maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

סיפורו של רובי

בשל דירבון מצד חבריי אני כותב את הסיפור הזה. שמי הוא מילדרד הונור ואני מורה למוסיקה לשעבר בבית הספר היסודי "דסמואיז" באיוואה.
במשך השנים לימדתי שיעורים פרטיים על פסנתר, לצורך השלמת הכנסה. דבר שעשיתי במשך 30 שנה.

באותן שנים ראיתי כי ישנם ילדים ברמות מוסיקליות שונות, והיה לי את העונג ללמד כמה ילדים מוכשרים מאוד.
עם זאת, ישנם גם כאלה שאני מכנה "מאותגרים מוסיקלית".
כזה היה רובי.

רובי היה בן 11 כשאמו (חד הורית) הורידה אותו בכניסה לביתי לשיעור הפסנתר הראשון שלו. אני מעדיפה שתלמידים, במיוחד בנים, יתחילו בגיל מוקדם יותר, וכך הסברתי לרובי. אבל הוא אמר שזה תמיד היה החלום של אימו לשמוע אותו מנגן בפסנתר, אז לקחתי אותו כתלמיד.

ברגע שרובי החל ללמוד הבנתי שזה מאמץ חסר כל תקווה. ככל שהוא ניסה, ולא משנה כמה הוא ניסה, הוא רק הדגיש כמה הוא לוקה במקצב הבסיסי וברגישות לטונים. אבל הוא היה שקדן וניסה בכל כוחו, לא יכולתי שלא לעודד אותו. ניסיתי, על אף שזה נראה חסר סיכוי, ולו רק בשביל שיראה שיש טעם למאמץ.

בסוף כל שיעור הוא היה אומר:
"יום אחד אמא שלי תשמע אותי מנגן", אבל לי זה היה נראה בלתי אפשרי. לא הייתה לו היכולת הבסיסית, הוא לא נולד עם כישרון מינימלי למוסיקה.

ראיתי את אמו ממרחק כשהורידה את רובי בסמוך לביתי, או המתינה לו ברכבה. היא תמיד נופפה לשלום וחייכה, אך מעולם לא נכנסה פנימה.
יום אחד רובי הפסיק להגיע לשיעורים, חשבתי להתקשר אליו אבל אני מודה ששמחתי שהוא הפסיק לבוא, הוא היה פרסומת גרועה עבור יכולת ההוראה שלי.

כעבור כמה שעות שלחתי הזמנה להופעה של כל תלמידיי. להפתעתי, רובי, שקיבל את העלון, שאל אם הוא יכול להופיע.
אמרתי לו שההופעה מיועדת לתלמידים המנגנים אצלי, והוא כבר לא מגיע ולכן זה לא אפשרי.

הוא סיפר לי כי אימו הייתה חולה ולא יכלה לקחת אותו לשיעורי הפסנתר.
אבל הוא הבטיח שהתאמן רבות,
"בבקשה גבירתי, תני לי לנגן", הוא התעקש. אני לא יודעת מה הוביל אותי לתת לו להופיע, אם זו התעקשותו אם משהו בתוכי שאמר לי שיהיה בסדר.

בערב ההופעה הגיעו התלמידים עם הוריהם, קרובי משפחה וחברים. את רובי שיבצתי בסיום ההופעה, חשבתי שגם אם הופעתו תהיה רעה, וכך ציפיתי שתהיה, אעלה לדבר מיד לאחריה ואציל את המצב.

ההופעה החלה ללא כל תקלה, הכל זרם נהדר, התלמידים ניגנו נפלא. ואז רובי עלה על הבמה.
בגדיו היו מקומטים, שערו נראה כאילו נחפף בקצף ביצים והחלו לחישות בקהל
"מדוע אימו לא הברישה את שערו בלילה כה מיוחד?"

רובי התיישב מול הפסנתר ואני הופתעתי כשבחר לנגן את הקונצ'רטו מס. 21 של מוצארט בדו מז'ור.
לא הייתי מוכנה למה ששמעו אוזניי.
אצבעותיו נעו באלגנטיות על הפסנתר, הן נראו רוקדות בזריזות והוא עבר מפיאניסימו לפורטיסימו, ומאלגרו לוירטוזו, הוא גרם לאקורדים של מוצארט להשמע כמו יצירת המופת שהם.
מעולם לא שמעתי את מוצארט כ"כ מרגש מילד בגילו.

אחרי שש דקות וחצי הוא סיים בקרשנדו גדול וכולם היו על הרגליים בתשואות פראיות. התגברתי על הדמעות ורצתי לחבק את רובי בשמחה. "מעולם לא שמעתי אותך מנגן כך, איך עשית את זה?"

דרך המיקרופון הסביר רובי: "האמת גבירתי, זוכרת שאמרתי לך שאמא שלי היתה חולה?
היא באמת היתה חולה ונפטרה הבוקר מסרטן. היא נולדה חירשת אז
הערב בפעם הראשונה היא יכלה לשמוע אותי מנגן, ורציתי לעשות את זה מיוחד".

לא הייתה בקהל עין אחת שנשארה יבשה. אנשי הרווחה הובילו את רובי מהבמה אל משפחתו האומנת, שמתי לב שגם עיניהם אדומות ונפוחות, חשבתי לעצמי בכמה התעשרו חיי בזכות זה שלקחתי את רובי כתלמיד.

מעולם לא הייתי נערצת, אך מאותו הערב הפכתי למעריצה...של רובי.
הוא היה המורה ואני הייתי התלמידה, הוא לימד אותי את משמעות האהבה, ההתמדה והאמונה בעצמך.

רובי נהרג כמה שנים לאחר מכן בפיגוע חסר התכלית של אלפרד פ. מוריי בבניין הפדרלי של אוקלהומה, באפריל 1995.

כעת, חשוב:
האם אתה פועל במלא כוחך כדי להגשים את חלומך? האם אתה טורח על ההזדמנויות שנקרות בדרכך? האם אתה מוותר מהר מדי?

אני מקווה שרובי ישפיע עליכם לפחות כפי שהשפיע עלי בנושא.

מקור: אווה גרינבוים
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: