ערבים תקפו אתכם? אל תלכו למשטרה

כתבתו של קלמן ליבסקינד, עיתונאי במעריב, שפורסמה בבלוג שלו בתאריך 28.3.11.

אני כותב את הדברים האלה מתוך סערה רגשית אדירה. סערה של מי שהאמין עד לפני כמה שעות שמערכת אכיפת החוק היא כתובת מומלצת למי שמוצא את עצמו מותקף על ידי פורעים ערבים במרכז המדינה שלו. אבל זהו. לא עוד. נגמר.

זריקות אבנים, למרות שעלולות להביא לפגיעה בחיי אדם, מקבלות אצלנו בדרך כלל יחס סלחני. אבן שלא שולחת את הקרבן שלה למחלקה לטיפול נמרץ לא תגיע לעולם לחדשות. רק חובבי הגלישה באתרי אינטרנט נידחים יודעים שזה מזמן לא עניין של יהודה ושומרון. חיילים חוטפים מכות מערבים בחיפה. אבנים מושלכות על יהודים בנגב, ביפו ובגליל. דגלי חמא"ס מונפים ברמלה. השבוע, מי היה מאמין, הגיעה האינתיפאדה הזו עד לדלת הבית שלי. אני, רק כדי להבהיר, מתגורר במושב גמזו. מרחק יריקה מרמלה ולוד, אמצע כביש ירושלים-תל אביב, הכי בתוך הקו ירוק שיש. ביום שני בערב שבנו עם הילדים מטיול בהרי יהודה. מכיוון שלטיול עצמו נסענו בשני רכבים, חשבנו לעבור בבית, להשאיר רכב אחד ולהמשיך לאכול משהו בחוץ עם הילדים. בכביש הגישה למושב הגיע הבום הראשון. אילנה, רעייתי, שנהגה אחריי עם חלק מהילדים, ספגה אבן בפגיעה ישירה בשמשה הקדמית. בין מקום הפגיעה בזכוכית, שבנס לא נשברה, לבין ראשו של הילד שלי הפרידו אולי ארבעים סנטימטר.  כשהאשה והילדים סיפרו בבהלה מה ארע להם, התקשיתי להאמין. אבנים? אצלנו? פגיעה מאסטרואיד נשמעה לי סבירה יותר מיידוי אבנים 300 מטר מהבית. בעוד הילדים עסוקים בתיאורים נרגשים ואנחנו בספקולציות אפשריות למקורה של האבן, העברנו אותם לרכב שלי ויצאנו שוב מהמושב. בשניה שבה הגענו למקום הפגיעה הקודם נשמע הבום השני. הפעם פגעה האבן בכנף הקדמית, לא רחוק מהחלון של אילנה. הפעם גם ראינו את המפגע, צעיר כבן 18, שכיוון אלינו ממרחק של עשרה מטרים לכל היותר ואחרי שזיהה את הפגיעה נמלט עם שותף נוסף אל תוך השטח המיוער והחשוך. רק בהמשך התברר שלפנינו ספגו עוד שתי נשים פגיעות ישירות. כמה רגעים אחר כך, אחרי שהזעקנו את המשטרה (שהגיעה אחרי ארבעים דקות לפחות), יצאנו, כמה שכנים, אל תוך החורשה, בניסיון לאתר את הזורקים. המחזה שנגלה לעינינו היה מדהים. במרחק כמה מאות מטרים מהכביש, באמצע השטח, תחת עץ גדול, סביב למדורה, ישבו במעגל  כעשרים צעירים ערבים מלוד בגילאי סוף תיכון, עם כמה מורים או מדריכים עטורי זקנים, גלביות וכיפות, כמיטב האופנה האיסלאמית. "אם אנחנו רוצים גם נשרוף את כל גמזו", איים אחד המזוקנים, מלא בטחון עצמי, על ראשוני המושבניקים שהגיעו. למשטרה הם סיפרו שיצאו משיעור קוראן במסגד בלוד והלכו לעשות על האש. שני השוטרים שהגיעו התנהגו כאילו נקראו לטפל ברכב שחונה על כחול לבן. כשאחד מבני המושב סיפר שאחד ממנהיגי הקבוצה מלוד איים עליו הם סרבו לרשום את התלונה או לפחות לקחת פרטים. כשביקשנו שיתעדו את הכתובות בערבית, שריססו על העצים, ביקשו שלא נגיד להם מה לעשות. בסיום האירוע עצרו את הצעיר שזיהינו. אף אחד אחר מהקבוצה שלו, כולל המבוגרים שבהם, לא תושאל שם. אודה ולא אבוש, שבועיים אחרי הפיגוע באיתמר אני מרגיש מעט חוסר נוחות לספר כאן שבנותיי, שספגו אבנים פעמיים בתוך עשר דקות, סרבו ללכת לישון אם לא נישן איתם בחדר. ובכל זאת, זו המציאות. לב המדינה. מאיזה צד שלא תסתכלו עליה.

אלא שכאן רק החל הסיפור האמיתי. אתמול בבוקר קבלתי טלפון מהמשטרה. החוקר ביקש שאגיע להשלמת חקירה, לבקשת הפרקליטות, כשהוא נותן לי להבין שמדובר בכמה פרטים שחסרים בתלונה שלי, בדרך להגשת כתב אישום נגד מיידה האבנים. רבע שעה אחר כך, כשישבתי מולו, הפיל עלי את הפצצה. "אני מודיע לך כי הנך חשוד בעבירה של איומים בנשק, אין אתה חייב לומר דבר, כל מה שתאמר ישמש ראיה נגדך". חשבתי שלא שמעתי טוב. "אני? איומים? בנשק? מאיפה נולד הקשקוש הזה?". כשהסביר לי שהערבים שהיו בקבוצה שזרקה את האבנים טוענים שאיימתי עליהם, נזכרתי שמייד אחרי האירוע צפה באזניי חבר שוטר שזה בדיוק מה שיקרה. "בכל פעם שתופסים אותם על משהו הם מייד מגישים תלונה נגדית", הזהיר, "אתה עוד תמצא את עצמך בחקירה". אז צחקתי. עכשיו כבר לא. "הרי בערב האירוע היתה בשטח משטרה, שאני בעצמי הזמנתי", הקשיתי על החוקר, "למה אז אף ערבי לא טען שאיימתי עליו? מתי הם נזכרו בזה?". מהחוקר למדתי שהערבים ראו אותי בתחנה, כשהגעתי בלילה, עם תום האירוע, למסור עדות, והתלוננו שמישהו מהמתלוננים נגדם הוא בכלל העבריין. בינגו. הנה, יש תלונה נגדית. עכשיו אנחנו במשחק דו צדדי. לא עוד תוקף ומותקף. הצעתי לחוקר להזמין לעדות 50 חברי מושב לפחות שהיו שם באותו ערב. "תשאל אותם אם מישהו מהם ראה אותי מתקרב אל הערבים, מאיים אליהם או אפילו מדבר איתם בעל פה". "זו לא חכמה", השיב לי השוטר, "החברים שלך מהמושב אינטרסנטים". "נו, והערבים שזרקו עלי אבנים והתלוננתי עליהם, לא אינטרסנטים?", שאלתי אותו, רותח כולי. כעבור שעה של חקירה, לצד עציר אזוק ברגליו,  מדדה לי שוטרת את הגובה, נטלה ממני טביעות אצבעות וצילמה אותי מכל כיוון. אחר כך שוחררתי בערבות.

יצאתי מתחנת המשטרה מושפל ועמוס לקחים כואבים על משטרה עלובה ועייפה, שמעודדת את אזרחיה לא לפנות אליה ולא לבקש את עזרתה. משטרה חפיפניקית עם שוטרים שרוצים לסיים משמרת ולחזור הביתה בשלום. אם חבורת עבריינים לאומנית, שרוגמת במשך שעה רכבים של אזרחים יהודים תמימים ומסכנת את חייהם, מצליחה להתל בה כך, אז אני פונה בקריאה לאזרחים: נסו להסתדר לבד. אל תפנו למשטרה, היא לא תעזור. היא תפריע, היא תבזבז את זמנכם, היא תטרטר אתכם ובסוף גם תהפוך אתכם לעבריינים.

לבלוג של קלמן ליבסקינד לחצו כאן