ראשי > רוחניות והעצמה > יהדות ודת

צום תשעה באב במחנה הריכוז

גודל גופן:

א א

סיפור שסופר על-ידי סבתי מדי שנה בהתקרב תשעה באב:

"אני רעבה". עיני בולשות את רצפת העפר, מחפשות פירורים שאולי נחבאים בין החריצים.

אני רעבה, כולן רעבות. הרעב, גורלן המשותף של כולנו כאן. קרעיו של צילום נתאחו במוחי, כאילו אתמול זה קרה - צנחנו עם הסמרטוטים שלגופנו על הדרגשים, מאשה נשמה בכבדות, החיוורון בפניה החוויר עוד יותר. לעיניים כבר לא היה מקום, הן בלטו החוצה. ידה לפתה בחזקה את מעט האוכל שקבלנו. בקושי התיישבה על המיטה, ואז בלעה מנתה במהירות ובשתיקה.

חרקה שיניה כמו על עתידנו העלוב.

"אני רעבה" היא אמרה, וכולנו שתקנו, וכי מה יכולנו לענות? נשימותיה כבדו, "אני לא מרגישה טוב בנות, הכל מסתובב".

הסבתי פני אל הקיר נדף ממנו ריח עובש, וגם ריח קלוש של קש.

"קחי", שמעתי קול חרישי. הסתובבתי, לאה הגישה את מנת האוכל שלה למאשה.

"תודה לאה", קולה הניחר מלא תודה.

בעיניים מצועפות הבטתי בלאה והשפלתי מבטי אל ידי. הבנתי שאי אפשר להגדיר את המלה חברה. חברות אמיתית היא למעלה מכל השגת אנוש. רציתי לרוץ, לחבק אותה, ולומר לה שהמעשה שלה גורם ליצר ההישרדות שלי לפעול ביתר שאת.

חציתי את המנה שלי והגשתי את חציה ללאה.

היא חייכה במבוכה, חצתה חצי מהחצי, והגישה למאשה החולה.

ימי בין המצרים, חשנו אותם כל כך חזק. מכל מקום ופינה נזעקו כל אותם מלאכי שטנה לדפוק על כל משטח שבלב. כשנמצאים שם בתוך הזוועה, הסיוטים נדחקים על ידי סיוטים אחרים. פחדתי מהאחר כך, הייתי מכותרת בעדת זיכרונות שחיכו לטרף, להתנפל עלי.

בעוד אנו שוכבות בעייפות על הדרגשים, קול תפילה הגיע לאוזנינו. קמנו מהדרגשים לרגע, נעמדנו על קצות האצבעות וניסינו להציץ, לדעת מאין בא הקול, ולא ראינו דבר, מלבד מספר שוטרי אס. אס. "אולי התפילה מהלב שלנו", מלמלה איטה. "שמע ה' קולי", ה' תשמע את הקול האמיתי שלנו, שמתחבא בפנים, בינות לקליפות של ייסורים ורעב.

כולנו געינו בבכי. חלק מאיתנו חזרו לשכב על הדרגשים, והשאר ישבו בלאות. על דרגש העץ נראה לי ההווה כסיוט שאתעורר ממנו ואמצא עצמי ליד אמא, כמו בימים עברו. מוחי, שכאב המציאות הלא נתפשת ממש סדק אותו , התחיל מענה אותי...

"מחר תשעה באב, כל עוד אהיה מסוגלת – אני אצום!" – קצת מוזר לומר זאת שעה שהגוף מתייסר בייסורי הצום הארוך והמתמשך. ובכל זאת החלטתי: "אני חייבת לצום". נרדמתי רעבה.

למחרת, בבוקר תשעה באב, גמרנו לעבוד מוקדם. קראו לנו להתייצב ברחבה. כולנו נעמדנו שם - השמש לא ריחמה, קרניה טיילו לאורך הגוף הלוך ושוב וחוזר חלילה. בתווך עמדו שולחנות.

שולחנות מרהיבים, כמו צנחו מתוך עבר שנגוז. הייתה פרוסה עליהם מפה לבנה ויפה, ועל כל מפה סלסילות, ובתוך הסלסילות לחם לבן ופירות. הלובן סנוור את עיני, כאילו חזיון שלא מן העולם הזה נגלה לפני, הפירות נראו עשויים פלסטיק מרוב טריותם.

