי בקשה כנה זו מגיעים לדרגה בקב"ה שלמעלה מסדר והיגיון, זוהי דרגה הנקראת י"ג מידות הרחמים. בדרגה זו הקב"ה מרחם גם על מי שאינו ראוי לרחמים. יותר מזה, דרגה זו היא כל כך נעלית שיש באפשרותה למחוק את כל הפגמים שנעשו בנשמה. ישנם נהרות שמדי כמה שנים מתייבשים. אם היינו רוצים להחזיר להם את המים, היינו צריכים ללכת למקור של הנהר ולחפור לעומק לאדמה כדי למצוא שוב את מקור המים. כאשר נמצא את מקור המים הנהר יוכל להתמלא מחדש.
כך גם בנפש "ממעמקים קראתיך השם" ייתכן כי במשך השנה החסרתי בפרטים של המשכת האור, ובאמת מה שהחסרתי לפי ההיגיון לא אוכל להשלים. אך אם מגלים את עומק הנפש, ועל ידי כך מגלים אצל הקב"ה נקודה פנימית שלמעלה מהפרטים, המקור של כל הפרטים, משם ניתן להמשיך אור שימלא גם את כל החסרונות. אנו קוראים לבורא אבינו וגם מלכנו. כיוון שביחסים בינינו יש דרגה שהוא המלך ואנחנו הנתינים. הוא ציווה עלינו ואנחנו צריכים לקיים. אם מישהו לא קיים ציווי המלך, הוא בבחינת מורד במלך. אך יש דרגה בה הקב"ה הוא "אבינו", אבא שלנו. אב תמיד אוהב את בנו, אב תמיד קשור לבנו, גם אם הבן עושה היפך רצונו, הוא נשאר הבן שלו, והאב ימצא מקום לסלוח לו.
במשך השנה, ובזמנים רגילים, הקשר הוא בעיקר של מלכנו, אך בזמנים מיוחדים, ועל ידי התשובה, אנו מעוררים בקב"ה את הנקודה שהוא אבינו, וממילא מוצא מקום לסלוח לנו, ולעזור לנו לתקן את כל הפגמים.
הבנה עמוקה של מהות המצוות והעבירות מביאה להתבוננות המעוררת את הדרגות העמוקות בנפש, על ידי זה ניתן לתקן הפגמים ולשוב לחיק הבורא, לשנות את הכיוון ולקבל עול מלכות שמיים.
|
השיעור נלקח מתוך הספר מודעות יהודית
באדיבות אתר "אסנט צפת" - חווית הקבלה
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: