maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

המוציא להורגרחל גינזברג

שלום נגר הפעיל את הגרדום שהרג את אדולף אייכמן לפני למעלה מ-40 שנה. עד היום הוא חי שוב ושוב את הרגע ההוא לפרטי פרטים.

 

במשך שנים נשמרו בסוד הפרטים הנוגעים לתלייתו של רב-המרצחים הנאצי, אדולף אייכמן. החל מכוס היין האחרונה שלו, דרך עניבת התליה שהודקה מסביב לצווארו, ועד לשריפת גופתו המתה בכבשן שתוכנן במיוחד לשם הארוע, ופיזור אפרו במים הטריטוריאליים שמחוץ לישראל.

רוב האנשים שהיו מעורבים בהוצאתו להורג בישראל בשנת 1962, אינם עוד בין החיים. אך שלום נגר "התגלה" לפני 12 שנים, כשאחת מתחנות הרדיו בארץ ביקשה להפיק תוכנית מיוחדת לרגל מלאת 30 שנה ללכידתו של אייכמן. לאחר בדיקה של מסמכי בית הכלא, ובעקבות מידע שמסרו סוהרים לשעבר, אותר נגר, "הסוהר התימני הנמוך", כפי שזכרו אותו. הוא התבקש לחשוף את הזכרונות ששמר, הרחק מעיני הציבור, במשך זמן רב כל כך. באותה עת התגורר שלום נגר, שכבר פרש משירות בתי הסוהר (השב"ס), בקרית ארבע ועסק בלימוד תורה בכולל, מעלות השחר ועד חצות הליל.

"במשך שנים, נשבעתי לשמור על סודיות. המפקדים שלי פחדו מנקמתם של נאו-נאצים ואנשים אחרים שראו באייכמן גיבור. אבל איסר הראל, ראש המוסד שהיה אחראי לתפיסתו של אייכמן בארגנטינה, כבר כתב ספר על הנושא, אז ממה היה לי לפחד? חוץ מזה, הייתי מעורב במצווה הגדולה של מחיית עמלק מתחת השמים. "עמלק הוא האויב הנצחי של היהודים: זה שניסה להרוג את יעקב אבינו, העם שתקף את בני ישראל כשיצאו ממצרים, העם שאליו השתייך המן הרשע, ולפי כמה מקורות, אביה הרוחני של מכונת ההשמדה הנאצית".

אייכמן, המהנדס שפיקח על ביצוע "הפיתרון הסופי" של היטלר, הוא אחד הנושאים הראשיים באחריות לרצח השיטתי של שישה מיליון יהודים בשואה. לאחר המלחמה ירד למחתרת כדי לחמוק ממשפטי נירנברג, ואז מצא את דרכו לארגנטינה, שם חי בביטחון יחסי עם אשתו וארבעת ילדיו, כמנהל מכבסה אנונימי. במשך שנים עקב אחריו המוסד, וב-1961 הוא נתפס והובא לישראל כדי לעמוד לדין על רצח עם.

 



המשפט, ששיחזר בפומבי את הזוועות שפשעו הנאצים כנגד היהודים, עורר גל עצום של רגשות בישראל ובעולם כולו. זכרונות מודחקים פרצו החוצה באולם בית המשפט, שבו ניתן היה רק לעמוד. אנשים צרחו, בכו, וניסו לתקוף ולהרוג את אייכמן, שהיה סגור במהלך המשפט בתא זכוכית חסין לכדורים.

ב-13 בדצמבר, 1961, הוא נידון למוות בתליה. לאחר שדחה בית המשפט העליון את בקשת החנינה שלו הוא הוצא להורג, ב-31 במאי 1962, קרוב לחצות הלילה. בבוקר שלמחרת, שודרה ידיעה בת שורה אחת על תלייתו בקול ישראל. על אף שהמשפט סוקר בתקשורת במשך כמעט שנה, פרטי השריפה וההוצאה להורג עצמה נחשפו רק שנים אחר כך בידי המוציא להורג שלו, שלום נגר.

שלום נגר נזכר בארועים שהובילו לאותו לילה הרה גורל. "עבדתי אז כסוהר בשב"ס, אחרי שגמרתי את הצבא ועבדתי במשמר הגבול. בהתחלה הביאו את אייכמן לכלא יגור, על יד חיפה. העבירו אותו לכלא רמלה, שם עבדתי, ושם שהה בששת החודשים האחרונים לחייו.

