נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- גופן מוגדל
- איפוס
- הצהרת נגישות
בקרב חובבי האומנות המודרנית, וגם בקרב חלקים גדולים מהציבור הרחב - אין ספק שיאיוי קוסמה היא אחת מהאומניות החיות הגדולות בעולם כיום, אם לא הגדולה ביותר. כאן בארץ השם שלה זכה לפרסום רחב ביותר מן הרגע שתערוכת רטרוספקטיבה מרשימה - עם מיטב יצירותיה של קוסמה לאורך השנים - נפתחה במוזיאון תל אביב בנובמבר 2021 ורבים התוודעו לפועלה של האומנית היפנית המיוחדת הזו. אך מלבד האקזוטיות והמיוחדות שקוסמה משדרת שגרמו להפיכת יצירותיה המנוקדות לשם דבר ולטרנד אומנותי ממש – מעניין מאוד להכיר את הסיפור האישי המרתק שעומד מאחורי האישה הזו.
אם טרם ביקרתם בתערוכה שלה או נחשפתם לתמונות הרבות שהועלו ממנה, אז דעו כי האומנות של קוסמה מתאפיינת בנקודות פולקה (דפוס של נקודות עגולות גדולות שחוזרות באותו הגודל), פלטת צבעים בוהקת וצורות אורגניות יוצאות דופן שאותן היא משלבת ביצירותיה. האסתטיקה המיוחדת שיוצרת קוסמה יכולה להיות מתוארת כ״אמנות הדלעת״ – אוסף של עבודות שחוגגות את ״חוסר היומרנות של הנושא״, להגדרתה. הסגנון המיוחד הזה של קוסמה נטוע עוד בילדותה, ובאהבתה יוצאת הדופן לדלועים – אהבה שעיצבה את הטכניקה והאידאה האומנותית שמלווה אותה מעל ל-70 שנים כבר. בין אם היא עיצבה אותה כציורים מנוקדים, פסלים פומביים או מיצגי ענק, הדלעת הענווה הפכה לאחד מסימני ההיכר של קוסמה, כמו גם לאחד מהאייקוניים של האומנות המודרנית בת זמננו – ואת זאת אומרים המומחים בתחום.
אפשר לשייך את אהבתה של קוסמה לדלועים כבר לשנות ילדותה המוקדמות. כילדת כפר שנולדה בשנת 1929 למשפחת סוחרים שברשותה חווה רחבת ידיים, יאיוי הקטנה החלה לצייר דלועים כבר כשהייתה תלמידה בבית הספר היסודי. אך ילדותה של קוסמה לא הייתה קסומה כפי שאולי אפשר לדמיין; מערכת היחסים בין הוריה הייתה בעייתית, היא נחשפה לרומנים שונים שניהל אביה, ובתקופה הזו היא גם החלה לחוות את מה שהיא קוראת לו ״הזיות חיות״ - "הבזקים של הילת אור או שדות צפופים של נקודות״ כהגדרתה שלה, המופיעים מול עיניה וגורמים לה להיכנס למציאות אחרת. מאז ועד היום, אותן הזיות יוצאות דופן מתקשרות להרבה מן המוטיבים הייחודים שביצירותיה: נקודות, פרחים וכמובן – דלועים.
שלא כמו נקודות הפולקה והפרחים, שצורתם - כפי שהופיעה בהזיותיה של קוסמה - גרמו לה לרתיעה מפניהם, בדלועים היא מצאה דווקא נחמה כלשהי. ״הפעם הראשונה שראיתי דלעת הייתה כשהייתי בבית הספר היסודי והלכתי עם סבא שלי לבקר בקרקע חקלאית גדולה״ מספרת קוסמה באוטוביוגרפיה שלה ״רשת אינסופית״, ״ואז היא הייתה שם: דלעת בגודל של ראש אדם... והיא דיברה אליי בדרך הכי מונפשת שיש״. היא ציינה שהיא הייתה ״מכושפת מצורתם המקסימה ושובת הלב״.
העניין של קוסמה בדלועים הפך להרבה יותר מתחביב ילדות שולי - הוא החזיק היטב גם בשנות נעוריה; למעשה בגיל 17 היא הפכה את התעניינותה זו לפומבית כשפירסמה לראשונה את ״קבוצ׳ה״ – ציור בסגנון יפני מסורתי (״ניהונגה״) והציגה אותו במספר תערוכות נודדות. עם זאת אחרי שעשתה את הופעת הבכורה האומנותית שלה איתו, נעלם מוטיב הדלועים מציוריה למשך עשורים שלמים – בזמן שקוסמה החליטה להקדיש את עצמה לאומנות המיצג, עברה לניו יורק והשתלבה בתנועת הפופ ארט של שנות ה-60׳.
אך לאחר מכן, בשנות ה-70׳ וה-80׳, סבלה קוסמה מהפרעות נפשיות שונות ומצב בריאותה הנפשי התדדר, אז היא חזרה ליפן ואישפזה את עצמה מרצון בבית חולים פסיכיאטרי בטוקיו, בו היא למעשה משתכנת עד היום. בזמן הזה היא גילתה מחדש את נטיותיה האומנתיות בדלועים. היא החלה לצייר, להדפיס ולצבוע שוב יצירות סביב הנושא הזה. כך, בנוסף לעיגולי נקודות הפולקה שלה, סכמת הצבעים העזים והחיים שלה והצלליות המנופחות, גם הדלועים (שנותרו עד היום ללא שינוי) הפכו ידועים בזכות ההאנשה שהיא נותנת להם - מאפיין שבהחלט יכול להיות מיוחס להזיות הנעורים של קוסמה בדבר דלועים מדברים. בשנת 2015 היא אמרה כי היא אוהבת את היצירות הללו בשל ״צורתן ההומוריסטית, התחושה החמה שלהן והאיכויות דמויות האדם״.על אף שנראה שקוסמה בהחלט יכולה להעביר את המוטיב של הדלעת כבעלת איכויות דמויות אנוש דרך עבודותיה על נייר או קנבס, הן לובשות צורה אמיתית להדהים בעיקר כשהן מתורגמות לתלת-מימד. בשנות ה-90׳, האומנית היפנית החלה להעריך ולהבין את התכונות המפוסלות של הדלעת כשהיא החלה לשלב פסלים של הפרי בתוך ״חדרי המראות״ המפורסמים שלה – סדרה של מיצגים אינטראקטיביים שהזמינו את הצופים לשוטט בסביבות סוריאליסטיות שהיא בראה בתערוכותיה.
קוסמה יצרה את המיצג ״חדר מראות (דלעת)" ב-1991 לתערוכה בגלריית טלוויזיית פוג׳י – מרחב תצוגה שידוע בכך שהפך את האומנות המודרנית לפופולארית ביפן. לשם יצירתו כיסתה קוסמה את הקירות, הרצפה והתקרה בחדר בצבע צהוב המלווה בנקודות פולקה שחורות; באמצע החלל של החדר היא הציבה קוביית ענק עשויה ממראות שמולאה בדלועים שיצרה מעיסות נייר. דרך פתח שנראה כמו חור הצצה, המבקרים יכלו לצפות בטלאי הדלועים, שבתוככי החלק הפנימי של קוביית המראות נראו כשדה המשתרע עד אינסוף.
ב-1994 קוסמה שוב לקחה את אהבתה לדלועים צעד קדימה. הפעם היא הפכה את מושא ההשראה הכביר שלה לפסל גדול ממדים, העומד בפני עצמו, שהוצב בקצה המזח של אתר האומנות בנסה שבאי נאושימה ביפן. פסל הדלעת המנוקד הזה שיחק תפקיד מרכזי בהזנקת הקריירה של קסמה ובהטבעת מורשתה באומנות המודרנית. בנוסף להיותו נקודת הפתיחה של אי האומנות, הוא גם שימש כבסיס לעבודותיה ופסליה המאוחרים יותר של קוסמה שהוצבו באוויר הפתוח ומוצגים כך עד היום.
מאז שנות ה-90 ועד היום קוסמה יצרה למעשה עוד מספר ״עבודות דלעת״ חדשות ומרהיבות. ב-2016 וב-2017 היא חנכה שני חדרי מראות בהשראת דלועים, שנקראו ״כל האהבה הנצחית שיש לי לדלועים״ ו״רוחם של הדלועים מוליכה אל גני העדן״. מלבד הצגת אהבתה ארוכת השנים של קוסמה לדלועים, המיצגים הללו האירו פעם נוספת את כל מאפייני היצירה המיוחדים שלה ומשכו אליהם כמות אדירה של מבקרים.
אז כאמור כעת תערוכת הרטרוספקטיבה שלה - שאוצרות סטפני רוזנטל וסוזן לנדאו - מציגה בישראל, במוזיאון תל אביב עד חודש אפריל. בכל מקרה, לא נראה כי האומנית הזו - שכבר הפכה לאגדה בחייה ובקרוב תחגוג את הגעתה לגיל 93 - הולכת לעצור או להוריד את הקצב. ״התשוקה שלי להמשיך לייצר עבודות של דלועים ממשיכה״ היא חשפה בראיון בשנת 2015, ״יש בי התלהבות כאילו אני עדיין ילדה".
מקור התמונות: depositphotos, Susanne Nilsson, jpellgen (@1179_jp), See-ming Lee
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: