חפצים נפוצים שהומצאו למטרות אחרות לגמרי

כיום אנו מוקפים במוצרים שמשווקים באופן המוני בכל רחבי העולם. בדרך כלל המוצרים שאנו משתמשים בהם ממלאים חוסר מסוים שהיה קיים בחיינו, אולם חלק מהמוצרים שאנו משתמשים בהם היום למטרה אחת הומצאו כדי למלא מטרה אחרת לגמרי, ואחרי שתגלו אותה, יתכן שתהססו להשתמש במוצרים האלה שוב. ברשימה הבאה תמצאו 8 מוצרים שיפתיעו אתכם לגלות שבדיוק כמו ביצירת אומנות, אין זה ממש משנה מה הייתה כוונת המשורר.

1. נעלי עקב – ציוד מלחמה

נעלי העקב הראשונות הומצאו עבור חיילים פרסים במהלך המאה ה-16. לא יפתיע אתכם לגלות שהן לא היו מיועדות להליכה כלל וכלל. למעשה, הן היו מיועדות לשיפור היציבות של חיילי פרשים על מנת שיוכלו לירות חיצים בדיוק רב יותר בזמן שהם רוכבים על סוסים. 

נעלי העקב הגיעו לאירופה במהלך המאה ה-17, אז הפכו לאביזר אופנתי עבור אנשים מהמעמד העליון. זה היה ברור שהנעליים האלה, אשר לא נועדו להליכה, יהיו אך ורק על רגליים של אנשים שלא צריכים לעבוד קשה למחייתם, כלומר אנשים מהמעמד העליון. נשים החלו לנעול נעלי עקב כדי לצמצם את ההבדל בינן לבין הגברים, ואז איבדו נעלי העקב את הסטטוס שלהן בעיני הגברים, שהפסיקו לנעול אותן. נשים ממשיכות ללכת עם נעלי עקב עד היום, אולם הן איבדו את סמליותן לשוויון בין המינים, ויש שיטענו כי קיבלו סמליות הפוכה לחלוטין המגדילה את הפער בין המינים.

2. ויאגרה – תרופה כושלת עם תופעת לוואי נהדרת

ויאגרה, או סילדנפיל (Sildenafil) כפי ששמה היה במקור, הייתה אמורה להיות תרופה לטיפול ביתר לחץ דם, אנגינה וסימפטומים אחרים של מחלות לב. אולם השלבים הראשונים של הניסויים הקליניים גילו שהתרופה לא הייתה כל כך יעילה בטיפול בסימפטומים שבהם הייתה אמורה לטפל. עם זאת, בקרב הנבדקים הזכרים הופיעה תופעת לוואי מעניינת במיוחד: זקפה.

מספר שנים לאחר מכן, בשנת 1998, התרופה הפכה לסנסציה בשוק האמריקאי כטיפול באין-אונות, וחוותה הצלחה ענקית. כיום יצרני התרופה מכניסים לכיסם 1.9 מיליארד דולר בשנה – די מרשים בהתחשב בעובדה שהתרופה שניסו לייצר נכשלה.

3. קולה – תחליף למורפיום

מכירים אנשים שטוענים כי הם מכורים לקולה? אם כך לא תתפלאו לשמוע שהקולה הומצאה כדי לעזור למכורים למורפיום. ג'ון פמברטון היה רוקח שהשתתף במלחמת האזרחים האמריקאית ונפצע בקרב קולומבוס. בדיוק כמו כל חייל פצוע אחר, פמברטון קיבל טיפול במורפיום כדי להקל על הכאבים מפצעיו, ובדיוק כמו כל חייל פצוע אחר, הוא הפך למכור. 

בזמן שחיפש אחר תרופה להתמכרות שלו, הוא המציא משקה שנקרה "יין קוקה צרפתי של פמברטון", שהיה משקה יין אלכוהולי מעורבב עם אגוזי קולה וצמח הקוקה – אותו צמח שממנו מכינים את הסם קוקאין. פמברטון הוציא את היין מהנוסחה למשקה משום שבמדינתו יצאה מחוץ לחוק מכירת אלכוהול, והחל למכור את המשקה כתרופה להתמכרות למורפיום. עד היום החברה שפתח מוכרת לנו את אותו המוצר עם שינויים בנוסחה ובאריזה, אך בסופו של דבר הקולה היא עדיין אותה הקולה.

4. ויברטור – התרופה ל"מחלת הנפש הנשית"

את הוויברטור כמעט כל אישה מכירה, למרות שמעט מאוד יודו בכך שהן משתמשות בו. למרבה ההפתעה השימוש להנאה שעשות בו הנשים היום הוא לא השימוש שלשמו הומצא החפץ הרוטט הזה. את הוויברטור המציא בסוף המאה ה-19 ד"ר קלסי סטינר, שטיפל במשך שנים בנשים שלקו כביכול ב"היסטריה נשית". כיום, המצב הזה ידוע פשוט כתסכול מיני, וממנו סובלים 2 המינים בהתאם לחיי המין שלהם. הסימפטומים דאז להיסטריה הנשית היו חרדות כרוניות, חוסר שינה, לחץ בלתי מוסבר ותחושת כבדות באזור הבטן.

באותה התקופה, נשים שסבלו מהיסטריה נשית היו מגיעות לרופא ועוברות טיפול שנקרא "עיסוי אגן", אשר היה נמשך עד שהיו מגיעות למצב של "התפרצות היסטרית", ואתם יכולים להבין לבד מה הייתה אותה התפרצות. כ-75% מהנשים היו קובעות מפגש נוסף אצל הרופא לאחר הטיפול, ולרופאים התחילה להימאס עבודת הכפיים הקשה. לכן הומצא הוויברטור – מכשיר רפואי שאמור היה להחליף את ידיהם של רופאי הנשים. מאחר שהתייחסו אליהם ככלי לטיפול רפואי, היה אפשר למצוא ויברטורים בעיקר בבתי חולים, אך עם הזמן גודלם השתנה וקטן, והם הפכו להיות אחד המכשירים החשמליים הראשונים בהיסטוריה שנמכרו לצרכן הפרטי, 9 שנים לפני שואב האבק, ו-10 שנים לפני המגהץ החשמלי.

5. עניבה – סמל צבאי בעתות במלחמה

גלגולה הקודם של העניבה היה כסמל ללוחמים קרואטים שהשתתפו במלחמת 30 השנים – הם היו לובשים עניבות צבעוניות סביב צווארם בשדה הקרב כדי לזהות אחד את השני וכדי לחבר את החולצה והצווארון שלהם.

לאחר המלחמה, החיילים הצרפתים הביאו איתם את העניבה לצרפת, שם התחיל המנהג שבו אנשים עשירים ואמידים מעטרים באמצעות העניבה את בגדיהם. את העניבה הארוכה שאנו לובשים היום המציא ג'ס לנגסדורף בשנת 1924, וניתן לומר שגם היום היא משמשת אותנו בשדה הקרב הפוליטי, ביחוד בארה"ב, שם הצבע כחול ואדום שבעניבות מסמלות פעמים רבות את העמדה הפוליטית של שהפוליטיקאי רוצה להעביר (רפובליקני – אדום, דמוקרט – כחול).

6. ליסטרין – הכול חוץ ממי פה

ליסטרין מוכר לכולנו כמותג למי פה, אך הוא לא החל ככזה. במקור הליסטרין היה חומר לחיטוי עבור מנתחים שהומצא על ידי האחים ג'ונסון בשנת 1879 כדי להפוך את הניתוחים לבטוחים יותר. את הליסטרין שיווקו באותה התקופה גם כמטפל בפצעים, קשקשים, כפות רגליים של ספורטאים ואפילו עקיצות חרקים ודאודורנט, אך לא כמים לשטיפת הפה.

האחים ג'ונסון החלו לשתף פעולה עם רוקח בשם ג'ורדן וויט למברט והחלו לעבוד על שיווק הליסטרין גם לרופאי שיניים כחומר לחיטוי חלל הפה, אולם ללא הצלחה רבה כל כך. שנים לאחר מכן, ילדיו של למברט הפכו לאחראיים לשיווקו של המוצר וביקשו מכימאי החברה שיעשה עבורם רשימה של כל הדברים בהם יכול לטפל הליסטרין. אחד מהסעיפים היה "ריח רע מהפה" (באשת), רק אז החלה החברה לשווק את המוצר כמי הפה שאנו מכירים כיום. 

7. קורנפלקס – מזון למניעת אוננות

את הקורנפלקס המציאו האחים קלוג, שהיו שייכים לדת מזרם הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי, אשר דגלה בסגנון חיים שאסר צריכת בשר, אלכוהול, טבק, תה וקפה, וצמצם את השימוש בחלב וביצים. ג'ון קלוג, אחד האחים, עשה תואר ברפואה והפך להיות המטפל הראשי של מרכז הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי.

ג'ון, ככל אנשי הכנסייה, היה נגד פעולת האוננות וראה בה התנהגות של אדם משוגע. למען האמת, ג'ון עצמו כנראה היה המשוגע, כשהציע לשפוך חומצה על איברי מין של נשים שנתפסו אשמות בשעת מעשה. הוא גם האמין שבשר אדום הוא הגורם המרכזי לתשוקות מיניות שהובילו לאוננות, לכן הוא עבד על יצירת מזון עשיר בדגנים שיוכלו כל אנשי העולם לצרוך במקום בשר. הוא המציא את הקורנפלקס שאנו מכירים היום – ארוחת דגנים שאמורה למנוע אוננות בזמן שהיא ממלאת לנו את הבטן. משוגע משוגע, אבל הוא הצליח (בערך), והיום בכל העולם אוכלים את הקורנפלקס של חברת קלוגס, אולם לא לשם המטרה שלשמה הומצא.

8. סכרין – כימיקל מסוכן שבמקרה הוא גם מתוק

את תחליף הסוכר הזה שנמצא כמעט בכל משקה דיאטטי, כנראה שלא היינו מגלים לעולם אם הכימאי קונסטנטין פאלברג היה שומר על נהלי העבודה במעבדה. קונסטנטין התנסה בתגובות חומרים שכוללים נגזרות של פחם וזפת, ולא נהג לשטוף את ידיו ביסודיות לאחר עבודתו איתם. יום אחד כשחזר לביתו ואכל לחמנייה בארוחת הערב, הבחין קונסטנטין שהלחמנייה מתוקה וטעימה מן הרגיל. הסיבה לכך הייתה שידיו היו מכוסות בתרכובת הראשונה בהיסטוריה של סכרין.

למרות שהיום משתמשים בעיקר באספרטם כתחליף לסוכר, חל שימוש גם בסכרין בנוסף לשימוש באספרטם, שכן האספרטם פשוט מנטרל את טעם הלוואי המר של הסכרין, והסכרין עוזר לשמור על המתיקות של האספרטם גם אחרי שחיי המדף הקצרים שלו פגים. מחקרים רבים מוכיחים שהסכרין מעודד סרטן, אולם החברות הגדולת שיוצאות נגד הממצאים טוענות כי כמות הסכרין שבה נעשה שימוש במחקר הייתה גדולה באופן חריג שלא הגיוני שיעשה בה שימוש על ידי אדם. כך או כך, היום יצרני המזון מחויבים להזהיר את הצרכן מפני הימצאות סכרין במוצריהם ומפני הסרטן שלו הוא עלול לגרום.