בדיחות על חגים כוללות בדיחות על ראש השנה, בדיחות על סוכות, בדיחות על שמחת תורה, בדיחות על חנוכה, בדיחות על פורים, בדיחות על שבועות, בדיחות על פסח, בדיחות על יום העצמאות, בדיחות על יום הכיפורים, בדיחות על ט"ו בשבט.
בדיחות על חגים כוללות בדיחות על ראש השנה, בדיחות על סוכות, בדיחות על שמחת תורה, בדיחות על חנוכה, בדיחות על פורים, בדיחות על שבועות, בדיחות על פסח, בדיחות על יום העצמאות, בדיחות על יום הכיפורים, בדיחות על ט"ו בשבט.
משפחה תימנית קטנה יושבת סביב שולחן החג בערב פסח, כשכולם קוראים את ההגדה, מברכים ואוכלים בשקט.
פתאום שואל אחד מהילדים את אבא שלו: "אבא, למה אנחנו אף פעם לא מארחים את כל המשפחה ואת החברים בפסח?"
"כי בראש השנה דוד שלך אוהב לטוס לחו"ל," עונה האבא.
"ולמה אנחנו לא מזמינים לארוחה את המשפחה והחברים בסוכות?" ממשיך הילד.
"כי בסוכות דודה שלך אוהבת להיות עם המשפחה של בעלה," עונה האבא.
"ולמה אנחנו לא מזמינים לארוחה את המשפחה והחברים בשבועות?" מתעקש הילד.
"אתה יודע מה?" משיב האבא, "ביום כיפור נזמין את כל מי שאתה רוצה!"
לקראת פורים בעל אחד ניגש לאשתו ומודיע לה בהתרגשות "מצאתי רעיון לתחפושת!"
"למה אתה רוצה להתחפש?" שאלה האישה.
"אני רוצה להיות המלך שלמה!" השיב הבעל. "תוכלי לסדר לי גלימה, כתר ו-1,000 נשים צעירות שיסתובבו סביבי כל היום?"
"אני מוכנה לעזור לך להתחפש לפרעה" אמרה האישה.
"איך בדיוק תעזרי לי?" שאל הבעל הסקרן.
"אני אתן לך 10 מכות!"
אדיר וליאת יצאו לקניון לעשות קניות רגע לפני כניסת החג. באמצע כל הטירוף, ליאת שמה לב שבעלה כבר לא לידה. אובדת עצות היא ניסתה לאתר אותו בין המולת האנשים, עד שלבסוף החליטה להתקשר אליו.
"אדיר!!! יש לנו מלא דברים להספיק לקנות לפני ראש השנה. לאן נעלמת?!" גערה בו ליאת.
אדיר ענה: "את זוכרת את חנות התכשיטים שהלכנו אליה לפני 10 שנים איפה שאת התאהבת בטבעת עם יהלום כחול, ולי לא היה מספיק כסף לקנות אותה אז הבטחתי לך שיום אחד היא תהייה שלך?"
דמעות קטנות ירדו מעיניה של ליאת, שהתחילה לחייך בהתרגשות.
"כן, אני זוכרת" היא אמרה.
"יופי" אמר אדיר, "אז אני בדוכן של הפלאפל ליד..."
שגריר ישראל באו״ם נאם בפני עצרת הארגון בזמן חג הפסח, ואמר כך:
״אני רוצה להתחיל את נאומי בסקירה היסטורית קצרה. לפני שנים רבות, משה רבנו הוביל את עם ישראל במדבר. היה חם מאוד, העם היה צמא, אז משה הכה במטהו על האדמה, ולפתע אגם הופיע באמצע המדבר. כל העם שתה, ומשה אפילו פשט בגדיו ונכנס לאגם לשחות. כשהוא יצא מן המים, הוא גילה לפתע שבגדיו נעלמו – כי ערבים גנבו אותם!״
באותו רגע קם הנציג הפלסטיני לעצרת ומיד צעק: ״זה שקר גס! לא היו בכלל פלסטינים אז!״
אמר השגריר הישראלי: ״או! מכאן בדיוק רציתי להתחיל...״
זוג אחד חוגג את ליל הסדר ומזמין את כל המשפחה לבלות ביחד את ערב החג והארוחה.
המשפחה מתכנסת, אבל הילדים של הזוג מאחרים והחמות מתלוננת בקול: "אוף הילדים שלכם, תמיד מאחרים..."
בסופו של דבר כולם מגיעים ומתיישבים לאכול, החמות מתעקשת לשבת בראש השולחן ליד שעון הקיר המשפחתי הגדול שעובר בירושה, ולאף אחד אין כוח להתווכח איתה. אחרי שמסיימים לקרוא את ההגדה, החמות הרעבה מתחילה להתלונן: "אוף עם האוכל פה, למה הוא תמיד מגיע באיחור?"
בסופו של דבר האוכל מגיע, כולם אוכלים והערב ממשיך. "אני אתחיל לפנות את הכלים כדי שלפחות נוכל להתקדם למנה האחרונה בזמן," אומרת החמות, ומספר שניות אחרי שהיא קמה נופל השעון הענק על הכיסא שעליו היא ישבה ומתנפץ לרסיסים.
כולם בהלם עד שלפתע נשמעת הכלה רוטנת: “אוף השעון הזה... תמיד מאחר…”
רופא יהודי צעיר שטס ללמוד רפואה בארה"ב סיים את הלימודים שלו בהצלחה ויצא למסע התנדבות בשמורת אינדיאנים בניו מקסיקו.
כעבור שלושה שבועות הוא מתקשר לאימו ומספר בהתרגשות: "אימא יקרה, בעוד שבוע אני מגיע הביתה עם ארוסתי החדשה לסעודת ראש השנה, היא אינדיאנית ושמה 'כוכב זורח'".
"נחמד לשמוע..." אומרת האימא.
"גם לי יש עכשיו שם אינדיאני" ממשיך הבן, "מהיום אני 'צבי מנתר!' מה את חושבת על זה?"
"נחמד," אומרת האימא.
"למען האמת," הוסיף הבן אחרי מחשבה, "אני חושב שגם את צריכה עכשיו שם אינדיאני כדי לקרב את כל המשפחה".
"אתה לא צריך לדאוג," השיבה האם "יש לי שם ואני גם חושבת שהוא יקרב את המשפחה מאוד".
"באמת?" התפלא הבן "איזה יופי! מה השם?"
"אתה יכול לקרוא לי 'יושבת שבעה'".
אבא יהודי מפלורידה מתקשר לבן שלו דיוויד שבניו יורק, ואומר לו: ״בן, אני ממש לא אוהב את מה שאני הולך לספר לך, אבל אני ואימא שלך כבר לא יכולים לסבול האחד את השנייה ואנחנו מתגרשים. זהו זה! אני הולך לחיות את שארית חיי בשלווה ובנחת. אני אומר לך את זה עכשיו כדי שאתה ואחותך לא תהיו בהלם אחרי שאני אעזוב את הבית״.
האבא מנתק, ודיוויד מתקשר ישר לאחותו ג׳ינה כדי לב לבשר לה את החדשות. ג׳ינה אומרת לו: ״אני מטפלת בזה ועכשיו!״. היא ישר מרימה טלפון לאביה וצועקת עליו: ״אבא, אל תעשה שום דבר עד שאני ודייוויד נגיע אליכם הביתה! נהיה אצלכם בשישי בערב! אל תעשה כלום בינתיים!״ האב אומר: ״אוקיי, אוקיי, אני אחכה״ ומנתק את הטלפון.
ואז הוא קורא לאישתו ואומר לה: ״ברברה, הכל טוב, הם יבואו לסדר פסח. עכשיו, מה אנחנו הולכים להגיד להם בראש השנה?״
שמוליק שהיה יהודי שומר מצוות וגם גאון פיננסי לא קטן, עזב את ישראל לטובת הצעת עבודה כסגן נשיא של חברת השקעות גדולה בניו יורק. מרגע שהתחיל לעבוד, הופעל על נשיא החברה לחץ חזק מכיוון הדירקטוריון: "לא יכול להיות שיהודי ינהל לנו את העסק" אמרו לנשיא החברה "אתה חייב לעשות משהו!"
אחרי לחצים רבים, הנשיא לקח את שמוליק הצידה והסביר לו בצורה ברורה שאם הוא רוצה להחזיק במשרה המכובדת, עליו להתנצר.
לשמוליק, שעקר עם כל משפחתו לארה"ב בשביל חיים טובים יותר, לא היתה ברירה. עם כל הקושי שבדבר, הוא לא רצה לוותר על המשרה. הוא בא הביתה והודיע לאשתו ציפורה: "מיום ראשון, אנחנו מתחילים ללכת עם הילדים לכנסייה!"
וככה עברו כמה חודשים טובים, אבל אשתו לא הפסיקה להציק לו וטענה שקשה לה: "אני מתגעגעת לשבת, להדליק נרות, קידוש, חגים" אמרה לו, "כסף זה לא הכל שמוליק..."
ככל שהציקה לו, כך גברו נקיפות המצפון של שמוליק והוא החליט להתייצב מול הבוס הגדול. "תראה", אמר לו בלב כבד, "אני לא יכול להמשיך ככה. המצפון שלי מכאיב לי, אני לא ישן בלילה, המשפחה שלי סובלת והבנתי שכסף זה לא הכל בחיים! ההתנצרות הזו כבדה עליי. נולדתי יהודי ואני רוצה למות יהודי. אם אתה רוצה שאתפטר, אני אתפטר מבלי לעשות מזה עניין".
הנשיא הביט עליו בתדהמה ואמר לו: "שמע סמואל, לא ידעתי שככה אתה מרגיש. אתה יודע מה, תישאר בעבודה ותהיה יהודי כרצונך. אני אטפל בשאר".
חזר שמוליק הביתה שמח וטוב לב, רץ לאשתו שישבה על הכורסא מול הטלוויזיה ואמר לה: "ציפורה, לא תאמיני! קרה לנו נס! אנחנו חוזרים להיות יהודים!"
"מה?!" הופתעה ציפורה.
"זה בסדר" הסביר שמוליק "דיברתי עם הבוס הגדול והוא משאיר אותי בעבודה".
ציפורה הביטה עליו בעיניים יורקות אש ואמרה לו "תגיד לי, אתה השתגעת?!"
שמוליק, הביט עליה המום ואמר: "אבל חשבתי שזה מה שאת רוצה?! כל הזמן בכית לי שאת מתגעגעת למנהגים היהודים. מה, את לא רוצה להיות יהודיה בחזרה?"
הביטה עליו ציפורה בעצבים "בטח שאני רוצה, בוודאי שאני רוצה... אבל עכשיו? שבוע לפני פסח???"
אמריקאי אחד שאף כל חייו להיות מהנדס מטוסים. לאחר שסיים את לימודיו והוציא תואר, הוא ייסד חברת מטוסים מצליחה ומשגשגת. החברה הצליחה עד כדי כך, שנשיא ארצות הברית שמע שאותו אדם היה גאון הנדסה מוכשר ביותר, והחליט לבצע הזמנה של מטוס בטיחותי במיוחד.
המהנדס חשב וחשב, בכל זאת מדובר בנשיא ארצות הברית, עד שהגה רעיון מושלם. המהנדס סיים לבנות מודל להדגמה והחליט לבדוק את תקינותו. המטוס המריא בהצלחה, אך פתאום בזמן הטיסה - הכנפיים נתלשו בדיוק באמצע והמטוס התרסק. הוא חזר לשולחן השרטוט, תיקן את המטוס, ניסה שוב להטיס - ושוב נשברו הכנפיים בדיוק באמצע.
יהודי זקן שהתגורר בסמוך לשדה התעופה וראה בכל פעם את המטוס מתרסק, פנה אל המהנדס לאחר עוד ניסוי שנכשל מאותה הסיבה ואמר לו: "שמע, כשאתה מתקן את המטוס – תנסה לעשות חורים קטנטנים לאורך כל הכנפיים!"
האיש ענה לו: "השתגעת?! זה מנוגד לכל כללי האווירודינמיקה!"
הזקן אמר לו: "מה כבר יש לך להפסיד? סמוך על מילה של יהודי זקן."
המהנדס חזר לביתו, חשב על דברי הזקן ולבסוף קיבל החלטה לעשות חורים קטנים לכל אורך הכנפיים. הוא הגיע לשדה התעופה לנסות את המטוס, והפלא ופלא - המטוס המריא והכנפיים לא נשברו באמצע. הוא חזר אל היהודי הזקן בהתלהבות: "אני לא תאמין! זה עבד! תגיד, איך ידעת שאם אעשה חורים בכנפיים הם לא יישברו באמצע?"
הזקן ענה: "שמע, כבר 80 שנה שאני חוגג פסח, וכמה שלא ניסיתי לשבור את המצה בדיוק באמצע, אף פעם לא הצלחתי!"
סבתא אחת נתנה הוראות לנכד שלה שמגיע לבקר עם אשתו בחג:
"אתה בא לדלת הראשית של הבניין ברחוב הרצל ארבעים וחמש.
באינטרקום שבכניסה אתה לוחץ עם המרפק על הכפתור של משפחת כהן, ואני אפתח לך.
אחר-כך אתה מגיע ללובי, ומצד שמאל יש מעלית.
תלחץ עם המרפק על הכפתור של קומה 14.
כשתגיע לקומה הרצויה - הדירה שלי מצד ימין.
תלחץ עם המרפק על הפעמון ואני אפתח לך."
שאל אותה הנכד: "סבתא, זה נשמע מאוד פשוט, אבל למה ללחוץ עם המרפק על כל דבר? את עוד מפחדת מהקורונה?"
ענתה הסבתא: "איזו מין שאלה זאת... הרי אתם לא באים בידיים ריקות נכון???!!!"
מאיר, אלמן יהודי בודד מפלורידה, הלך לו בשדרה לכיוון ביתו יום אחד וכשעבר ליד חנות לחיות מחמד, שמע קול צווחני ביידיש: "ווס מאכסט דו?" [מה שלומך?]. מאיר שפשף את עיניו ואת אזניו, ולא האמין. יידיש מושלמת. בעל החנות דחק בו: "בוא היכנס, חבר ובדוק את התוכי הזה..."
מאיר נכנס. התוכי האפריקאי זקף את ראשו ואמר: "ווס? קענסט שפרעכען אידיש? [מה? אתה יכול לדבר יידיש?]. בתוך דקות הניח מאיר חופן דולרים על הדלפק ולקח את התוכי לביתו. במשך כל הלילה דיבר עם התוכי ביידיש. הוא סיפר לתוכי על הרפתקאותיו בבואו לאמריקה. על כמה יפה הייתה אשתו המנוחה, שרה, כאשר הייתה כלה צעירה, על משפחתו, שנות עבודתו בעסקי ההלבשה ועל חיי הגמלאות בפלורידה. התוכי היה כולו אוזן. אחר כך התוכי סיפר לו על החיים בחנות החיות, כמה בודד היה בסופי שבוע, ולבסוף הלכו שניהם לישון.
למחרת בבוקר מאיר הניח תפילין והתפלל. התוכי דרש לדעת מה הוא עושה ומאיר הסביר. התוכי ביקש גם הוא להתפלל לבורא עולם, אז מאיר דאג לו לסט תפילין זעיר, בהזמנה מיוחדת. התוכי למד את כל התפילות, הזמירות והמזמורים, הוא אפילו החל ללהג מעט בעברית. מאיר בילה ימים ולילות מול התורה עם ידידו התוכי, ולימד אותו כמעט את כל ארון הספרים היהודי.
בוקר אחד, בראש השנה, קם מאיר ולבש את בגדי החג שלו. כשיצא מן הבית ביקש התוכי לבוא עמו. מאיר ניסה להסביר שבית הכנסת הוא לא מקום לתוכי, גם אם הוא יהודי כשר, אך התוכי התווכח, וכמו כל יהודי, הוא ידע להתווכח, עד שמאיר ויתר ונשא אותו לבית הכנסת על כתפו.
המון רב התגודד מול השניים, ומאיר נשאל שאלות רבות על-ידי כולם, כולל הרב והחזן. בהתחלה הם סרבו להרשות כניסה של ציפור טרפה לבניין במשך הימים הנוראים, אבל מאיר שכנע אותם להרשות בפעם הזאת בלבד, בהישבעו שהתוכי יהודי ואפילו מדבר יידיש ויודע להתפלל. כשהקהל שמע זאת הוא לא האמין. רבים היו מוכנים להתערב שאין סיכוי שהתוכי מדבר ביידיש או מתפלל. מאיר התערב עם כל אחד שהיה מוכן לשים את כספו על כך, והסכומים הצטברו לאלפי דולרים.
בשעת התפילה כל העיניים נישאו אל התוכי. אך התוכי ישב על כתפו של מאיר, לא התפלל ולא צייץ. מאיר התחיל לדאוג ואמר לו: "נו כבר!" אך כלום, התוכי לא הוציא הגה.
"נו כבר, אתה יכול! תתפלל... כולם מסתכלים עליך!" אך עדיין כלום.
תפילת ראש השנה הסתיימה, ומאיר צעד הביתה בכעס עם התוכי, כשהוא חייב לחבריו בבית הכנסת ולרבי יותר מארבעת אלפים דולר. מספר רחובות מבית הכנסת התחיל התוכי לשיר שיר ישן ביידיש, שמח ומאושר. מאיר עצר. "למה?! השגתי לך תפילין שנעשו במיוחד עבורך, לימדתי אותך את תפילות הבוקר, לימדתי אותך לקרוא בעברית, לימדתי אותך תורה, הלכה, גמרא, אתה התחננת בפניי להביא אותך לבית הכנסת לראש השנה! למה?! למה עשית לי את זה?"
"מאיר, אל תהיה שמוק", השיב התוכי, "אתה יודע איזה יחס הימורים נקבל ביום כיפור?"
בעיר קטנה היו 3 בתי כנסת - אחד אורתודוקסי, אחד קונסרבטיבי ואחד רפורמי. בשלושתם היתה קיימת בעייה רצינית של חתולים המסתובבים במבנים. לפיכך, כל קהילה, בדרכה שלה, קיימה ישיבה כדי לדון בבעייה.
האורתודוקסים הגיעו למסקנה שזו גזירה משמיים שהחתולים יהיו בבית הכנסת, והם פשוט ייאלצו לחיות עם זה.
הקונסרבטיבים החליטו שעליהם לטפל בחתולים בסגנון הראוי של אחריות קהילתית ופעילות חברתית. הם לכדו את החתולים באופן בלתי-מזיק ושחררו אותם בפארק שבקצה העיירה, רק כדי להיווכח שבתוך שלושה ימים הופיעו כולם בחזרה בבית הכנסת.
בבית הכנסת הרפורמי נערכו מספר ישיבות ארוכות, ובהן ניתנה לכל החברים זכות להביע את דעתם. לבסוף הם החליטו לקבל את החתולים כחברים בקהילה. עכשיו הם רואים אותם רק בראש השנה וביום כיפור.
לבני היקר, וגם לדבר הזה שאיתה התחתנת, שלום.
שנה טובה ואל תדאג לי, אני בסדר גמור, בהתחשב בעובדה שאני לא יכולה לנשום או לאכול וכואב לי בכל הגוף.
מה שחשוב זה שיהיה לך חג שמח איפה שאתה נמצא עכשיו, רחוק מאוד מאמא שלך. אני מצרפת את עשרת השקלים האחרונים שלי למכתב, אני מקווה שתבזבז אותם על הנכדים שלי. אלוהים יודע שהאמא שלהם אף פעם לא קונה להם משהו נחמד או מבשלת להם כמו שצריך. הם נראים כל כך רזים בתמונות, הילדים המסכנים.
תודה רבה לך על הפרחים ששלחת לי ליום ההולדת. היה כל כך קשה לך לבוא לבקר? שמתי אותם בפריזר, שיישארו טריים עד שתצטרך אותם בשביל הקבר שלי.
ובכן בני, הגיע הזמן שאני אזחל למיטה לישון, איבדתי את מקל ההליכה שלי בשבוע שעבר כשרדפתי אחרי ג'וקים, אבל אל תדאג לי. התרגלתי לשבת בחושך, כי אתה גר רחוק ואין מי שיחליף את הנורה שנשרפה. גם התרגלתי לקור מאז שהמזגן התקלקל ואין מי שיתקן אותו. יש לזה יתרונות, המיטה הקפואה בבית האבות כל כך קרה, שאני לא מרגישה את הכאבים בעצמות.
אל תחשוב על לשלוח לי כסף, אני יודעת שאתה צריך אותו בשביל החופשות המשפחתיות היקרות אליהן אתה נוסע כל שנה. תמסור את כל אהבתי לנכדים המתוקים שלי וד"ש לזאת, איך שקוראים לה עם השורשים השחורים, שבגללה אתה לא גר איתי יותר...
שנה טובה, אמא.