ראיתי את הידיים הדקיקות בעיני כולם - ידיים דמיוניות; ראיתי את החיזיון של הפה שנפער, כשרוק לבן בקצותיו; שמתי לב לכל הרגליים שרעדו מאימה, הן פחדו מעצמן. כולנו פחדנו מעצמנו, שלא נתגבר, שפשוט נחטוף ונאכל.

וכאילו מישהו הקריא צוואה שציותה על כולנו לא לאכול. וכולנו, כל הנשים והבנות שנתקבצו סביב השולחנות, עמדנו ולא זענו.

"נו, יהודיות תאכלו, מחר כבר לא יהיה...", והחיוך השטני מרצד ומפזז בפניהם. וכולנו, כל היהודיות, עמדנו שם גוועות אט אט. החום התעצם, ריח זיעה חריף עמד באוויר, אבל אף אחת לא אכלה!

"מי שלא אוכלת שתעמוד עם הידיים למעלה", עברה הפקודה האכזרית. כולנו תשושות, עייפות, תחת חום כבד, הרמנו את הידיים.

כל כך הייתי גאה, גאה בנשים יהודיות אלו, שאני שייכת אליהן. לו רק יכולתי, הייתי הולכת ומברכת אחת אחת. יכולתי לחוש את ברק האושר שנוצץ מעיני, על גבורתן שלהן, וגבורתי שלי אני.

"אני...", נשימותיה הכבדות של מאשה הורידו אותי ממרום עולם הגאווה היהודית. חזרתי למציאות. לאה רצתה לגשת אליה, הגרמני לא נתן.

"רק מי שאוכלת יכולה ללכת", אמר הגרמני בחיוך שטני. לאה נראתה במצוקה תהומית, כל ישותה זעקה.

"אני רעבה", לחשה מאשה את מה שכולנו לא ביטאנו.

"אם אני לא אוכל – אמות. תנו לי אוכל!" געתה בבכי.

"לכי תאכלי – את בסכנה...", הפצירו בה מספר נשים, יד הגאווה הורדה מעט מטה.

מאשה ניסתה לסרב – לבד, לא. היא ניסתה לצעוד קדימה ונעצרה, מעדה ובמאמץ עליון קמה. נטועה על מקומי הבטתי בחיזיון, לאה התקרבה אל מאשה במהירות ואחזה בזרועה.

"בואי". הן צעדו יחד לעבר השולחן, לאה נטלה פרי, בירכה בקול ונגסה מהתפוח.

הייתי בטוחה שהעולם יתמוטט, אך הכל נותר על מקומו - הפנים המיוזעות, העצמות הבולטות, לאה שאכלה, ומאשה שהצטרפה לאכילה. מסיבה כלשהי התחיל לבי כואב, ולא רק לבי, כל גופי. פתאום כבר לא יכולתי להתגאות בכך שאני גיבורה אמיתית.

כמה נשים פזלו אליהן עיניים, כעסו במקצת, כאילו הן - לאה ומאשה - פגעו בעקרון, שברו אותו, ורק אני הבנתי עד כמה גדול המעשה של לאה. היא זאת שלמעשה צמה בגדול.

אם היא כל כך גדולה, מדוע אין שאר הנשים חשות בגדלות? למה כולן מביטות אליה כאילו היא הקטנה שנשברה?

השאלה ריחפה והתשובה באה לקראתה. לפעמים, כשמשהו גדול קורה, מרוב שהוא גדול לא יכולים לראות בשטח הראייה המוגבל, לא את תחילתו ולא את קצהו. השפלתי מבטי אל ריבוע האדמה בו עמדו רגלי.

"לאה!" זעקתי ללא מלים, "מעשייך הם שורשי קיומי, ועצם הישרדותי - מהם."

ידי הושטו קדימה - "לאה", והיא באה, קרבה, צעדיה נעשו מהירים יותר ויותר. "לאה, האכילה שאכלת היא הצום הכי אמיתי. מאשה חבה לך את חייה, ואני חבה לך גם חיים, חיי הרוח."

"לאה, צמת בגבורה!" מצאתי את עצמי זועקת.

מאת: שרה פכטר

באדיבות www.aish.co.il

אתר עם חכמת חיים

שתף כתבה