היינו יחידה של 22 סוהרים, שכונו 'סוהרי אייכמן', ונבחרנו בקפידה כדי לוודא שלא יהיו לנו מניעים לנקמה. זה היה בסך הכול 16 שנים אחרי השואה, והרבה מהסוהרים היו במחנות או איבדו את משפחתם שם. הם לא היו מתאימים לתפקיד. 'הדירה' של אייכמן, כפי שכינינו אותה, היתה אגף מיוחד בקומה השניה, אבל לאף שומר אשכנזי לא הותר להיכנס לשם. היו שם חמישה חדרים, כל אחד מהם משקיף לבא אחריו.

שמרתי עליו במשך שישה חודשים, מול החדר הפנימי ביותר, ועמדתי קרוב מאוד אליו, למקום שבו הוא נח, כתב את זכרונותיו, והשתמש בשירותים. הוא היה נקי מאוד, ורחץ את ידיו בצורה כפייתית. אחת הסיבות לשמירה הצמודה עליו הייתה החשש שינסה ליטול את חייו בעצמו, והיה עלינו למנוע זאת בכל מחיר. מחוץ לחדר שלי, היה חדר אחר שהשקיף לחדר שלי, עם שומר ששמר עליי ועל אייכמן. בחדר הבא אחריו היה קצין משמרת, ששמר על כולנו. בחדר האחרון נחנו במהלך החלפת המשמרות.

האוכל הובא פנימה במגשים נעולים כדי למנוע כל ניסיון הרעלה. ועדיין, לפני שנתתי לו את האוכל, הייתי חייב לטעום אותו בעצמי. אם לא התפגרתי תוך שתי דקות, היה קצין המשמרת מרשה להכניס את המגש.

היו שומרים שהיו להם מספרים על הידיים, אבל לא הרשו להם להיכנס לקומה השניה. לפני שהכלל הזה היה לגמרי ברור לנו, ביקש אחד הסוהרים מלמטה, בלומנפלד, שהיה ניצול מחנות, להתחלף אתי לילה אחד. תיארתי לעצמי שהוא רוצה רק לראות איך נראה האיש שהרג את המשפחה שלו. בכל אופן, היינו כולנו באותה יחידה, כך שאני חשבתי לעצמי, 'למה לא?' בלומנפלד התקרב לדלת התא והפשיל את השרוול. 'פעם אני הייתי בידיך, ועכשיו הגלגל הסתובב', הוא אמר לאייכמן, 'צוחק מי שצוחק אחרון!' זה היה אמצע הלילה ואייכמן זינק ממיטתו והתחיל לצעוק בגרמנית. אני, כמובן, לא יכולתי להבין את הדברים, אבל מאותו רגע והלאה ניתנו לנו הוראות ברורות: אסור להתחלף, אחרת נועמד לדין".

 

 

 

המרדף והלכידה

אדולף אייכמן נולד ב-1906 בסולינגן שבגרמניה. משפחתו עברה לאוסטריה והצטרפה למפלגה הנאצית האוסטרית ב-1932. ב-1939 הוא מונה לראש "הדֶסק היהודי" בגסטאפו ובמשך שש השנים הבאות עבד ביישום "הפיתרון הסופי", ובשכלול יעילותם הרצחנית של מחנות המוות ותאי הגזים. לאחר המלחמה הצליח להתחבא באירופה עד 1950, ואז ברח לארגנטינה. אשתו וילדיו הצטרפו אליו שנתיים אחר כך.

מקום הימצאו לא נודע במשך שנים. אך ב-1957 קיבל המוסד מידע שאמר כי אייכמן חי ומתגורר בבואנוס איירס, בשם בדוי. המרדף אחריו נמשך ארבע שנים. ראש המוסד, איסר הראל, היה נחוש ללכוד אותו, אך לא להרגו. הוא רצה שאייכמן יובא לדין לפני העם היהודי. החקירה התנהלה באיטיות ובקפדנות.

"החוקרים לא יכלו להסתכן בכך שהניצוד יידע שעוקבים אחריו. קשה עוד יותר היה הצורך לזהות את האיש מעל ומעבר לכל ספק. הדבר היחיד שהיה גרוע מאיבוד אייכמן האמיתי היה לכידת האיש הלא-נכון", כתב הראל בספרו 'הבית ברחוב גריבלדי'.

אך אייכמן השמיד את כל הראיות לזהותו הקודמת. הוא אפילו מחק את הקעקוע שנטבע על גופם של כל אנשי האס.אס, מתחת לבית שחיים השמאלי. לא היו כל טביעות אצבעות, רק כמה תמונות מטושטשות מלפני המלחמה. ב-1957 גילו בישראל שאייכמן שינה את שמו לריקרדו קלמנט, אך אחד הבנים עדיין שמר על שמו המקורי, ועקבותיו הובילו את הסוכנים לרחוב גריבלדי בבואנוס איירס. במשך שבועות הם צפו בבית ובאיש הממשוקף שהתגורר בו. הם היו בטוחים שמדובר באייכמן, אך נזקקו להוכחה. ההוכחה הגיעה ב-21 במרס 1961, שבו צעד ריקרדו קלמנט אל ביתו עם זר פרחים, ונתן אותו לאשה שעמדה על הסף. הילדים היו לבושים חגיגית. 21 במרס היה מועד חתונת הכסף של בני הזוג אייכמן.

המוסד החל בפעולה. היה צורך לתכנן את החטיפה בצורה מושלמת, ללא כל רמז לכך שלמעלה מ-30 אנשי מוסד טסים לארגנטינה. כפי שידע הראל היטב, ישראל מפירה את ריבונותה של ארגנטינה בחטיפת אייכמן והוצאתו אל מחוץ לגבולות הארץ. בערב החטיפה, חנו שני סוכני מוסד ברחוב שבו התגורר אייכמן והחלו לטפל במכוניתם. מכונית נוספת, ובה סוכנים נוספים, חנתה מאחוריהם. כשאייכמן התקרב אליהם, לאחר שירד מהאוטובוס בדרכו חזרה מהעבודה, התנפל עליו אחד הסוכנים, חסם את פיו וקשר אותו באחת המכוניות. הראל הניח שמשפחתו לא תדווח על היעדרו, שכן הדבר עלול לחשוף את עברו הנאצי. משפחתו אכן התקשרה לבתי חולים, אך נמנעה מלהתקשר למשטרה. הם התקשרו לחבריהם הנאצים, שעשרות מהם מצאו מקלט בארגנטינה, אך איש מהם לא עזר להם. במקום זאת, הם התפזרו, מחשש שידם הארוכה של הישראלים תגיע גם אליהם.

 


המוסד לכד אותו, אך עתה היה צורך להוציא אותו מחוץ לארגנטינה בלי לעורר חשד. הם הלבישו אותו במדי אל על, סיממו אותו, והעלו אותו למטוס. דמותו הייתה של עובד אל על שסבל מפגיעת ראש, וכעת היה במצב שאיפשר את הטסתו הביתה. אחד הסוכנים אושפז בבית חולים בכדי להנפיק את המסמכים המתאימים לסיפור. בהתאם לטבעו היעיל ולקפדנותו בפרטים, שיתף אייכמן פעולה עם שוביו באופן מלא, ואפילו הזכיר להם ששכחו להלביש אותו במעיל של חברת התעופה. "זה יעורר חשד", הטיף להם אייכמן, "כי המראה שלי יהיה שונה משאר אנשי הצוות, שלובשים את כל המדים".

הערעור של אייכמן לבית המשפט העליון, שהתבסס על כך שמילא את פקודות הרייך, ושלא היה לו כל עניין אישי בהרג יהודים, נדחתה, יחד עם בקשת החנינה שלו. כשהתקרב מועד ההוצאה להורג, פנה השב"ס לכמה עובדים שלא היה להם כל קשר אישי לנאצי. מישהו היה צריך להוציא את גזר הדין לפועל. אברהם מרחבי, הסוהר הראשי, פנה לשלום נגר, לשעבר צנחן וחייל שזכה בצל"ש על שירותו, והיה יתום בתימן בזמן מלחמת העולם השניה.

"אמרתי לו שכדאי שימצא מישהו אחר לעבודה הזאת. ואז מרחבי לקח אותי ועד כמה סוהרים, והראה לנו צילומים שבהם נראה כיצד הנאצים לקחו ילדים חפים מפשע וביתרו אותם לחתיכות. זה כל כך זיעזע אותי, שהסכמתי לעשות מה שצריך".

באותה עת, זומן איש בשם פנחס זקיקלובסקי למשטרה, לצורך ביצועה של משימה מיוחדת. זקיקלובסקי, שכל משפחתו נספתה בשואה, עבד במפעל תנורים בפתח תקווה, והיה מומחה לבניית תנורים. הוא נתבקש לבנות כבשן בגודל שיתאים לגוף אנוש, ושיגיע לטמפרטורה של 1,800 מעלות צלסיוס. הוא עבד על התנור במפעל וסיפר למי ששאל שמדובר בהזמנה מיוחדת למפעל באילת ששורף עצמות דגים. באחר הצהריים של ה-31 במאי 1962, לאחר שהעובדים האחרים עזבו, נכנסה משאית צבאית למפעל והעמיסה את הכבשן. הכבשן עשה את דרכו לכלא רמלה, תחת משמר כבד.

העולם ידע שימיו של אייכמן ספורים, אך דבר תלייתו נודע רק לאחר התרחשותה. כל ההכנות התבצעו תחת מעטה סודיות, מחשש שתומכי אייכמן יחבלו בהן. הרחובות שמסביב לבית הסוהר הוקפו בחגורת ביטחון אותו אחר צהריים.

בינתיים, באותו יום, היה שלום נגר בחופשה של 48 שעות. הוא יצא לטייל עם אשתו ובנו הפעוט בשכונה שבה התגורר בחולון, כשניידת משטרה עצרה בחריקת בלמים לפניו, והוא הוכנס פנימה. זה היה מרחבי. נגר ידע מייד מה פשרה של ההזמנה המיוחדת.

"הבנתי שזכיתי ב'לוטו'. אבל אמרתי לו: 'יש לך בעיה עכשיו, כי גם אם אתה רוצה שהתליה תישמר בסוד, אשתי חושבת שנחטפתי. היא תתקשר למשטרה'. הוא הבין, והניידת חזרה במהירות למקום, כך שיכולתי להסביר לאשתי שזהו המפקד שלי ושאני אעבוד עד שעה מאוחרת היום. הגענו לכלא רמלה ונתנו לי אלונקה, כמה סדינים ותחבושות, ואמרו לי לחכות למטה. בינתיים, למעלה, אייכמן היה עם הכומר שלו, ונתנו לו כוס יין. כשהכניסו אותי, החבל כבר היה מסביב לצווארו, והוא עמד על דלת סתרים מיוחדת, שתיפתח כשאני אמשוך בידית".

לפי הדיווח הרשמי, שני אנשים היו אמורים למשוך בידית בעת ובעונה אחת, כך שאיש לא יידע בוודאות מי הרג את אייכמן. אך נגר אינו יודע דבר על כך. "לא ראיתי שם כל אדם אחר. רק אני ואייכמן היינו שם. עמדתי במרחק של כמה מטרים ממנו, והסתכלתי לו בעיניים. הוא סירב לכסות את פניו, והיה נעול באותן נעליים משובצות, הסמל המסחרי שלו. ואז משכתי בידית והוא נפל, משתלשל מהחבל".

אחרי שעה ירדו נגר ומרחבי למטה כדי להוציא את גופתו של אייכמן. פיגום מיוחד נבנה כדי להגיע אליו ולהוריד אותו מהגרדום.

"מרחבי אמר לי לטפס על הפיגום ולהרים אותו, ואז הוא ישחרר את החבל. במשך שנים היו לי סיוטים מהרגעים האלה. הפנים שלו היו חיוורים כמו גיר, העיניים בלטו והלשון השתלשלה החוצה. החבל שפשף את עור הצוואר שלו, ולשונו וחזהו היו שטופים דם. לא ידעתי שכשאדם נתלה, כל האוויר נשאר בבטן שלו. כך, כשהרמתי אותו כל האוויר שהיה בפנים יצא החוצה וקול נורא ואיום יצא מהפה שלו – בהההההההה. הרגשתי שמלאך המוות בא לקחת גם אותי. בסוף הגיעו עוד כמה סוהרים והצלחנו להוריד אותו אל האלונקה שהכנו מראש.

"לקחנו אותו לצד השני של החצר, שם חיכה לנו הכבשן. לאחד הסוהרים, בשם לוקס, שהיה באושוויץ, ניתנה משימת חימום הכבשן. הכבשן היה כל כך חם שאי אפשר היה להתקרב אליו, כך שנבנו מסילות כדי שאפשר יהיה להכניס את האלונקה אליו. זה היה תפקידי לדחוף את האלונקה לתנור, אבל אני רעדתי כל כך שהגופה התנדנדה כל הזמן מצד לצד. בסוף הצלחתי לדחוף אותו וסגרנו את הדלתות".

נגר מונה להעביר את האפר לנמל, אך הוא היה במצב טראומטי כל כך, שמרחבי שלח אותו לביתו עם ליווי צמוד. בשעות הבוקר המוקדמות הוצא האפר מהתנור והועבר בניידת משטרה לנמל יפו, משם נישא בספינה של משמר החופים אל מעבר למים הטריטוריאליים של ישראל, כדי שלא יטמא את אדמת ארץ הקודש.

"למעלה מארבעה עשורים עברו מאז הוצאתו להורג של אייכמן", אומר נגר, "ולמרות הטראומה, אני מבין כיום את המתנה הענקית שהוענקה לי. אלוקים מצווה עלינו למחות את עמלק, ולא לשכוח. קיימתי את שתי המצוות".


בימים אלה מוצג הסרט התעודי על שלום נגר בסינמטקים בתל אביב ירושלים וחיפה.

מקור הכתבה: Aish - למעבר לכתבה המקורית לחצו כאן

מקור: מגזין 'משפחה'
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: סיפור, מעניין, השואה, משפט, אייכמן
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: