maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

אם על תודה יקריבנו

לבקשת הרב מוטי גולן, המאמר בנושא פרשת השבוע מוקדש השבוע לעילוי נשמתם של בני משפחת פוגל הי"ד.

 

פרשת השבוע, פרשת "צו" מתייחדת במספר היבטים שחלקם טכניים וחלקם תוכניים, ואכמ"ל. ברם, נזכיר היבט טכני חשוב, כמו גם, ובמיוחד היבט תוכני חשוב ביותר הנלמד מפרשתנו ובו ידון עיקר המאמר, כדלקמן: השנה [=התשע"א] בשבת זו תחול "שבת זכור", השבת שלפני חג הפורים. ואולי אין זה "יד המקרה" שהפיגוע הרצחני ביישוב "איתמר" אירע דווקא בליל שבת קודש פרשת "ויקרא" ובסמיכות לחג הפורים בידיהם של צאצאי עמלק והמן יש"ו. פיגוע שגבה מחיר דמים נוראי של חמישה מבני משפחת פוגל הי"ד רק מפאת היותם יהודים ו"הם הועלו כקרבנות עולה על מזבח הארץ, העם ותורתנו הקדושה" [מדרש גם].

 

אחד מסוגי הקרבנות שהיו מוקרבים במשכן ובבתי המקדש והמובא בפרשתנו כ"תורת זבח השלמים" ואחד מסוגיו הוא "זבח/קרבן תודה". את המילה שלמים חז"ל פירשו במספר אופנים כשאחד מהם הוא במשמעות: שלום כדברי ר' יהודה [תורת כוהנים, פרק ט"ז, א'-ב']: "כל המביא שלמים מביא שלום לעולם" והדבר מתבטא בכך שזבח השלמים היה מעין סעודה משותפת הן לבעלים המקריב, הן למזבח המסמל את הקב"ה והן לכוהנים משרתי האל כקביעתם של חז"ל [ספרא]: "ונמצא משכין שלום בין המקריב, הקב"ה והכוהן ובמדרש תנחומא: "גדולים השלמים שהם עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים".

 

רש"י בעקבות התלמוד [ברכות נ"ד:] מביא את ארבעת סוגי האנשים אשר צריכים להודות ולהקריב זבח תודה, והם: יורדי הים, הולכי המדבריות, חבושי בית האסורים, וחולים שנתרפאו. מדוע נקט התלמוד לשון צריכים ולא חייבים?
אלא, משום שכל אחד מהם צריך קודם להרגיש בעצמו, מתוך פנימיותו, את הצורך להודות לה' על החסד ו/או הישועה ו/או ההצלה שנעשה עימו ולאחר מכן יביא את הקרבן. האם רק בארבעת המקרים הללו צריך האדם להודות לה' או שגם במקרים אחרים? – הרמב"ן קובע להלכה שהאדם צריך להודות על כל דבר שקורה לו גם אם היו אלה מקרים שהאדם חושבם לדברים יוצאי דופן, או/ו דברים יומיומיים טבעיים ושגרתיים, כגון: קימת הבוקר משינה נעימה וקסומה ועוד. וגם אומנה, חכמים תיקנו בנוסח התפילה: "על נסיך שבכל יום עמנו".

 

 

כמו כן, חז"ל דרשו [מדרש רבה]: "מדוע נאמר 'זובח תודה יכבדנני', בשני נוני"ן? – כבוד אחר כבוד". בעל ה"כתב סופר" מסביר מדרש זה: "כבוד אחד כבוד", עניינו, הוא: שעל האדם להודות לא רק על היחלצות מצרה שאליה הוא נקלע, אלא גם על היותו בצרה. אדם חייב להודות לה' כפליים: הן על הרעה והן על הטובה, שהרי: 'כל (מה) דעביד רחמנא, לטב עביד'. גם "הרעה", שלכאורה, הקב"ה מביא על האדם, לטובה היא!. ודו"ק.

 

ברכת ההודאה בתפילת שמונה עשרה כוללת 2 סוגי הודאות: מודים אנו לך "ש..." ומודים אנו לך "על" (למשל: חיינו המסורים בידך). האדם שמודה בדבר מסוים, מודה במציאות עובדתית מסוימת. אבל, האדם שמודה על דבר מסוים מביע הכרת תודה, לפיכך נאמר בפרשתנו "אם על תודה יקריבנו", כלומר: הקרבן הוא הודיה ולא הודאה.

 

אם כן, מהו הקשר בין הכרת התודה להשכנת השלום הנרמזת במלה שלמים? – נראה לנו לטעון שכשהאדם מביע תודה לזולת על דבר, אמירת התודה משכינה שלום בין מביע התודה למקבל התודה ומקרבת ביניהם בדיוק כמו שזבח השלמים מקרב ועושה שלום לכל. ואם נוסיף לכך את ההסבר השני של המילה "שלמים" במשמעות "שלם", קרי: שלמות, נבוא בקול גדול ונטען שהאדם המקריב את קרבן התודה מציין בכך שהוא נמצא במצב של שלמות או שהוא מבקש להביע בכך את רצונו שה' יקיים אותו שלם. אף בתפילת 18 מצאו חז"ל מקום להסמיך את ברכת "מודים" ו"הטוב שמך ולך נאה להודות" לברכת "שים שלום" הבאה מייד אחריה וחותמת את התפילה, ללמדך: הכרת התודה סופה מביאה שלום.

 

מכל האמור לעיל ייראה לנו לסכם כהאיי לישנא: יכולת האדם להודות לזולת על טובה אשר נגמלה עימו וקל וחומר להקב"ה, גורמת לשלמות גדולה יותר של האני עצמי שלו וסיפורו של גדעון השופט, לאחר ש"ניצל ממות", מוכיח זאת בעליל, כעדות המקרא [שופטים ו', כ"ג-כ"ד]: "...ויאמר לו י-ה-ו-ה: שלום לך, אל תירא, לא תמות (!). ויבן גדעון מזבח... ויקרא לו י-ה-ו-ה שלום" ויפים הם דברי חז"ל [מדרש רבה] שמצאו לנכון לקשור בין זבח השלמים שעליו נמנה גם קרבן התודה לחשיבותו וכוחו של השלום עד כדי "שלעתיד לבוא, כל הקרבנות בטלים וקרבן התודה אינו בטל".

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: