ד"ר אייל חשביה אף פעם לא חשב שמסוק צה"לי עם פצועים ינחת בבית החולים שלו. ד"ר עמית פרנקל קיבל 80 נפגעים בשעה אחת בלי לדעת מתי יגיע הסוף. בועז קפאח כבר ראה את המוות, אבל גם הוא היה מזועזע מהדברים שראה ב-7 באוקטובר. אלו הם רק כמה מהסיפורים החשובים שאוסף בימים האלה משרד הבריאות, במסגרת פרויקט עדויות צוותי הרפואה בישראל. בכתבה הבאה איגדנו עבורכם 7 סיפורים מתוך הפרויקט, של האנשים שהיו שם בזמן אמת ב-7 באוקטובר; בחדרי הניתוח, ברחבות הכניסה לבית החולים, במחלקות השונות ובמכון לרפואה משפטית. אם ברצונכם לצפות בעדויות נוספות מתוך הפרויקט החשוב והמרגש הזה, לחצו כאן. שימו לב, חלק מהסרטונים כוללים מראות וסיפורים קשים.
תפקיד החירום של ד"ר עמית פרנקל הוא מנהל אירועים רבי נפגעים בבית החולים סורוקה. בבוקר ה-7 באוקטובר, הוא ואנשי בית החולים שלו הכריזו על אירוע שכזה עוד לפני שממדי האירוע היו ברורים. בתהליך גיוס מהיר שכלל אלפי אנשים, עוד ועוד ידיים הגיעו כדי לטפל בזרם הפצועים הבלתי פוסק שהגיע למקום.
עוד לפני שהוא הגיע לבית החולים ד"ר אורי גלטה כבר קיבל טלפון והתמודד עם מצב בו הוא ניסה להציל חיים ולהנחות החייאה בשלט רחוק. הוא הגיע לבית החולים סורוקה ועלה על מדים עם ג'ינס ואקדח בחגורה. תוך כדי העבודה הוא מקבל חדשות שהיו כמעט קשות מנשוא, אבל סיפורי הגבורה והצלת החיים שסבבו אותו כנראה נתנו לו כוח להמשיך...
בשש וחצי בבוקר של ה-7 באוקטובר בועז היה מוכן לצאת לשדרות יחד עם בנו. במזל, האזעקות החלו לפני שהם יצאו, וכאשר הן לא הפסיקו בועז הבין שמשהו חריג עומד להתרחש. כעבור פחות משעתיים הוא הגיע לבית החולים ברזילי והחל לעזור בניהול זרם הפצועים והנופלים שהגיע למקום. הוא ראה הרבה גופות ומוות במהלך עבודתו, אבל את מה שקרה ביום ההוא הוא עדיין לא מצליח לעבד לחלוטין.
שרלין גילת הייתה אחת מ-5 אחיות בלבד בבית החולים ברזילי בלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר, ובסוף המשמרת שלה החלו להישמע אזעקות והגיעו הפצועים הראשונים. בתוך 2 דקות כל העולם מסביבה מתהפך והיא מתחילה לפנות את חדר המיון. היא כבר לא זוכרת בכמה אנשים היא טיפלה, היא אפילו לא ידעה את שמם של חלקם, אבל היא גאה בעצמה ובצוות שלה שהציל חיים רבים מספור.
צוות בית החולים איכילוב בתל אביב רגיל לטיפול באירועים כמו פיגועי טרור ותאונות דרכים, אבל ב-7 באוקטובר הם מצאו את עצמם במצב קשה ולא מוכר. ד"ר אייל חשביה כבר היה בחדר הטראומה של בית החולים קצת לפני שמונה בבוקר. הוא לא ידע למה לצפות, אבל היה ברור שמשהו משמעותי קרה. בעדות המרגשת שהוא משתף, הוא מספר על הקשיים שבקבלת פצועים "יד שנייה" ועל הרגע שבו קרה משהו שהוא אף פעם לא דמיין שיקרה בבית החולים שלו.
בית החולים שערי צדק בירושלים לא קלט הרבה פצועים כמו מרכזים רפואיים אחרים בשעות הראשונות של ה-7 באוקטובר. אך עם הזמן והשעות שחלפו, תמונת המצב התבהרה וחולים החלו להגיע לשערי צדק מבתי חולים אחרים ברחבי הארץ. באותו זמן, האחות רחלי פרידמן ניסתה לשכנע את עצמה ללכת לישון לקראת משמרת בבית החולים, כי היא ידעה שמצפות לה התמודדויות קשות שכמותן היא מעולם לא פגשה בעבר.
ד"ר חן קוגל, מנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית - אבו כביר
צוותי הרפואה בישראל לא רק עסקו בהצלת חיים ב-7 באוקטובר ובימים שבאו אחריו, אלא גם במלאכה הקשה והמורכבת של זיהוי גופות הקורבנות. זו הייתה עבודה חשובה והכרחית עבור מתן תשובות למשפחות שלא ידעו אם יקיריהם נפטרו, נשבו או שעוד יש תקווה שהם בחיים. מנהל המכון הלאומי לרפואה משפטית, ד"ר חן קוגל, היה זה שהתמודד עם המשימה הזו, ובסרטון העדות הבא הוא מספר כיצד זה קרה...
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: