ראשי > הומור ופנאי > בדיחות ומצחיקים

בדיחה: הסיבה שבגללה הפכתי לנזיר

מאת: שי אליאב

גודל גופן:

א א

פעם כשטיילתי במזרח, נסעתי בלילה בין שתי ערים גדולות ברכב שכור. בדרך המכונית התקלקלה, ולמזלי עצרתי ממש לצד מנזר. דפקתי בדלת הגדולה של המבנה וכשהיא נפתחה עמד מולי נזיר קירח לבוש בשכמייה כתומה. הוא היה מאוד נחמד ועזר לתקן לי את הרכב, אך זה לקח לו הרבה זמן ומכיוון שהיה מאוחר וחשוך, הוא התעקש שאשאר להתארח במנזר עד הבוקר. הוא נתן לי לאכול וסיפק לי מיטה ונשארתי לישון שם בשמחה – בכל זאת, זו חוויה.

מהלך הלילה לא הצלחתי להירדם... כל הזמן שמעתי צליל מוזר, מעין דפיקות שהופכות ונהיות חזקות יותר ככל שהתרכזתי בהן יותר. ברגע שעלתה השמש הפסיקו הדפיקות בבת אחת, ואני קמתי ממיטתי, ניגשתי לנזיר ושאלתי אותו מה היה מקור אותו רעש ששמעתי.

הנזיר אמר לי: "אני לא יכול לספר לך, כי אתה לא נזיר", וזה אכזב אותי מאוד. לא שמעתי רעש שכזה מימיי, והייתי חייב לדעת ממה הוא נגרם. שאלתי אותו איך אוכל להפוך לנזיר, והוא אמר לי שכדי להתקבל למנזר שלו, עלי לטייל בכל רחבי הארץ ולספור את כל גבעולי הדשא שצומחים על האדמה ואת כל גרגירי החול שעל החופים. "אם זה מה שצריך לעשות, זה מה שאעשה", אמרתי בביטחון ויצאתי למשימה.

בדיחה למה הפכתי לנזיר: נזיר עומד מול גבעות ירוקות

אחרי 54 שנה חזרתי לאותו מנזר עם התשובה לנזיר. דפקתי בדלת הגדולה של המנזר ומיד זיהיתי את אותו נזיר שפגשתי לפני כל כך הרבה שנים. הוא כבר היה עם זקן ארוך מאוד, אך עדיין עם אותה שכמייה כתומה. סיפרתי לו שאחרי שנים רבות חזרתי עם התשובה שהוא דרש ממני: "יש בארץ 145,236,284,232 גבעולי דשא שצומחים מהאדמה ו-231,281,219,999,129,382 גרגירי חול בכל החופים".

הנזיר בירך אותי ואמר, "מזל טוב! רשמית אתה נזיר! עכשיו אתה יכול לגלות מה מקור הרעש ששמעת". הנזיר הוביל אותי לדלת גדולה מעץ ואמר, "הרעש ששמעת נמצא מאחורי הדלת הזו".

הושטתי יד לידית, אך להפתעתי היא הייתה נעולה. הסתכלתי על הנזיר והוא הגיש לי מיד מפתח. פתחתי את הדלת, אך שוב להפתעתי – מאחוריה הייתה דלת מאבן! הנזיר הגיש לי שוב מפתח, ואחרי שפתחתי את הדלת גיליתי עוד הפתעה לא נעימה - מאחוריה הייתה דלת ממתכת! אחרי הדלת הזו הייתה דלת מאבן אודם. דרשתי את המפתח במהירות מהנזיר והוא הגיש לי אותו, אך שוב – אחריה דלת מאבן ספיר! שוב הנזיר הגיש לי מפתח, פתחתי את הדלת ומאחוריה הייתה דלת מאבן ברקת, וכך זה המשיך – טופז, קוורץ, שוהם...

בסופו של דבר הגענו לדלת מזהב טהור, והנזיר אמר לי, "זה המפתח האחרון לדלת האחרונה". הרגשתי הקלה עצומה, ואמרתי לעצמי שאת הרגע הזה אני צריך לנצור לעד. לקחתי את המפתח מידיו של הנזיר, הכנסתי אותו בעדינות לדלת המוזהבת, סובבתי אותו באיטיות ולתדהמתי גיליתי את המקור המדהים של הרעש ששמעתי...

אבל אני לא יכול לספר לך מה הוא, כי אתה לא נזיר!

שתף כתבה