אדם אחד נכנס לפסיכיאטר בבהלה "ד"ר אתה חייב לעזור לי!"
"הירגע, ספר לי מה קרה?" שאל הד"ר.
הבחור עונה לו "יש לי פוביה מטורפת! אני כל הזמן פוחד שיש לי משהו מתחת למיטה. אז אני יורד מתחת למיטה כדי לבדוק ואז אני פוחד שיש לי משהו מעל המיטה. למעלה-למטה, למעלה-למטה. אתה חייב לעזור לי, אני כבר משתגע!"
"אין בעיה" אומר הד"ר "תגיע אלי 3 פעמים בשבוע. אני מאמין שתוך שנתיים נתקן אותך".
"כמה אתה לוקח למפגש?" שאל הבחור.
"350 ש"ח לשעה" ענה הפסיכיאטר.
"אוקיי, אני צריך לישון על זה" אמר הבחור.
אחרי חצי שנה הפסיכיאטר פוגש את הבחור ברחוב "למה לא באת לפגוש אותי שוב?" שאל הד"ר.
"אה, שטויות, הלכתי לברמן שסידר אותי ברבע שעה ותמורת 30 ש"ח בלבד!"
"איך בדיוק...?" תהה הד"ר.
"בקלות!", ענה האיש, "הוא אמר לי לנסר את הרגליים של המיטה..."
בחור אחד שחי התחיל לשמוע קול בראש שלו אחרי שביקר בכותל. הקול אמר לו: ״תתפטר מהעבודה, תמכור את הבית, קח את כל הכסף שלך וטוס ללאס וגאס.״ הבחור התעלם מהקול אך המשיך לשמוע אותו שוב ושוב, חוזר על אותו משפט. ככל שהוא התעלם, כך הקול נשמע חזק וברור יותר, עד שלא ניתן היה להשתיק אותו כלל.
בסוף הבחור החליט לעשות את מה שאמר הקול, התפטר מהעבודה, מכר את הבית, טס ללאס וגאס וברגע שהוא יצא מהמטוס הקול אמר לפתע משהו חדש: ״לך לסיזרס פאלאס.״
האיש עלה על מונית ונסע למלון הקזינו המפואר, שם הקול אמר: ״לך לשולחן הרולטה.״
האיש ניגש לשולחן הרולטה, והקול אמר: ״עכשיו תוציא את כל הכסף שלך ושים אותו על 23 אדום.״
האיש עשה בדיוק את זה והניח ערימת ז׳יטונים ענקית על 23 אדום. הגלגל הסתובב, כל השולחן היה במתח... ואז הכדור נפל על 17 שחור.
״שיט...״ אמר הקול.
חבורה של משוגעים שצריכים לעבור מוסד עלו על טיסה מיוחדת ואחרי שהמטוס המריא הם התחילו להשתולל ולקפוץ מצד לצד. הטייס ששמע את המהומה מיד שלח את טייס המשנה שלו לעשות סדר ולטפל בבעיה.
טייס המשנה יצא לתא הנוסעים. עוברות כמה דקות ולפתע המהומה נפסקת וטייס המשנה חוזר לתא מבסוט.
"מה עשית כדי להרגיע את המשוגעים האלה?" שאל הטייס.
"הצעתי להם שנשחק במשחק בית ספר והם הסכימו, אז נתתי להם שיעורי בית ואמרתי להם שאסור להם לשחק ולהשתולל עד שהם יסיימו" הוא השיב.
הטיסה ממשיכה כרגיל, אך אחרי כמה זמן המשוגעים מתחילים שוב להשתולל וטייס המשנה הולך לבדוק מה קורה. עוברות כמה דקות, לפתע זעזוע אדיר מרעיד את תא הטייס ואז השקט חוזר למטוס וטייס המשנה חוזר למקומו..
"מה עשית הפעם?" שאל הטייס.
"בדקתי להם את השיעורים ואמרתי שהכל היה בסדר, אז הם פתחו את הדלת ויצאו להפסקה."
שני משוגעים הלכו לראות משחק כדורגל. כשהגיעו לאיצטדיון הם גילו שבאו ביום הלא נכון ושהמקום ריק לחלוטין. חשבו וחשבו מה לעשות ופתאום עלה לאחד המשוגעים רעיון בראש.
משוגע א': "אני אהיה השחקנים על המגרש ואתה תהיה 50,000 אוהדים ביציע. אחרי המשחק שלי נתחלף. מה אתה אומר?"
משוגע ב': "סבבה."
משוגע א' משחק ומשחק 45 דקות לבד לחלוטין על המגרש, ולא מכניס גול. הוא ממשיך לשחק גם במחצית השנייה ובסוף המשחק נגמר בתיקו מאופס.
משוגע ב' התאכזב והתחיל לזרוק עליו בקבוקים ואבנים.
משוגע א' התעצבן וצעק: "22 שחקנים על המגרש ודווקא עלי אתה זורק זבל?"
ענה משוגע ב': "50,000 אוהדים ביציע ודווקא אותי אתה מאשים?"
מטופל במוסד לחולי נפש עמד להשתחרר אחרי שנים ארוכות של אשפוז וטיפולים. כדי לוודא שהוא מוכן לעולם האמיתי, הרופא הבכיר של המוסד מראיין אותו ושואל: “מה את מתכנן לעשות אחרי שחרורך?”
“אני הייתי חוקר פיזיקה גרעינית וחשבתי לחזור לעסוק בתחום שלי”, מספר לו המטופל, “התמקדתי בפיתוח כלי נשק וזה היה מלחיץ מאוד, לכן מהיום אני אתמקד רק בתיאוריה ואשמור על השפיות שלי.”
“יפה” משיב הרופא.
“אני יכול גם ללמד” ממשיך המטופל, “יש סיפוק אדיר מגידול הדור הבא של המקצוע.”
“מעולה”, מתלהב הרופא
“או שאני אכתוב”, מוסיף המטופל, “כדי שגם אנשים מחוץ לאקדמיה יוכלו לרכוש ידע מהעולם המדהים של פיזיקה גרעינית.”
- “חשיבה נכונה בהחלט.” אומר הרופא, תוך כדי כתיבה נלהבת של מכתב השחרור למטופל.
- “כן, זה מה שאעשה״ ממשיך המטופל מבלי לעצור, ״ואם כל אלה לא יצליחו, אני תמיד יכול להמשיך להיות קומקום…”
שני משוגעים נתקעו במדבר באמצע הלילה והלכו לאורך כביש בתקווה שמישהו יציל אותם. אחד סחב על הגב שלו חבית ענקית והשני סחב דלת גדולה של מכונית.
אחרי שעות של הליכה פונה המשוגע הראשון לשני: "תגיד, למה אתה הולך עם חבית ענקית?"
"אם יירד גשם נוכל למלא את החבית ויהיו לנו מים להמון זמן" ענה השני.
"יא אידיוט אחד, אנחנו באמצע המדבר, בחיים לא יירד פה גשם!" התעצבן המשוגע הראשון.
"טוב, מה שתגיד... ולמה אתה סוחב את הדלת הזאת?" שאל המשוגע השני?
"זה פשוט מאוד" ענה המשוגע הראשון, "כשהשמש תזרח ויתחיל להיות פה חם אז אני אוכל לפתוח חלון ולהתקרר!"
הפסיכיאטר הראשי בבית המשוגעים ערך למבקר במוסד, סטודנט לפסיכיאטריה, סיור במקום. לקראת סיום הסיור הוא תיאר למבקר את המבחן שמבצע הצוות הרפואי של המוסד כדי לוודא אם אדם אכן צריך לשהות בו כמטופל: ״אנחנו ממלאים אמבט במים ונותנים לנבדק כפית, כוס ודלי...״
״אה!״ אמר המבקר עוד לפני שהפסיכיאטר הספיק להשלים את דבריו, ״אז האדם הנורמלי ישתמש בדלי כדי לרוקן את האמבטיה, נכון דוקטור?״
״לא״ השיב הפסיכיאטר בנימה רצינית וחמורת סבר, ״למעשה האדם הנורמלי פשוט יוציא את הפקק של האמבטיה ויוריד את המים. אז תגיד... אתה תרצה שאסדר לך כאן חדר פרטי או עם שותפים?״
רוני ומוטי הם שני בחורים ששהו יחד בבית משוגעים. יום אחד רוני הלך לשחות בבריכה של המוסד, אבל החל פתאום לטבוע; אז מוטי שבדיוק היה גם הוא באזור הבריכה, קפץ למים והציל אותו. מוטי משה את רוני מהמים, העניק לו טיפול ראשוני מהיר ואז הצוות פינה את רוני חזרה לחדרו.
מאוחר יותר באותו היום האחות הראשית ניגשה למוטי ואמרה לו: ״כל הכבוד על מה שעשית שם בבריכה. זה היה מעשה שהוכיח שאתה אדם רציני ומתפקד, לכן אנחנו נשחרר אותך לביתך עוד היום״.
״תודה רבה לכם!״ אמר מוטי בהתרגשות, ״אני ממש שמח לשמוע״.
״אבל לצערי יש לי גם חדשות עצובות,״ המשיכה האחות הראשית ואמרה: ״מוקדם יותר היום, קצת אחרי שהצלת אותו מטביעה, רוני חברך נטל את חייו״.
״מה? אני לא מאמין? הוא הרג את עצמו?״ קרא מוטי בזעזוע, ״הוא דווקא נראה די בסדר בפעם האחרונה שראיתי אותו״.
״מתי הייתה הפעם האחרונה שראית אותו?״ התפלאה האחות הראשית.
ענה לה מוטי בתמימות: ״הלכתי מקודם לחדר שלו והוא עדיין נראה לי קצת רטוב, אז תליתי אותו לייבוש״.
בחור אחד מובא לבית משוגעים והפסיכיאטר הראשי שואל אותו מה שמו.
עונה לו הבחור: ״אני בן גוריון!״
אומר לו הפסיכיאטר: ״אתה יודע, יש לנו כבר כמה ראשי ממשלה כאן. שרון, שמיר, בגין, אפילו לוי אשכול...״
"תגיד לי נראה לך שאני משוגע?" צועק עליו הבחור, "אני לא איזה ראש ממשלה שמת לפני שנים!״
"אז באמת קוראים לך בן גוריון?"
"כן! שדה התעופה הכי גדול של ישראל!"
אחות בבית חולים לחולי נפש מסיירת בין חדרי המטופלים כדי לוודא שהכל בסדר איתם. היא עוברת בחדר הראשון ורואה את המטופל שם עומד מול הקיר וצועק עליו. ״מה אתה עושה שם רמי?״ היא שואלת, והבחור עונה: ״אני בשיחת ועידה מארגן נסיעת עסקים לאבי". האחות נדה בראשה קלות וממשיכה לעבר החדר השני.
היא רואה את המטופל השני מסתובב סביב החדר ומחזיק בידיו מה שנראה כהגה דמיוני. ״מה אתה עושה אבי?״ שואלת אותו האחות. ״אני נוסע לצפון לעשות עסקים״, אומר לה אבי. היא נדה בראשה קלות ופונה אל עבר החדר השלישי.
היא רואה שם את המטופל שוכב על המיטה שלו, מכנסיו מופשלים והוא נוגע בעצמו וגונח בקול. ״יוני! מה לעזאזל אתה עושה?״ צועקת עליו האחות.
״אני עם אישתו של אבי בזמן שהוא בצפון!״
שני מאושפזים בבית משוגעים מתכננים לברוח. הם חומקים באמצע הלילה מהמבנה המרכזי, אבל אז רואים את החומות הגדולות שמקיפות את המוסד ומבינים שלא יוכלו לטפס עליהן. הם עולים לגג של המבנה על מנת לנסות לקפוץ משם אל מעבר לחומה – אבל אז הם רואים מה המרחק בין הגג לחומה ומחליטים שזה מסוכן מדי.
אומר משוגע אחד לחבר: ״טוב, אנחנו לא יכולים לקפוץ, אז מה שנעשה זה שאני אדליק את הפנס שלי ואתה תלך על קרן האור שיוצאת ממנו עד למעבר לחומה״.
המשוגע השני הסתכל עליו בכעס: ״תגיד לי, אתה חושב שאני מטומטם או מה? אני יודע שאתה תכבה את הפנס בדיוק כשאני אהיה באמצע הדרך!״
דייב, שהיה דייר בבית משוגעים, החל לכתוב מכתב. הפסיכיאטר של המקום ניגש אליו ושאל: ״היי דייב, מה אתה עושה שם?״
דייב ענה: ״אני כותב מכתב לעצמי״. ״באמת?״ עונה לו הפסיכיאטר, ״ומה כתוב בו, במכתב הזה?״
״מאיפה לי לדעת ד״ר? עדיין לא קיבלתי אותו!״
אורי שוטט יום אחד סביב גדרותיו של בית משוגעים שהיה לא רחוק מביתו.
פתאום הוא שמע מעבר לגדר, בחצר המוסד, מטופלים קוראים בקצב אחיד: ״16, 16, 16, 16, 16...״ ככה פעם אחרי פעם. 'מה נסגר איתם שהם ככה חוזרים על המספר הזה?' תהה אורי. כשהוא גילה שיש פרצה בגדר המוסד, הוא החל לזחול פנימה כדי לראות מה קורה שם.
פתאום הוא הרגיש מכה חדה בגב, הוא נפל אחורה ומישהו אחז אותו, כיסה את עיניו וצרח. תוך כדי שאורי נאבק בתוקף שלו ומנסה להשתחרר, הוא שמע פתאום את כל המשוגעים מסביב מתחילים לקרוא בקצב: ״17, 17, 17, 17...״
בחור אחד התחיל לעבוד במוסד לחולי נפש. המנהל נתן לו הדרכה, וממש בסופה שאל אותו אם יש לו שאלות. ״כן״ השיב הבחור החדש ושאל, ״איך אתם יודעים אם אפשר לשחרר מטופל מהמוסד?״
״טוב, זה די קל״ השיב המנהל, ״אנחנו שואלים את המטופל שאלה פשוטה ובהתאם לתשובתו אנחנו קובעים אם לשחרר או שצריך להאריך את השהות. בוא אני אתן לך דוגמה״. המנהל קורא לאחד המטפלים ושואל אותו: ״תגיד לי בבקשה, כמה זה שש כפול שש?״ המטופל משקשק, עצבני ובסוף עונה בחוסר ביטחון: ״1000?״ ״לא!״ מטיח המנהל במטופל, מניד בראשו ואומר למטפלים שלצידו: ״תנו לו עוד 6 חודשים כאן!״
ואז הוא מתפנה לשאול מטופל שני, את אותה שאלה: ״כמה זה 6 כפול 6?״. המטופל בתגובה מקפץ מעלה ומטה וצורח: ״פברואר! זה פברואר!״
״הו אלוהים, מה פתאום?״ צועק המנהל ומורה למטפלים ״תנו לזה עוד שנה כאן!״
לבסוף פונה המנהל למטופל שלישי, ושואל אותו: אולי אתה תוכל סוף סוף להגיד לי כמה זה 6 כפול 6?״
״בוודאי״, עונה המטופל ״התשובה היא 36!״
״הו, סוף סוף תשובה נכונה״ מתרשם המנהל, ״נראה לי שאפשר לשחרר אותך. רק תגיד לי בבקשה, איך ידעת את זה?״
״מה? זה קל״ עונה לו המטופל, ״פשוט חילקתי 1000 בפברואר!״
שני בחורים שמאושפזים בבית משוגעים עומדים בתור כדי להיכנס לוועדת השחרורים. נכנס הראשון לחדר והפסיכיאטר הראשי שואל אותו: "תגיד, מי גילה את אמריקה?"
עונה לו הבחור: "כריסטופר קולומבוס".
שואל הפסיכיאטר: "ומתי זה קרה?"
עונה הבחור: "לפני 300 שנה בערך".
שואל הפסיכיאטר: "האם חייזרים קיימים?"
עונה הבחור: "יתכן, אבל אין עדיין הוכחה לכך".
אומר הפסיכיאטר: "אוקיי, אתה משוחרר, תאסוף את הדברים שלך, אתה משוחרר".
יוצא הבחור מהוועדה שמח וטוב לב, עם חיוך על הפנים. הוא פונה לבחור השני שממתין ואומר לו: "תשמע, זה קל, פשוט תענה ככה: 'כריסטופר קולומבוס', 'לפני 300 שנה בערך' ו'יתכן, אבל אין עדיין הוכחה לכך".
הבחור השני נכנס לחדר הוועדה, והפסיכיאטר מתחיל לשאול אותו שאלות: "איך קוראים לך?"
עונה הבחור: "כריסטופר קולומבוס".
שואל הפסיכיאטר: "ומתי נולדת?"
עונה הבחור: "לפני 300 שנה בערך".
שואל הפסיכיאטר: "תגיד, אתה שפוי?"
עונה הבחור: "יתכן, אבל אין עדיין הוכחה לכך..."
גנרל ותיק ומעוטר אחד, שהיה ידוע כקשוח במיוחד, נהג לאסוף את חייליו השכם בבוקר למסדר. החיילים, שחששו מאוד מהגנרל, לא העזו לאחר והתייצבו מדי בוקר בטורים אחידים ומסודרים למופת. כך היה, עד שיום אחד הבחין הגנרל בחייל חדש בבסיס, שבמקום להתייצב בדום מתוח במסדר היומי, פשוט התהלך ברחבי המחנה והתכופף להרים מהרצפה כל פיסת נייר שנקרתה בדרכו, להביט בה ולומר "זה לא זה, זה לא זה..." תוך שהוא פולט אנחת אכזבה מרה.
הגנרל לא הבין לפשר הדבר, אך העניין חזר על עצמו מדי יום ביומו; החיילים היו עומדים כולם למסדר, והחייל הסורר המשיך להסתובב מצד לצד כאחוז דיבוק, כשהוא מרים ניירות מהרצפה ואומר באכזבה "זה לא זה, זה לא זה..."
כך נמשכו הדברים זמן מה, עד שיום אחד לגנרל הבכיר נמאס והוא החליט שהגיע הזמן לעשות מעשה. הוא זימן את הפסיכיאטר היחידתי וביקש ממנו לערוך סדרת בדיקות לחייל התמהוני. "אני רוצה שתערוך בדיקה מקיפה! אני פשוט מוכרח לדעת מה הבעיה של החייל הזה!" הפסיכיאטר לא היסס וערך לחייל את כל המבדקים וההערכות הדרושים, עד שלבסוף קבע כי הוא אינו כשיר לשירות והחליט לשחררו מהיחידה לאלתר.
הגנרל, שכבר לא יכול היה לכבוש את סקרנותו, זימן שוב את הפסיכיאטר ודרש לדעת מה העלו תוצאות הבדיקות; "אז מה הייתה הבעיה של המשוגע הזה שהיה מרים ניירות ואומר 'זה לא זה?'", שאל המפקד הבכיר את הדוקטור.
"אני לא יודע בוודאות" ענה הפסיכיאטר, "אבל ברגע שמסרתי לו את מסמך השחרור, הוא צרח באושר 'הנה זה! הנה זה!'"