מיד תועבר לדף המבוקש
נגישות
נגישות
נגישות
אני מתרגש כשאני רואה זוג מבוגרים מחזיקים ידיים.
זה גורם לי לחשוב על האהבה שיכולה להפגע, לדשדש, להתמתן אבל גם לשרוד ולהיות הכוח החזק בטבע.
אני מתרגש כשאני רואה בצהריי שישי חייל מיוזע, עם תיק מסורבל, יושב באוטובוס מותש מעייפות, עם חיוך ענק.
זה מזכיר לי שעם כל הקשיים, תמיד היינו עם אופטימי. אחרת לא היינו כאן.
אני מתרגש כשאני רואה ילדים שקמים בפניי כשאני עולה לאוטובוס.
לדור, כל דור, אין זכות קיום מבלי שיכבד את הדור שקדם לו. אני מורה להם לחזור ולשבת, ומחזיר חיוך. אני רק נראה מבוגר, אבל אני יכול לשרוד שתי תחנות.
אני מתרגש כשאני רואה את ירושלים.
יש משהו בקדושה של העיר הזאת שהוא כמעט מוחשי, אני מרגיש את הרוחניות בכפות הידיים כבר בשער הגיא. נו, לא פלא שגם השכנים רוצים אותה.
אני מתרגש כשהקבוצה שלי מנצחת.
כן, עברתי כבר את הגיל של הליכה לאצטדיון, בהתחלה עוד לקחתי את הנכדים אבל בשנים האחרונות אני מסתפק בטלוויזיה. אין דבר הגיוני בלהתרגש כ"כ מקבוצת ספורט, אבל רק טיפש מחפש הגיון היכן שנמצא הרגש.
אני מתרגש כשאני רואה תינוק רך בימים.
אני רק חושב על השמחה של הוריו, על הדרך הארוכה שמצפה לו ומדי פעם אני נתקל בילדים ששואלים הרבה שאלות. להורים אין סבלנות אבל לי תמיד הייתה. הרי השואלים היום הם אלה שידעו מחר, ומי אני שאסרב לענות לשאלה של האנשים שישנו את העולם בעוד כמה שנים.
ויותר מהכל, אני מתרגש כשאשתי כועסת עלי.
אחרי כ"כ הרבה שנים ביחד, אחרי כ"כ הרבה רגעים יפים כשכל אחד מאיתנו מכיר את השני כמו את כף ידו, אני נהנה מהצעקות. זה אומר שאכפת לה ממני, ובגילי, זה כל מה שאני צריך.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: