מכתב תגובה חריף למנהלי התיאטראות בארץ

לכבוד

מנהלי תיאטראות ישראל

 מכובדיי ומכריי,

הנדון: פנייה אישית למנהלי תיאטראות ישראל

הנני מוותיקי ענף הבמה והתפאורה בישראל, וב-30 השנים האחרונות הקים העסק בניהולי,
חייק במות,  תפאורות ובמות לאירועים הגדולים ביותר, מדן ועד אילת ועל כל אחת ואחת מבימות התיאטרון בארץ.

נטלתי חלק פעיל בבנייה ובהקמה של פסטיגלים, אליפויות, טקסי ענק, הצגות וסרטים. על בימותיי נאמו נשיאים ומנהיגים מכל העולם ולמיטב האומנים והזמרים בניתי תפאורות וקלעים.

היום, בעיצומה של הסערה הציבורית סביב חרם האומנים על היכל התרבות באריאל, מצאתי לנכון לפנות אליכם באופן ישיר ואישי ולהודיע, ללא פחד או חרטה, כי כשם שאומנים, מחזאים ושחקנים, מסרבים להופיע בפני אחינו, שכנינו וחברינו באריאל כך גם אני מסרב ליטול חלק בכל הצגה, הפקה או מחזמר אשר בין יוצריו ומשתתפיו נמנים יוזמי חרם זה.

איני מוכן לייצר עבורם תפאורות, איני מוכן שיעלו על בימותיי, לא אספק להם אלמנטים ואביזרים והנכם מתבקשים בזאת, באופן חד משמעי, שלא לשלוח לחברתנו כל הצעת מחיר או מכרז, להצגה או מחזה, אשר בין יוצריו ומשתתפיו אותה חבורה מורמת מעם של יפי נפש העושים קרע בעמנו.

מעולם לא חשבתי שאומר זאת ותמיד נמנעתי משילוב פוליטיקה ועסקים שכן אין זה "מסחרי" ו"כלכלי" במדינתנו הקטנה, וכפי שבניתי תפאורה ובמות באירועים מעבר לקו הירוק, כך התגאיתי להקים ולבנות את הבמות בעצרות ובכנסי מחנה השלום. כשם שבניתי תפאורה לנאומיהם של מנחם בגין ואריאל שרון, כך הצבתי דוכן נואמים ודגלי ישראל ליצחק רבין ז"ל ,לשמעון פרס ויוסי שריד.

אך כאן אומר – לא עוד! הגיע הרגע בו מוטלת עלינו, כאזרחים במדינה שסועה זו, לקום ולומר את דברינו.

אחרי שנים של חרמות, סכסוכים עדתיים, דתיים, פוליטיים ומה לא – לא יעלה על הדעת כי חלק מאזרחינו ייחשבו "מוקצים ומצורעים" ע"י אותה אליטה שניכסה לעצמה את האבירות האינטלקטואלית ואת הזכות לקבוע מה מוסרי ומה לא.

הרי חלק לא מבוטל מערי ישראל שוכנות במידה זו או אחרת על שטחים מהם פונו ערבים, או בלשון אותם מחזאים ואומנים מהוללים – "שטח כבוש". האם אותם מחזאים הומניסטיים יודעים כי בתי הקפה ברמת אביב בהם הם מעבירים את שעות אחר הצהריים ממוקמים על חורבות הכפר הערבי שייח' מוניס שתושביו נמלטו בשנת 1948? האם פשוט קל יותר להחרים את אריאל?

בניי שירתו ביחידות מובחרות בצה"ל, ובעת שאירחנו בביתנו את חבריהם לצוות, בין היתר מאריאל, אלפי מנשה, עפרה ויישובי גוש עציון, התרגשתי לראות את מלח הארץ, בחורים כארז אשר כל עוד הרוח והנשמה אותם הם מספקים למדינה בשפע ימשיכו לזרום – נוכחותנו כאן מובטחת לעד. האם נערים אלו טובים להילחם ולשמור על גבולות המדינה, לסכן את נפשם מבלי הניד עפעף, אך עבור האדונים סובול והספרי אין הם כשירים לראות את מחזותיהם?

אני מבקש לחזק את תושבי אריאל, שנשלחו לבנות את ביתם ולגדל את משפחתם ע"י ממשלות ישראל לדורותיהן, ואשר נושאים בנטל הכבד, של המס ושל השירות, בדיוק כמו כל אחד ואחת מאיתנו.

ולכן אומר אני, הגם שהדבר אינו "כלכלי" ולבטח יפגע בכיסי – איני מעוניין לייצר או להיות שותף בכל דרך שהיא, לכל מחזה או הצגה אשר יוצריו או משתתפיו יחליטו כי לא יועלה באריאל או בכל מקום אחר במדינתנו; איני רוצה חלילה שבמות ותפאורות אותן אני מייצר בעמל רב ישמשו כלי לצורך חרם. האם אין זה מספיק שאנו מוחרמים על ידי מרבית העולם? שאוניברסיטאות "נאורות" באנגליה הוציאו אותנו אל מחוץ לתחום? שהאיחוד האירופי מסרב לייבא תוצרת כלשהי מעבר לקו הירוק?

לא שרדנו את השואה והפוגרומים כדי שגם במדינתנו העצמאית נמשיך להחרים זה את זה ולנהוג בגזענות ובהתנשאות כלפי חלק מאיתנו.

אני קורא בזאת לכל חבריי, ספקי הבמה והתפאורה, התאורה וההגברה, לנהוג כמוני ולצאת בהכרזה אמיצה לפיה לא ייטלו חלק בבנייה ובהקמה של תפאורות, במות ואירועים אשר יוצריהן מחרימים את אחינו באריאל, בשומרון, בבקעה ובכל מקום אחר.

ולכם תושבי אריאל אומר – אתם החלוצים של דורנו, חיזקו ואימצו!

בכבוד רב
יצחק חייק, סביון
הבעלים של חברת "חייק במות"
050-2923365