maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

כל האמת על אורי אבנרי

מפיקי הסרט "הנדון: אורי אבנרי", שהוקרן בערוץ 8, השקיעו בהפקתו 180 אלף דולר ושלוש שנות עבודה, אלא שהם החמיצו שתי עובדות השופכות אור על אבנרי יותר מכל נושא אחר: צוואת אמו ושאלת חברותו באצ"ל.

 

הם עברו על כל גיליונות "העולם הזה", קראו אלפי מאמרים ואספו חומר מ-14 ארכיונים, בארץ ובחוץ לארץ. הם לא הגיעו למסמך אחד, לצוואה שכתבה אמו של אבנרי, הילדה וולך (אוסטרמן), בשנת 1982 שבע שנים לפני מותה.

זהו פרסום ראשון על קיומה של הצוואה. יוצרי הסרט, יאיר לב ודורון צברי, החמיצו את ההזדמנות.

פרטי הצוואה

הצוואה נכתבה ונחתמה ב- 8.7.82. היא מחזיקה שני עמודים וכוללת שבעה סעיפים המפרטים את חלוקת רכושה בין בנה בנותיה ונכדיה.

על הצוואה חתומים שני עורכי דין כעדים האומרים כי הצוואה נכתבה כשהמצווה "בדעה צלולה, בשכל טוב, וברצון טוב ומבלי שום עונש וכפיה או השפעה בלתי הוגנת".

עוד נאמר בהצהרת הפרקליטים כי הצוואה הוקראה לגב' הילדה וולך (אוסטרמן), תורגמה לשפה הגרמנית והוסברה לה.

בסעיף מספר 1 של הצוואה נאמר:

"לבני אורי אבנרי ת.ז. 39517 , מרחוב רופין 10א' , ת"א איני מורישה אפילו אגורה שחוקה אחת מאחר ולא טיפל בי ובמקום זאת הלך לבקר אצל הרוצח יאסר ערפאת".

 

 

צוואת אמו של אבנרי סעיף 1

 
הילדה וולך נפטרה ב-25.12.89 והצוואה קיבלה תוקף בבית המשפט המחוזי בתל-אביב (תיק 519/90) ב-7.5.90.



צוואת אבנרי אישור בית המשפט

 

"אדם חסר לב"

על נסיבות כתיבת הצוואה הזו סיפר לי אחד מבני משפחתו של אבנרי, הרוצה בעילום שמו.

הוא אמר: "האיש הזה הוא אדם חסר לב וחסר רגשות. כל השנים התעלם מכל המשפחה – מאמו, מאחיו ומשתי אחיותיו. מעולם לא נענה להזמנה לבוא להשתתף בשמחות משפחתיות – חתונות, בר מצוות, ימי הולדת. הוא היה מופיע לעתים רחוקות, פעם בשנה שנתיים, בלי להודיע מראש, עושה הרבה צילצולים, מתנהג בהתנשאות ובציניות ונעלם. עד לביקור הבא. פעם בא לליל הסדר. המשפחה איננה מסורתית אבל ליל סדר עורכים כמובן. הוא בא עם המוסטנג האדום שלו, לגלג על הסדר ועל הדת היהודית ונעלם.

"לפעמים באה עמו אשתו, רחל. היא סוגדת לו ובעצם כל כולה נועדה לשרת אותו. היא היתה מורה שנים רבות ואהבה מאד ילדים. במפגשים המשפחתיים הנדירים היתה לוקחת את ילדי המשפחה על הידיים, מפנקת ומגלה כלפיהם אהבה. ההחלטה שלהם, לא ללדת ילדים (עליה סיפרה בסרט), היתה קרבן גדול מאד מצידה. לאבנרי לא היה איכפת. הוא העדיף חתולים. גם כלפיהם נהג בעריצות. חתול שלא ציית לו נזרק מן הבית ללא רחמים. כמו שלא בא אלינו גם לא הזמין אותנו אליו. לעתים נדירות, כשהיינו מגיעים העירה, היינו מטלפנים אליו ושואלים אם אפשר לקפוץ אליו. היינו באים והוא קיבל אותנו בחוסר סבלנות, ממש בעמידה, חיכה שנלך. לא הגיש לנו כוס קפה. אפילו לא כוס מים. הקמצנות שלו היתה ממש מדהימה".

 

סרב לעזור לאם

"כשאמו הזדקנה ולא יכלה עוד לטפל בעצמה היא הועברה למוסד סיעודי בנס ציונה. זה היה מקום מאד מוזנח וברמה ירודה. אבל להילדה לא היה הרבה כסף וגם האחיות (האח נהרג בצבא הבריטי במלחמת העולם) התקשו לשאת במעמסה. אבנרי לא התעניין בשלום אמו, ובכל תקופת שהותה במוסד הוא ביקר אותה רק פעם אחת. כשבני המשפחה לחצו עליו להשתתף בהוצאות, על מנת להעביר אותה למוסד יותר מכובד, הוא דחה את כל הפניות. פעם כתבתי לו מכתב בו נזפתי בו על היחס שהוא מגלה כלפי אמא שלו. הוא כעס עלי איך אני מעז לכתוב לו מכתב כזה ולהתערב בענייניו."

עד כאן דבריו של קרוב המשפחה.
 

"לא בן אדם"

על עקרותו הרגשית מספר גם הסרט. אבנרי, כמו שאומרים חבריו לשעבר (כל חבריו של אבנרי הם "לשעבר") איננו בן אדם. חיים הנגבי (עובד ותיק בעיתון, שנים רבות כמגיה ואחר כך ככותב) הגדיר אותו בסרט כנכה נפש, שאיננו מסוגל לקשור קשר עם אנשים. על טרומפלדור, אומר הנגבי, רואים שהוא גידם. אבנרי נראה בסדר אבל מאחורי המראה מסתתר אדם עם נכות רגשית קשה.
אלי תבור, שצבר הכי הרבה שעות אבנרי ב-24 השנים שעבד עמו, אמר עליו בסרט כי הוא עושה הפרדה בין אבנרי העיתונאי לאבנרי הבן אדם. כעיתונאי אין שני לו. בן אדם הוא לא.

תבור סיפר לי כי בעשרות שנות עבודתם המשותפת ביקר בביתו של אבנרי אולי ארבע פעמים ורק בענייני עבודה. כששמע מפי על הצוואה של האם הופתע. משך כל השנים שעבד עם אבנרי לא ידע בכלל שיש לו אמא.

אבנרי, סיפר לי תבור, נהג לנתק במחי יד קשרים של עשרות שנים עם כל מי שהיו אתו בקשר – החל בחבריו לג'יפ במלחמת השחרור וכלה באלי תבור. העקרות הנפשית הזו של אבנרי יש בה אולי כדי להסביר את הקלות בה הוא מתמסר לבניית פלסטין על חורבות מדינת ישראל. "מי יבנה יבנה בית בפלסטין" שר אבנרי בסרט, כשהוא מניח לבנים לשיקום בית פלסטיני הרוס. וכשהוא יושב בבונקר של יאסר ערפאת – בעיצומה של מלחמה שישראל מנהלת נגדו – ומרצה לערפאת על תכניתו לשתי מדינות לשני עמים, אומר לו ערפאת ONE STATE. ערפאת של 1982 אינו שונה מערפאת של 2006 – רק מדינה אחת – פלסטין – על חורבות מדינת ישראל. ערפאת צוחק ואבנרי מחריש. והוא מתמוגג כשהוא מספר איך העלה אותו ערפאת על הבמה ביום בו רבין החזיר אותו לעזה.

מהפכת "העולם הזה"

קשה להסביר היום, בעידן התקשורת הרב ערוצית, את המקום שמילא העולם הזה בשנות החמישים והשישים. עיתוני הבוקר של אותה תקופה היו ברובם מפלגתיים. המשותף לכולם היה סגנון ירחמיאלי, מעט מאד אינפורמציה, הרבה מאמרים טרחניים, בלי כתבות, בלי סיפורים אנושיים, בלי תחקירים, בלי ביקורת אינפורמטיבית על השלטון, כמעט בלי תמונות. עיתוני הערב היו ידיעות אחרונות (שהיה עדיין סמרטוט) ומעריב שהיה הרבה יותר חי ותוסס מעיתוני הבוקר. אך מעריב נכתב על ידי ותיקי וארשה למען עולי וארשה. העולם הזה נכתב עברית חדשנית, מדוברת, בגובה העיניים. הסגנון היה מרתק ונקרא מן העמוד הראשון ועד האחרון בנשימה אחת. ולא רק הסגנון – הצילומים, הנושאים הנועזים שאיש לא העז לגעת בהם, החל בפרשיות שחיתות וכלה בצילומים וסיפורים שנחשבו אז נועזים, על גבול הפורנוגרפיה.


שער העולם הזה בהפגנות ואדי סאליב




"גם מתנגדיו החריפים ביותר של אבנרי יודו כי הוא גאון תקשורת – בעיתונות ולא פחות מזה בתעמולה".

גוש שלום או גוש אבנרי

לאחר שנאלץ למכור את העולם הזה (למרבית האירוניה למשקיע ימני) הקדיש אבנרי את כל מרצו וכשרונו בפעילות "גוש שלום". אותו כשרון שגילה בעיתונות גילה בקידום רעיונות ה"גוש", ותוך זמן קצר הפך הגוש לגוף הדומיננטי ביותר מבין כל הגופים השמאלניים.

מבחינה זו עשה הסרט שרות רע מאד ל"גוש שלום". על פי מודעות הענק (מניין הכסף?) המנוסחות בכשרון תעמולתי מדהים, ההפגנות והיוזמות המקוריות אפשר היה לחשוב שמדובר כאן בתנועת המונים אדירה. למעשה עומדים מאחריה זוג קשישים – אבנרי ורעייתו. הם מושכים אחריהם להפגנות קבוצה קטנה של ותיקי ההפגנות עוד מן התקופה שבה הפגינו נגד המימשל הצבאי ונגד הקמת העיר כרמיאל. באוטובוס הריק למחצה שבו נוסעים אנשי "גוש שלום" לאחת מהפגנותיהם אומרת רחל אבנרי: תנהגו כמו עוף המגדיל עצמו על ידי ניפוח נוצותיו. אנחנו מעטים והדרך לבלוט היא להניף הרבה שלטים. בזה אבנרי היה תמיד טוב בניפוח נוצות. "העולם הזה", שהיה אימת השלטון בעידן בן גוריון, היה בסך הכל עיתון קטנטן שהעסיק חצי תריסר עיתונאים וצלמים. תפוצתו הממוצעת הייתה בסביבות 12 אלף. אבל איזה רעש הוא הקים.

 

האם היה אורי אבנרי באצ"ל

עשרות שנים משתבח אורי אבנרי בעברו המחתרתי כחבר הארגון הצבאי הלאומי. מעולם לא ציין נתונים מדויקים – מי גייס אותו, מי היו חבריו למחתרת, באילו פעולות השתתף.

"אני עשיתי את זה"

בימים אלה נתברר כי זכרונו של אבנרי הצטלל ולפתע נזכר בכך שהשתתף בפעולה יוצאת דופן בהיותו במחתרת: חיסול מלשינים.
כפי שגילה עמיתי אמנון לורד, אמר אבנרי לכתב העיתון הגרמני "קונקרט" כי הוא מתייחס לרצח משת"פים בידי הטרור הפלסטיני כאל דבר לגיטימי והוסיף: "אני עשיתי את זה גם בעצמי. הייתי טרוריסט כשהייתי אדם צעיר. הרגנו משתפי פעולה".

 

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: