maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

היום בו הזמן האט מלכת

היה זה ביום שלישי בשעה 9 בבוקר שהזמן האט מהלכו.

אבשלום לוי מיהר לתחנת האוטובוס. בדרך כלל בשעה זו כבר היה בעבודה, אבל היום נתן את המכונית לבנו, שהיה צריך להגיע לראיון עבודה חשוב. בעודו צועד, נראה כי בכל צעד עברו מאות מחשבות שונות בראשו. זו הפעם השנייה שהוא מאחר השבוע, ועליו להספיק כמות עבודה כפולה מהרגיל. הוא חשב על בנו וקיווה שהפעם ימצא עבודה שתתאים לו. הוא חשב על אשתו ועל ליבה החלש, ועל הריב שהיה להם באותו הבוקר בנוגע לטיפול הרפואי שלה. מחשבותיו התנגשו בקירות מוחו ככדורי פינג פונג הולכים ונשנים, בקצב של מכונת ירייה.

הוא בדיוק הרים רגלו בכדי לעלות על המדרכה כשלפתע שם לב לכך שלוקח זמן רב מאוד להורידה שוב ארצה. עברה דקה שלמה בטרם הצליח לגעת במדרכה. כשהחל להרים את מבטו מהמדרכה, גם תנועה זו לקחה זמן ארוך מאוד, ונראה כנצח. העולם שראה זעזע אותו עד עמקי נשמתו. זה היה עולם שונה בעליל מהעולם אליו נולד. 'זה מוכרח להיות חלום' חשב לעצמו. העולם שלפניו, הרחוב, תחנת האוטובוס, האנשים המחכים, נע באיטיות חלומית, הזויה. עיניו התמקדו על איש זקן העומד לפני התחנה. נראה כי אין הוא נע כלל, רק לאחר מספר דקות, נראה כי חזהו עלה, ואז מספר דקות לאחר מכן, ירד באיטיות. הזקן מצמץ, ואבשלום ספר שמונה עשר ריסים לפני שהמצמוץ הושלם.

העולם כולו נראה כסצינה מסרט של במאי מטורף, כאשר הכל נמצא בהילוך איטי. לפניו עפה יונה, כנפיה מכות באוויר פעם אחר פעם, בעודה עולה בעמל לעבר השמיים האפורים.

המוזר מכל היה שמחשבותיו עוד נעו באותה המהירות, הוא ראה הכל, חשב על הכל, והבין את כל זאת עוד לפני שהספיק להעלות את רגלו השנייה. גם האנשים האחרים בתחנה הבחינו בשינוי המוזר, ולאיטם פתחו פיהם בתדהמה. שוב יכל אבשלום לספור כל שן ושן בפיהם עוד לפני שהספיקו לסגור אותו.

'מה אעשה עכשיו?' תהה אבשלום. 'חייבים להודיע למישהו! למשטרה, לצבא! מישהו חייב לעשות משהו! וכיצד אגיע לעבודה בזמן?' הוא המשיך לנוע לעבר התחנה, ונראה שעברו שעות בטרם הגיע אליה. אפילו מודעות הנייר המתנפנפות עליה נעו בקושי, הזמן האט את מהלכו, וכך גם העולם.

אבשלום ישב בתחנה זמן שנראה כמספר ימים, מתייסר מהמרוץ המחשבתי שרץ מרתון בראשו. כה הרבה מחשבות ודאגות רצו בראשו בזמן שחיכה שם. האם שלום למשפחתו? האם התופעה הזו מקומית או מתרחשת בכל העולם? הוא ניסה לדבר עם אנשים אחרים, אך האיטיות המתסכלת עיוותה כל הברה לרעש בלתי ניתן להבנה, אז הוא ויתר על הניסיון.

לבסוף, הגיע האוטובוס, אבשלום ראה אותו כשעה לפני שלבסוף נעצר בתחנה. הוא תהה מדוע טרח בכלל נהג האוטובוס להמשיך תחת המצב המוזר הזה, וענה לעצמו: 'ומה עוד יעשה?'

נראה כי אף אחד לא ידע איך להתמודד עם המצב החדש, עם תחושת הזמן האיטית. אנשים פשוט החליטו להמשיך בדרכם, מחכים שהעולם יחזור לקצבו הרגיל, מחכים לעולם שאותו הם מבינים. אבשלום ושאר הנוסעים עלו על האוטובוס אחד אחד, כל אחד עולה מדרגה אחת בכל דקה. והאוטובוס לבסוף החל לנוע, גומע מספר מטרים בכל שעה, כך נראה לאבשלום.

ובעוד האוטובוס נע, אבשלום נאבק בתוך ראשו בשעמום הנורא ובחוסר הסבלנות. נראה כאילו עברו כבר שבועיים מאז הרגע בו הרים את רגלו לעלות על המדרכה. יותר מכל ייסרו אותו המחשבות, שתקפו במהירות שנראתה עתה עצומה ובלתי אפשרית. שוב ושוב חשב על משפחתו, על חייו, על העבודה. כדי להעביר את הזמן, הוא העלה זיכרונות מעברו וחווה אותם מחדש בכל פרט שהיה מסוגל לו. הוא גילה, להפתעתו, שכאשר הוא משקיע כשעה בתהליך, פרטים ששכח מזמן עלו מחדש, והזיכרונות נעשו חדים יותר, ברורים יותר, בראשו.

הוא חשב על יום חתונתו, והריח את העוגה ואת עלי הורדים עליהם אשתו התעקשה. הוא ביקר שוב את אביו בבית החולים, וחש את ידו הזקנה על שלו.

הוא בכה.

הוא בכה בכל ליבו, כל הוויתו נתונה הייתה לחווית הבכי. הוא בכה על עולם שאיבד את משמעותו. הוא בכה על משפחתו, לא בטוח אם אי פעם יראה אותם שוב. במשך זמן שנראה כשעות, אבשלום הזיל דמעות. הן זחלו על פניו כעכבישים, ולבסוף עפו מטה אל רצפת האוטובוס. הוא התבונן בהן בזמן שנשרו כעלי שלכת, נוצצות ויפיפיות, ושכח לרגע את המהומה בתוך מוחו.

כשלבסוף הפסיק להזיל דמעות, נוכח הוא לפתע שקצב המחשבות בתוך ראשו נרגע מעט, האט. מחשבותיו החלו לזרום ולא לקפוץ, לנוע כגלים שקטים בתוך ראשו, נעות בשלווה וצוברות תאוצה, עד למסקנה אליה רצה להגיע. עם זמן בידו, היה לאבשלום את היכולת לעצב מחשבות בשלמותן, בונה אותן מהיסוד, בוחן אותן מכל הכיוונים כפסל הבוחן יצירתו, ורק אז ממשיך ומוסיף פרטים חדשים.

לאחר זמן שנראה כשבוע, עצר האוטובוס. אבשלום ירד בסבלנות, מחכה כשעה לפני שהצליח לרדת. בעוד הוא מהלך לעבר המשרד, אבשלום נבר בזיכרונות ילדותו, והתענג במשך שעתיים על זיכרון מגן הילדים הראשון אליו הלך, מוחו עובר על כל פרט וצליל. ככל שחשב, לא הצליח לזכור את הפעם האחרונה שהיה לו כה הרבה זמן לעצמו. תמיד היה מוקף באנשים ומטלות.

מחשבותיו עתה היו כים לאחר הסערה. הוא לא בילה זמנו בדאגה, משום שבצורה אירונית, זה נראה עתה כבזבוז זמן. הוא העדיף להתבונן בעולם הנע לאיטו, להתעמק בזיכרונותיו, ולתהות על חייו ועל העולם. הוא תהה כיצד יראה עתה העולם, כשהכל נע באיטיות כה רבה. הוא קיווה שאנשים יצליחו להתמודד איתו, שלא ישתגעו. אולי שום דבר לא ישתנה, אולי העולם פשוט יסתגל למהירות החדשה, והדורות הבאים לא יחשבו שיש בכלל הבדל, להם העולם תמיד יראה כך.

הוא הרים רגלו לעלות על המדרגה הראשונה, ולפתע רגלו צנחה במהירות מסחררת. העולם חזר למהירותו בחבטה שהעיפה את אבשלום מרגליו. הוא קם כה מהר שלרגע קפץ במקום וקיבל מכה בראשו מהתקרה הנמוכה.

הזמן הישן והמהיר חזר, ואיתו העולם שהכיר.

בשאר היום, אבשלום לא עבד. הוא, כמעט כמו כל אדם אחר בעולם, היה עסוק בלספר חוויותיו מהיום המוזר. הוא דיבר עם בני משפחתו, שעברו חוויות דומות; בנו מעולם לא הגיע לראיון העבודה, ואשתו יצאה לחפש אותו, אך בילתה את כל היום בדרכה לתחנת האוטובוס.

זה היה מאוד מרגש. אך לאחר שסיפר סיפורו מאה פעמים, הגיחה עצבות מוזרה וישבה על ליבו. העולם נראה עתה כה מהיר, כה מלא ברעשים וצלצולים, בדיבורים ואנשים. הוא הרגיש כמו אסיר שיצא מתא שקט למועדון ריקודים הומה, ולא הצליח למצוא מקום להניח את מחשבותיו. מוחו שוב החל לפעול בקדחתנות, מחשבותיו לא כגלים אלא כהלמות פטיש, מכות בקצב. זיכרונותיו, שנראו כה ברורים מקודם, היו מהומה של פרטים מטושטשים, ולא היה בידו הזמן לברור אותם.

פה ושם הוא חשב שזיהה רגשות דומים על פני העובדים האחרים במשרד. הבעות המומות, צער, אכזבה, אפילו מרירות. היה זה כאילו מישהו שינה לרגע את חוקי המשחק, מספיק כדי שיכלו לראות צורות אחרות לשחק, עתיד שונה.

אבשלום לא רצה לשחק באותו משחק ישן יותר. ראשו כאב ממתקפת המחשבות הבלתי מפסקת, וליבו דאב מרוב געגועיו לזמנים שקטים יותר, איטיים יותר.

כשהגיעה השעה חמש וחצי ביום הארוך בחייו, קם אבשלום באיטיות. באמצע המשרד, הוא קרע את שעונו מידו והטיח אותו בחלון. שקט השתרר. כולם בהו בו. על חלק מהפרצופים ראה השתוממות, על הרוב חשב שראה הבנה. לא היה אכפת לו מה הם מבינים ומה לא. הוא פנה מהם, עושה דרכו אל הדלת.

מאחוריו, שמע אחרים קמים והולכים בעקבותיו. בזמן שצעד אל הדלת, היתה שלווה בראשו. מחשבותיו נרגעו והוחלקו, וחיוך איטי התפשט על פניו.

חלפה שעה בטרם הגיע לדלת.

 

מאיתנו: לימדו לתת זמן לעצמכם ולמחשבותיכם. אל תתנו לעולם להכתיב את קצב היותכם. 

חיבר: שי קוריצקי

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: