ערב ראש השנה בפתח, כל עדה ומנהגיה ליום הדין. מצורפת רשימת מנהגים מפורטת לכל עדה ועדה, למעבר למנהגים לחצו על העדה המבוקשת.
1. מראש-חודש אלול ועד ערב יום כפור משכימים גדולים וקטנים ל"אשמורות" (בשעה 2.30 אחר חצות בערך). גם הנשים משכימות קום, ומהן המכינות קפה לגברים שבביהכ"נ.
2. בערב ראש-השנה אומרים "התרת נדרים" לאחר תפילת שחרית.
3. בליל ראש-השנה פותחים תפילת ערבית בפיוט "אחות קטנה" לראב"ע. אחר כך אומרים את שיר היום - "למנצח על הגתית לאסף" (תהילים פא) ועוד שלושה מזמורי תהילים, שנים מתחילתו ואחד מסופו של הספר, כמו ביו"ט. כל המתפללים אומרים אותם בצוותא, בנעימה מיוחדת.
4. בליל שני של ראש השנה מוסיפים אחר תפילת ערבית שנים שלושה פיוטים מעניין היום ("יעלו לאלף ולרבבה", "רומה א-להים", "בליל זה ראש-השנה", "שירו לא-ל שיר חדש").
5. אין מאכל מיוחד לראש השנה. את המאכלים המיוחדים למזל השנה מגישים לפני הסעודה במיוחד.
6. לפי מנהג עתיק נוהגים לתקוע שלושים קולות לפני עלות השחר, ע"ד "קדמיה לרשיעא עד דלא יקדמינך".
7. לפני "ברוך שאמר" אומרים את הפיוט "שופט כל הארץ" לרשב"ג. לאחר "ברוך שאמר" אין מפסיקים בשום פיוט עד אחר תפילת שחרית.
8. התוקע מתכבד בעליית חמישי לספר תורה.
9. לפני מכירת ההפטרה מברך החזן את הצבור: "תכתבו בספר החיים ובספר הזכרון",
והם משיבים:
"ואתה תיכתב בספר החיים ובספר הזיכרון".
10. לאחר התקיעות ואמירת "אשרי העם יודעי תרועה" מסיים התוקע בהכרזה בארמית: "כמא דשמעתון קל שופרא הדין" וכו'.
11. את תפילת מוסף מתפלל הש"ץ בקול רם ומוציא בתפילתו את היודע ואת שאינו יודע לקרוא. תוקעים בה רק עשרה קולות. בסוף תפילת המוסף תוקע תרועה גדולה.
12. לפני תפילת המנחה מתאספים וקוראים ספר תהילים, חציו הראשון ביום הראשון של ר"ה, וחציו השני ביום שני.
13. אין סדר "תשליך" מצוי ב"תכלאל", אך נוהגים בו כמו שאר העדות בארץ.
14. יש עדיין שנוהגים לשחוט כבש או עגל בא' דר"ה בבוקר, כמו בשאר ימים טובים, כדי לענג יו"ט בבשר טרי, וכפי שעשו בתימן.
15. בראש השנה מברך איש את רעהו: "תיכתב בספר החיים ובספר הזיכרון".
והמשיב עונה: "ואתה תיכתב" וכו'.
1. בלילי ראש-השנה אין אומרים פיוטי "מערבית". לפני חצי קדיש שלפני תפילת שבע אומרים את הפסוקים ייתקעו בחדש שופר" וגו' (תהילים פא, ד-ה). אחרי "עלינו" ומזמור כז שרים "יגדל" בניגון של ימים-נוראים.
2. הברכה שבה מברכים זה את זה בליל ראש-השנה היא: "לשנה טובה תכתב[י]".
3. את הסעודה פותחים באכילת תפוח "מתוק" (מין תפוחים חסרי חמיצות טבעית) שטובלים אותו בדבש, ואומרים לפני האכילה: "יהי רצון שתהיה השנה הזאת שנה טובה ומתוקה". יש שטובלים גם את ה"מוציא" בדבש, לפעמים במקום המלח.
אחר כך אוכלים מראש כבש ואומרים "יהי רצון שתזכור לנו עקידת יצחק, ושנהיה לראש ולא לזנב". אין מכינים מאכלים בחומץ, כגון סלטים, כדי "שהשנה לא תהיה חמוצה".
יש מקפידים שלא לאכול אגוזים עד סוף החגים, שכן "אגוז" בגימטרייה הוא "חט", ומלבד זה הם גורמים לשיעול שעלול להפריע בשעת התפילה.
4. ראש-השנה הוא מן הימים שבהם משכימים לתפילה יותר משאר יממות השנה, לתפילות הבוקר לובשים את התכריכים (ה"סרגנס", מארג בגרמנית = ארון המתים, כלומר לבושו של המת הנתון בארון, ויש אומרים מלשון זרג', בצרפתית, מין בד קל שממנו היו מכינים את התכריכים). אבל בשנת האבלות וחתן בשנת הנשואים אינם לובשים את התכריכים, זה כדי שלא לעורר את הפורענות שכבר פגעה בו, וזה כדי שלא לעורר אבל בשנה שבה הוא שרוי בשמחה. אף יש העוטפים טלית שכולה לבן, בלי פסים כהים. כל באי בית-הכנסת, גם אלה שאינם לובשים "סרגנס", חובשים כיפות לבנות.
5. הש"ץ מתחיל את התפילה ב"אדון עולם", ששרים כולו בניגון של ימים-נוראים, והוא גם הניגון של "ברוך שאמר". ממשיכים פסוקי דזימרה ו"נשמת", הכל בניגון היום, עד שהש"ץ מגיע ל"המלך יושב (בר"ה ויו"כ בלי ה"א הידיעה) על כסא" שהוא שר בנעימה מיוחדת. אחרי "ברכו" מתחילים באמירת הפיוטים השזורים בתוך ברכות ק"ש. הש"ץ חוזר על התפילה, אומרים "אבינו מלכנו" וקדיש. הש"ץ שר עם הקהל "ויהי בנסוע", אומרים שלוש-עשרה מידות ומוציאים שני ספרי-תורה.
6. קוראים בתורה בניגון המיוחד לימים-הנוראים, אבל מפטיר קוראים בניגון של כל ימות השנה. ה"חיובים" לעלייה הם התוקע, המקריא לתוקע ובעלי התפילה, והוא שעושים לשם מצווה, שלא על מנת לקבל פרס. את ה"מי שברך" חותמים "ויכתבהו בספר חיים טובים".
7. בגמר ההפטרה ניגש בעל-התוקע אל הבימה. תוקעים בצליל מיוחד.
מקובל, כש"תקיעה" מתחילה בצליל מוקדם קצר, נמוך יותר, לפני הצליל הממושך הגבוה, "שברים" - רצוץ, לא מקוטע, וכן "תרועה".
הרב או החשוב בקהל עומד על-יד התוקע ומקריא לו את התקיעות. השופר מכוסה עד התקיעה, והתוקע מכסה אותו בין הסידרות ובסופן. המקריא ממשיך ושר בניגון אחד "אשרי העם יודעי תרועה" (תהילים פט, טז) ו"אשרי יושבי".
8. בחזרת הש"ץ של מוסף תוקעים אחרי "מלכיות" - תשר"ת, אחרי "זכרונות" - תש"ת, ואחרי "שופרות" - תר"ת, ביחד עשרה קולות. בסוף ברכת העבודה עולים הכוהנים לדוכן, והקהל אומר "ותערב", והש"ץ מסיים הברכה "שאותך לבדך ביראה נעבוד".
9. וככה הוא סדר נשיאת-כפיים. הש"ץ מתחיל לשיר "יברכך" בניגון היום, והכוהנים חוזרים על המלה ומאריכים קצת בנגינתם, כדי שלקהל תהיה שהות לקרוא (בלחש) את הפסוק שכתוב במחזור על יד המלה; וכן עושים במלה השנייה - "ה'", ואילו בסוף הפסוק, "וישמרך", מושך הש"ץ בנגינתו, והכוהנים מאריכים ביותר, לתת לקהל שהות להגיד את תפילת "רבונו של עולם". כן נוהגים במלים של הפסוק השני והשלישי, מאריכים בסוף הפסוק, וביותר בסוף הפסוק האחרון, שאז אומרים בשעת נגינתם "יהי רצון". וכך גם הנוהג בנשיאת-כפיים בכל החגים שבהם נושאים כפיים, ובכולם אין נושאים כפיים כאשר הם חלים בשבת.
10. אחרי גמר מוסף שוב תוקעים שלושים קולות, ולפני "עלינו" או אחריה משלימים בשלושים קולות אחרונים תקיעת "מאה קולות". את התפילה מסיימים בשירי הייחוד והכבוד, מזמור של יום ומזמור כז.
11. אחרי תפילת מנחה הולכים "לעשות תשליך", ואם יום ראשון של ראש-השנה חל בשבת, דוחים "תשליך" ליום השני, ואומרים תפילה זו על גדה של נהר שיש בו דגים או על שפת הים.
12. בלילה השני שרים בבית-הכנסת לפני "ברכו" את הפסוקים "מה טבו" וגו' (במדבר כד, ה) כמו בכל יום-טוב שני לפני מעריב. בבית מביאים פרי חדש ששמים על השולחן בשעת הקידוש, ובברכת "שהחיינו" מכוון המקדש גם לפרי, ויש שנוהגים לעשות כן גם בבית-הכנסת.
13. תפילת היום השני היא כמו תפילת היום הראשון, אבל מרבים בה לאמור פיוטים בשחרית יותר מביום הראשון. את החזרה של מוסף מתחיל הש"ץ בניגון של שבת רגילה עד "מחיה המתים", ורק כאן מתחילם לומר פיוטים - "ובכן לך תעלה קדושה" ותכף אחריו "ונתנה תוקף". אומרים פיוטים גם בתוך הקדושה, בשני ימי ראש-השנה וביום-הכיפורים, אבל לא בשאר החגים.
ממנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל
1. לפני התקדש החג מדליקות הנשים את הנרות ומברכות עליהן, לפני ההדלקה, שתי ברכות - "להדליק נר של יום-טוב" ו"שהחיינו", ואם יום ראשון של ראש-השנה חל בשבת, הן מברכות "של שבת ושל יום טוב", ומברכות אחר ההדלקה, כמו בכל שבת.
2. בית-הכנסת מואר חגיגית, וארון-הקודש עטור בפרוכת לבנה, וכן מכוסה הבימה, ואף את ספרי-התורה שקוראים בהם בימים-הנוראים, מעטפים במעילים לבנים, הכל לכבוד הימים הנוראים.
3. תפילת ערבית נאמרת בנעימה המיוחדת לימים הנוראים. אין אומרים לפני תפילת העמידה "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו" וגו'.
4. בקדיש אומרים "לעילא, לעילא מכל ברכתא" ומסיימים "עושה השלום" (בה"א הידיעה) וכן נוהגים בכל עשרת ימי-תשובה, אולם בברכת השלום שבתפילת העמידה אין משנים לומר "עושה השלום".
5. בליל ראש-השנה אין אומרים "ברכו" בסיום התפילה, כמו בלילי שבת ויום-טוב.
6. אחר התפילה מאחל כל אחד לחברו "לשנה טובה תיכתב ותיחתם לאלתר לחיים טובים".
7. סעודת-הערב נפתחת בקידוש לפי סדר יק"ז (= יין, קידוש, זמן:
יין - "בורא פרי הגפן",
קידוש - "אשר בחר בנו... מקדש ישראל ויום הזיכרון",
זמן - "שהחיינו",
ופרוסת "המוציא" טובלים במלח ובדבש. לאחר מכן נוהגים לאכול תפוח מתוק טבול בדבש ומברכים "בורא פרי העץ", ולאחר שטועמים קצת ממנו, אומרים "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה".
8. אמרו חז"ל "סימנא מילתא", ולכן נוהגים לאכול בליל ראש-השנה פירות וירקות שבשמם יש משום רמז לברכה, ואומרים "יהי רצון" לכל מין לפי שמו: תמרים - שיתמו שונאינו, רימון - שירבו זכויותינו כרימון, רוביא - שירבו זכויותינו, קרא - שיקרע רוע גזר דיננו וייקראו לפניך זכויותינו, סלקא - שיסתלקו שונאינו, כרתי - שייכרתו שונאינו. באכילת דגים אומרים: "יהי רצון שנפרה ונרבה כדגים ושלא תשלוט בנו עין רעה", ואף יש נוהגים לאכול בשר מראש איל, זכר לאילו של יצחק אבינו, ואומרים "יהי רצון שתזכור לנו עקידת יצחק ושנהיה לראש ולא לזנב".
9. נמנעים מלאכול דברים מרים וחמוצים, ויש שנזהרים מלאכול ענבים בראש-השנה, כהגר"א, ונזהרים שלא לאכול בשר שמן ועוד דברים העלולים להביא לידי קרי.
10. נוהגים שלא לאכול אגוזים (עד שמיני-עצרת), שכן אגוז בגימטרייא - חט (=חטא).
11. משכימים לבית-הכנסת לומר בציבור שיר הייחוד ושיר הכבוד.
12. שליח הציבור העובר לפני התיבה פותח ב"אדון עולם" וממשיך בפסוקי דזמרה. תפילות הימים-הנוראים מתחלקות בין "מתחיל", בעל שחרית ובעל מוסף. החזן של "שחרית" ניגש לתיבה לקטע "המלך".
13. נהגו בכמה בתי-כנסת שאין הש"ץ מזמר ברכת "יוצר אור" ו"אור עולם", אלא כל הקהל אומר הברכה יחד עם הש"ץ, שמא ישכחו לומר הברכה בשעה שהש"ץ מזמר את הברכה ואת "אור עולם".
14. הפרושים אין אומרים פיוטים בברכות קריאת שמע, ויש שאין מפסיקים אף בפיוטי ה"קדושה" שבחזרת הש"ץ, ואומרים אותם לאחריה.
15. בחזרת הש"ץ אומר הקהל בעקבות החזן בקול פסוקי
"זכרנו",
"מי כמוך",
"וכתוב",
ו"בספר חיים"
(לדעת הגר"א אין הקהל חוזר על "וכתוב" ועל "בספר").
מוציאים שני ספרי-תורה (לדעת הגר"א אין אומרים י"ג מידות בהוצאת הספר), הש"ץ אומר "שמע ישראל", "אחד אלקינו... קדוש ונורא שמו", "גדלו", "על הכל", "אב הרחמים" ו"יעזור ויגן" וכו'.
16. ביום ראשון של ראש-השנה קוראים בניגון המיוחד לימים-הנוראים בפרשת וירא (בראשית כא, א) "וה' פקד את-שרה" עד "ויגר אברהם בארץ פלשתים ימים רבים". אם חל בחול, קוראים לחמישה עולים, ואם חל בשבת - שבעה.
17. לעולים לתורה מוסיפים בברכת "מי שברך" את המלים "ויכתבהו ויחתמהו לחיים טובים בזה יום הדין".
18. אחר שגמרו לקרוא בספר הראשון, מניחים הספר השני אצל הראשון ואומרים חצי קדיש ומגביהים וגוללים ספר ראשון. בספר השני קוראים למפטיר בפרשת פינחס (במדבר כט, א) "ובחדש השביעי", מגביהים וגוללים הספר, ומפטירין בנביא (שמואל א' א) "ויהי איש אחד" עד פרק ב פסוק י "וירם קרן משיחו".
19. ביום שני של ראש-השנה קוראים בפרשת וירא (בראשית כב) את פרשת העקידה עד סוף הסדרא ומפטירים בירמיהו (פרק לא, א) "כה אמר ה' מצא חן במדבר" עד "רחם ארחמנו נאם ה'" (פסוק יט).
20. לפני התקיעות אומרים שבע פעמים את המזמור "למנצח לבני קורח" (תהילים מז), אחר-כך אומרים פסוק "מן המיצר" וגו' וכן פסוקים הפותחים באותיות קר"ע שט"ן: קולי שמעת, ראש דברך, ערוב עבדך, שש אנכי, טוב טעם, נדבות פי. התוקע מברך "לשמוע קול שופר" ו"שהחיינו", והציבור מכוונים לצאת, ולכן אין עונים "ברוך הוא וברוך שמו" אלא "אמן" בלבד.
21. בבתי-המדרש של הפרושים אין אומרים מזמור קודם התקיעות ולא תפילות "ויהי רצון" ביניהן ולאחריהן.
22. תוקעים שלושים קולות, וסימן לדבר "יום תרועה יהיה לכם", "יהיה" בגימטריא - שלושים. לקביעת אורך התקיעה שבכל סדר וכל יתר דיני התקיעות נהגו, שהרב, או גדול הציבור הבקי בהלכות התקיעות ובסדריהן, קורא לפני התוקע ומשגיח עליו, ואם טעה או תקע שלא כהלכה, הריהו מחזיר אותו.
23. תקיעות אלה נקראות "תקיעות דמיושב", משום שעל-פי הדין מותר לקהל לשמוע אותן בישיבה, אלא שנוהגים לעמוד גם בשעת שמיעתן.
24. אין להפסיק בדיבור מתחילת "תקיעות דמיושב" עד סיום "תקיעות דמעומד", כלומר התקיעות שתוקעין בשעת חזרת הש"ץ, אם לא מעניין התקיעות והתפילה.
25. אחר גמר סדר "תקיעות דמיושב" אומר הש"ץ, והקהל אחריו, הפסוקים "אשרי העם יודעי תרועה" וגו', "בשמך יגילון כל היום" וגו', "כי תפארת" וגו', ואחרי כן "אשרי" וכל סדר הכנסת ספר-התורה, כרגיל בחג.
26. החזן אומר תפילת "הנני העני ממעש", ולאחר חצי קדיש עומדים הציבור לתפילת מוסף בלחש. מנהג פרושים בירושלים שלא לתקוע בתפילה בלחש.
27. בחזרת הש"ץ נופלים על פניהם באמירת "ואנחנו כורעים", ושוטחים מחצלת או מטפחת על הרצפה כנגד הפנים, כדי שלא להשתחוות על הרצפה, דבר האסור משום לאו "ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה" (ויקרא כו, א).
28. בסוף סדרי מלכויות, זיכרונות ושופרות תוקעים עשרה קולות - תשר"ת תש"ת תר"ת, וביחד שלושים קולות.
29. בברכת העבודה אומרים "ותערב" וכו', "ושם נעבדך" וכו' ו"ותחזינה" וכו', והש"ץ חותם "בא"ה המחזיר שכינתו לציון".
30. מאחר שלא תקעו בתפילה בלחש, תוקעים לפני "עלינו" שלוש פעמים תשר"ת תש"ת תר"ת, וביחד שלושים קולות, ולאחר קדיש בתרא תוקעים פעם אחת תשר"ת תש"ת תר"ת, דהיינו עוד עשרה קולות, כדי להשלים מניין מאה קולות.
31. שיר של יום בשני ימי ראש-השנה הוא מזמור פא שבתהלים. יש אומרים אותו בהשכמה, ואלה שלא אמרוהו אז, יאמרוהו בסיום התפילה, אחר אומרים "לדוד אורי" (תהילים כז) ומסיימין ב"אדון עולם".
32. במנהגי הגר"א נמסר שבראש-השנה אין להאריך בתפילה יותר מדי, שכן אין להתענות בו עד חצות, וכמו בשאר ימים-טובים, אבל אם נמשכה התפילה עד חצות היום, מתפללים מנחה קודם הסעודה, ואז אין אומרים במנחה "אבינו מלכנו". לדעת הגר"א אין לבכות בראש-השנה, כמבואר בנביא (יחזקאל כד, כג) "אל תבכו" וגו'. לפעמים מנגן החזן את "הקדיש" שאחר מוסף, לכבוד יו"ט.
33. נוהגים שלא לישון ביום ראש-השנה, ומסורת בידנו "הישן בראש השנה - ישן מזלו", אולם מכיוון שיושב בטל כישן דמי, טוב ללכת לבית-הכנסת ללמוד תורה ולומר מזמורי תהילים. רבים מאנשי המעשה נוהגים לסיים בראש-השנה כל ספר תהילים שבו ק"נ פרקים, ובשני הימים - שתי פעמים, העולות יחד למספר שלוש מאות, כמניין כפ"ר.
34. לאחר תפילת מנחה נוהגים ללכת אל הים, אל באר או אל בור מים לומר שם פסוקי "מי א-ל כמוך" עד "ותשליך במצולות ים כל חטאתם", ומוסיפים מזמורי תהילים ותפילות מענייני היום. אם יום ראשון של ראש-השנה חל בשבת, אומרים "תשליך" ביום השני של ראש-השנה (הנוהגים כדעת הגר"א אינם הולכים למים לומר "תשליך" ואומרים תפילה זו בבית-הכנסת או בבית).
35. אומרים "שהחיינו" בקידוש ליל שני של ראש-השנה, ולדעת הגר"א - גם אם אין לפניו פרי חדש.
1. נוהגים להתענות בערב ראש-השנה, כדי להיכנס ליום הדין בהכנעה ושברון לב. לאחר תפילת שחרית הולכים לשוק, כדי לקנות את כל הדרוש לחג. מקפידים שלא יחסרו הפירות, שעליהם יברכו בליל ראש-השנה. קניית הפירות ידועה בשם "זואנית טומאי".
2. אין שובתים ממלאכה בערב ראש-השנה, אך ממעטים בעבודה. גוזזים את הציפורניים, מסתפרים, מתגלחים ומתרחצים בחמין. רבים מקפידים לטבול לכבוד ראש-השנה במקווה טהרה.
3. נזהרים מאוד בתפילת המנחה, שהיא התפילה האחרונה של סוף השנה. לפני תפילת ערבית אומרים את הפיוט "אחות קטנה" בקול בכי, בעברית ובכורדית.
4. אחרי תפילת ערבית מברכים זה את זה בברכת "תכתב בספר חיים טובים", והמתברך עונה: "תזכר ותכתב". הילדים מנשקים את ידי קרוביהם המבוגרים ומברכים אותם כנ"ל.
5. עם בואם הביתה מתיישבים כל המסובים במקומם, ובעל-הבית אומר "פתיחת אליהו" עד "קם ר"ש ויתחדשון", ואח"כ אומרים את הפסוקים דלהלן:
(א) "ונח מצא חן, בעיני ה'" - י"ב פעמים;
(ב) "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" - י"ב פעמים;
(ג) "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור" - עשר פעמים;
(ד) "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" - י"ב פעמים;
(ה) "ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום" - י"ב פעמים
(כשהשנה מעוברת כופלים אותו י"ג פעמים). אומרים "תחל שנה וברכותיה", ורק אז מקדש בעל הבית על היין.
6. לאחר בציעת הפת טובלים אותה בסוכר. בממלחה שעל השולחן נמצאים סוכר ומלח.
7. תחילה אוכלים פירות שברכתם "עץ" ו"אדמה", כדי לפטור את יתר הפירות שעל השולחן. אח"כ אוכלים תמרים, לוביה, כרתי, דלעת, רימון מתוק, תפוחים בסוכר, בשר ראש כבש או ראש תרנגול (ומקפידים על זכר דווקא).
8. המדקדקים קוראים על השולחן ארבעה פרקי המשניות של מסכת ראש-השנה, קטע זוהר מפרשת "אמור" (דף צה ע"ב), מ"בחדש השביעי באחד לחדש" וכו' עד "כי באורך נראה אור", וליקוטים אחרים מהזוהר המדברים בענייני ראש-השנה.
9. לאחר ברכת המזון קוראים שני הספרים הראשונים של ספר תהילים ומשכימים בבוקר לגמור את שלושת הנותרים. בקריאת ק"נ פרקי תהילים מכוונים לתקן עוון הכעס, שהוא בגימטרייה ק"נ. נמנעים מאכילת אגוזים בליל ראש-השנה משום ש"אגוז" בגימטרייה "חטא", וגם משום שהאגוזים מרבים כיחה וניעה, המפריעים לתפילה (ש"ע או"ח, סי' תקפג, ב).
10. בתפילת שחרית, כשמגיעים ל"ויושע ה'", עומדים ליד החזן שני סומכים, הנוטלים חלק באמירת הפיוטים המיוחדים לר"ה, הנאמרים בעברית ובכורדית. אמירת הפיוטים היא לאחר העמידה, כי אין מפסיקים מ"ברוך שאמר" עד גמר החזרה.
11. בשני ימי ראש-השנה משתדלים להעלות לתורה את כל האורחים ואת כל אלה, שאינם מבאי בית-הכנסת בכל ימות השנה.
12. לאחר קריאת ההפטרה מזמין החכם את התוקע לעלות לתיבה ופותח בפיוט "עת שערי רצון להפתח", הנאמר בקול בכי, בעברית ובכורדית.
13. לפני תקיעת השופר דורש החכם לפני המתפללים מענייני היום ומעורר אותם לתשובה. אחר אומר התוקע מספר פסוקים ותחינות. בעת ברכות השופר עומד כל הקהל על רגליו.
בתקיעות מיושב תוקעים תשר"ת שלוש פעמים,
ממתינים כדקה ותוקעים תש"ת שלוש פעמים,
ממתינים שנית ותוקעין תר"ת שלוש פעמים.
בעת ההמתנה מתוודים בלחש. בעת אמירת העמידה בלחש תוקעים שלושים קולות נוספים - אחר כל אחת משלוש הברכות עשרה קולות: תשר"ת, תש"ת, תר"ת. בעת החזרה חוזרים ותוקעים עוד שלושים קולות, לפי אותו סדר. בקדיש תתקבל (אחרי יהא שמיה רבא) תוקעים עשרה קולות נוספים - ביחד מאה קולות. אין מפסיקים בדיבור מהתחלת התקיעות עד לסיומן.
לאחר "עלינו לשבח" משמיעים "תרועה גדולה".
14. אחר ארוחת הבוקר מתאספים האנשים בחבורות, בבתי-הכנסת או בבתים שאירע בהם מקרה מות במשך השנה, וקוראים תהילים פעם נוספת. קריאת מאה וחמישים מזמורי התהילים פעמיים עולה למספר "כפר" - לכפר על העוונות. לאחר הקריאה מברכים על פירות, לעילוי נשמת נפטרים.
15. אין ישנים בשעות היום של ראש-השנה, כמוזכר בירושלמי: "מאן דדמיך ברש שתא דמיך מזליה".
16. ביום א' דראש-השנה אחר תפילת מנחה מקיימים מצוות "תשליך", והמשתתפים בה זקנים וצעירים ואף נשים זקנות; האנשים עומדים מסביב לבור, כשהחכם באמצע, והוא קורא בקול את סדר ה"תשליך". כשמגיעים לפסוקים "מי כמוך", אוחזים בשולי הבגדים, ובאומרם "ותשליך במצולות ים" מנערים אותם.
17. סדר זה נוהג אף ביום השני של ראש-השנה, פרט לתפילת "תשליך". במקומות שסיימו פעמיים את אמירת התהילים ביום ראשון של ראש-השנה, דורש החכם ביום השני למתפללים במדרש עשרת הדברות.
18. האנשים שטרם פרעו את נדבותיהם לבית-הכנסת מתאמצים לסלק את חובם לפני יום-הכיפורים. בגולה נמנעו מאכילת חמאה וחלב של גויים בין כסה לעשור.
1. בערב ראש-השנה משכימים לסליחות ולהתרת נדרים. המתפללים מופיעים בפני שלושה תלמידי חכמים או בפני שלושה נכבדי הקהל ופותחים באמירת "נחמתי מעיקרא", והרב עונה להם: "מותרים לכם" וכו' וקורא בפניהם את כל ההתרה, ושוב חוזר חלילה ג' פעמים. בכמה קהילות היו תלמידי חכמים דופקים על שערם של אלה שלא יכלו להשתתף בהתרת הנדרים, כגון חולים ונשים והיו קוראים: "אתרא, אתרא". ביום זה רבים נוהגים לצום ולהרבות בצדקה. המונים נוהרים לבית-הקברות, כדי להשתטח על קברות צדיקים וקרובים. שם מרבים בצדקה, באמירת קדיש ובהשכבות.
2. נוסח תפילת ליל ראש השנה הוא כמו אצל יתר בני עדות המזרח, לרבות הפיוט "אחות קטנה". אחרי התפילה נפרדים באיחולים "תזכו לשנים רבות". התשובה - "תזכה ותחיה ותאריך ימים".
3. לקראת השנה החדשה מדפיסים עד היום בתוניס עלון "וארקת אלעסל" (גיליון של דבש), כתוב בעברית ובערבית, שכולל את הקידוש לליל ראש-השנה, הברכות שבסעודה, תאריכי ביקור בבית הקברות (בערבי ראש-חודש) ותאריכי ארבע התקופות.
4. בשני הלילות נוהגים לערוך על השולחן פירות חדשים, כגון רימונים, פרי הנקרא "זערור", פרי בר הנקרא "עונב"; וכן ירקות: עלי סלק (תרד) ופרוסות דלעת מטוגנים וטבולים בדבש. כל מה שאוכלים בשני הלילות משמש סימן טוב לכל ימות השנה. האכילה נעשית לפי הסדר הבא: תאנים מיובשות, רימון, תפוח, שומשום, דלעת, סלק, פול, שום, דבש, ראש כבש ודג. לפירות חדשים מוסיפים ברכת "שהחיינו". הברכות הותאמו לשם הפרי בניב המקומי, כגון: לפני אכילת פולים מבושלים אומרים "יהי רצון שיפלו שונאינו לפנינו", לפני אכילת שום, שנקרא "תום" בערבית המדוברת, אומרים "יהי רצון... שיתמו אויבינו ושונאינו" וכו'. בייחוד מקפידים על אכילת ראש כבש: "שנהיה לראש ולא לזנב". נזהרים מלאכול כל דבר מלוח או חמוץ, ואת הממלחה שעל השולחן המיועדת לברכת "המוציא" ממלאים סוכר.
5. תפילת שחרית נערכת בשעות המוקדמות. סליחות נאמרות אחר העמידה, לפני קריאת התורה, לפי מחזור לימים נוראים נוסח תוניס. אחרי קריאת ההפטרה שר הקהל את "העקידה הגדולה" (הפיוט "עת שערי רצון"). תפילת מנחה מתחילה בעקידת יצחק: "ויהי אחר הדברים האלה". ביום א' דראש-השנה לאחר תפילת מנחה מתאספים במקום ממנו אפשר לראות את הים, ולוא ממרחק רב, לאמירת תשליך. הפסוקים והתפילות שאומרים בהזדמנות זו הודפסו בתוניס בקונטרסים מיוחדים.
6. יהודי תוניס נזהרים שלא לישון בשני ימי ראש-השנה. הם יושבים ומשקעים עצמם באמירת תהילים.
1. מזמן קדמון ועד לפני כעשרים שנה נהגה כל משפחה בבבל לשחוט כבש בליל ערב ראש-השנה. שוחטים וקצבים הסתובבו בחוצות העיר באותו לילה, הלכו מבית לבית ועשו את מלאכתם בזריזות ובמומחיות. אף משפחה לא ויתרה על מנהג זה, כעני כעשיר.
ההתעוררות מסביב למנהג זה הייתה גדולה מאד. כשבוע שבועיים לפני ראש-השנה הכינה המשפחה את הכבש, הביאתו לביתה לגדלו ולפטמו. ילדי המשפחה התרועעו עם "האורח" החדש האכילוהו והשקוהו וגם השתתפו בצערו, על כי בקרוב יובל לטבח. האוכל העיקרי של הכבש היו קליפות האבטיחים, שהיו נאכלים בכל בית בתקופה זו בכמויות גדולות, לרגל החום והשרב של חודש אלול. בני הבית היו מרבים "להתערב", אם כבש זה, לאחר שישחט ויבדק, יצא "כשר" או "טרף". הסקרנים שבהם הטילו גורלות, וכל בני המשפחה עמדו מתוחים מסביב לשוחט והבודק, כדי להיווכח מי יצדק בהשערתו. במקרה שהכבש יצא טרף, הייתה זו אכזבה גדולה לבני המשפחה; לא רק משום שהיה כאן משום הפסד כסף וטרחה יתירה לקנות כבש אחר במקומו, אלא בעיקר משום שזה נחשב לסימן לא טוב. הכבשים הטרפים נמכרו למוסלמים במחיר נמוך. יש שקוני הכבשים התנו עם הערבי המוכר, שאם יצא "טרף" יוחלף בכבש "כשר" אחר.
כל הטקס עורר התעניינות רבה, ציפייה לקראת אותו יום נורא, והוסיף נופך של הוד וקדושה. מטרת המנהג - להשתמש בראש הכבש השחוט כדי לשים אותו על השולחן בסעודת ליל ראש-השנה ולקרוא עליו "שנהיה לראש ולא לזנב". אולם, בקרב בני המשפחה הייתה הרגשה, שכבש זה נשחט כדי לכפר על העוונות של בני המשפחה, כדוגמת ליל הכפרות באור לערב יום-הכיפורים. הרחמנים בבני המשפחה, בייחוד הילדים והנשים, הורידו גם כמה דמעות על אותה ברייה שהתרגלו אליה והתרועעו עמה במשך ימים מספר. לפני כעשרים שנה, בראות הרבנים שהעניים סובלים מהוצאות מרובות לקיום מנהג זה ומנהג הכפרות בערב יום-הכיפורים, הם בטלו את שניהם.
2. החסידים שבעם נוהגים להתענות בערב ראש-השנה ולהשתטח על קברי הצדיקים. יש שנוהגים גם לטבול במקווה.
3. רבים נוהגים לקרוא לפני קידוש ליל ראש-השנה כמה "בקשות", שהובאו בספר "לשון חכמים" לר' יוסף חיים. "בקשות" אלה הובאו גם בכמה מחזורים כמנהג יהודי בבל.
4. נוסח התפילה בראש-השנה הוא כנוסח רוב בני עדות המזרח, כמעט ללא שינוי ומובא בכל המחזורים כמנהג יהודי בבל ומנהג הספרדים.
בבית-הכנסת, יש שהילדים מגיל תשע ומעלה "חוטפים" כמה קטעים מהחזן, מפיוטים מסוימים, ואומרים אותם בקול ערב ובמנגינה עממית, ולפיכך רצוי ללמד את הילדים את הפיוטים דלהלן:
(א) "אחות קטנה תפילותיה" - נאמר בתפילת ערבית בליל ראשון של ראש-השנה.
(ב) "חון תחון על בניך" - כנ"ל, בליל שני של ר"ה.
(ג) "עת שערי רצון" - נאמר מיד אחרי סיום קריאת ספר-תורה.
(ד) "א-להי, אל תדינני כמעלי" - נאמר אחרי החזרה של הש"ץ בתפילת שחרית ביום ראשון של ר"ה.
(ה) "ידי רשים נחלשים" - כנ"ל.
(ו) "ה', יום לך אערוך תחינה" - כנ"ל ביום שני.
(ז) "יה שמך ארוממך" - כנ"ל.
5. בסעודת ליל ראש-השנה נוהגים יהודי בבל לאכול ולברך לפי סדר זה:
(א) פרי מפירות העונה שמברכים עליו "בורא פרי העץ" (עפי"ר ענבים).
(ב) פרי מפירות העונה שמברכים עליו "בורא פרי האדמה" (עפי"ר אבטיח).
(ג) תמרים - "יהי רצון... שיתמו אויבינו ושונאינו".
(ד) רוביה - "שירבו זכויותינו ותלבבנו" (משום שבערבית-בבלית קוראים לירק זה בשם "לוביא").
(ה) קישואים גדולים שנקראים בעברית (מהארמית) בשם "קרא", ובערבית: "קרע" - "שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו".
(ו) כרתי - "שיכרתו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו".
(ז) סלק ירוק - "שיסתלקו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו" (שמים בצלחת כמה עלים חיים. הואיל והם אינם ראויים לאכילה, תופסים אותם בעת אמירת ה"יהי רצון" ומחזירים אותם לצלחת).
(ח) רימון מתוק - "שנהיה מלאים מצוות כרימון".
(ט) תפוח מבושל בסוכר - "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". ויש מוסיפים: "כדבש, מראשית השנה עד אחרית השנה".
(י) ראש כבש - "שנהיה לראש ולא לזנב, ותזכור לנו עקידתו ואילו של יצחק אבינו עליו השלום". ואם אין לו ראש כבש יביא ראש עוף (של זכר יותר טוב משל נקבה), או ראש בצל; רק לא של עז, שהוא סימן ל"דינא קשיא", ובמקרה זה אין אומרים "ותזכור לנו עקידתו" וכו'.
בביתו של הרב יוסף חיים ז"ל, גדול רבני בבל, נהגו לערוך את כל הטקס הזה גם בסעודת שחרית של ראש השנה.
6. תקיעות השופר של הבבלים שונות לגמרי משל יתר העדות וקשה ללמוד אותן. התקיעה נשמעת כעין "טווו" ממושך; השברים - שלוש תקיעות קצרות בהמשך אחד; התרועה - מספר גדול של סלסולים קצרים המצלצלים כעין "ר ר ר ר ר ".
7. אצל העדה הבבלית בלבד נוהגים עד היום, בכל מקום, להתאסף בשני ימי ראש-השנה לפני הצהרים, מיד לאחר ארוחת שחרית, בבית ראש המשפחה או בבתי החכמים המפורסמים או בבתי-הכנסת, בהם עורכים טקס ה"חתימה", טקס שבו משתתפים לא פחות ממניין אנשים. ב"חתימה" זו קוראים את כל ספר "תהילים" (כל אחד מהמסובים קורא שני פרקים לפי הסדר), ואחריו קוראים "אדרא רבא" - ביום הראשון של ר"ה, ו"אדרא זוטא" - ביום השני.
בין קריאת "תהילים" ל"אדרא" מכבדים את הקהל ב"ברכות": עוגות לברכת "מזונות"; פירות וירקות לברכות "עץ" ו"אדמה". עפי"ר קובעים את ה"חתימות" לעילוי נשמות נפטרים. את המנהג הזה תיקן וקבע בבגדאד ר' צדקה חוצין, אשר שימש ברבנות שם בשנים תק"ג-תקל"ג. מאז ועד היום, זה כמאתיים שנה שמנהג זה נשמר בקפדנות על-ידי בני בבל, הן בבבל והן ביתר התפוצות, וגם בישראל.
8. יהודי בבל מקפידים מאד שלא לאכול בראש-השנה דבר חריף, חמוץ או מלוח. כנגד זה הם מרבים במיני מתיקה, כדי שתהא שנה טובה ומתוקה. בשעה שבכל ימות השנה שמים מלח בממלחה על השולחן לצורך בציעת הפת, הרי בראש-השנה נוהגים לשים סוכר. אלה שנוהגים לשתות בכל ימות השנה קפה מר, בר"ה שותים אותו מתוק, או שאין שותים קפה כלל, משום שצבעו חום כהה ודומה לשחור. אין אוכלים פלפלין כבושים בחומץ ואף לא פירות כבושים או מלוחים ולא תבשיל חמוץ.
9. מאד מקפידים שלא לישון במשך היום, כדי שהמזל לא ישן במשך השנה; והמדקדקים משתדלים להתעורר מוקדם, לפני עלות-השחר. על מנהגים אלה שומרות בעיקר הנשים והן פוסקות "הלכה" בעניינים אלה יותר מהגברים.
10. מהפיוטים העממיים של ראש-השנה יש להזכיר את הפיוט "שום תשים עליך מלך" מאת הפייטן הבבלי ר' ששון ב"ר מרדכי שנדוך, שנדפס במחזורי ר"ה ובספרי הפיוטים כמנהג יהודי בבל.
1. בליל ערב ראש-השנה, וכן בליל ערב יום הכיפורים, עוד לפני שקיעת החמה, מטגנים ברחובות היהודים סופגנין (לביבות שטוחות מיוחדות, הנקראות בערבית המדוברת "ספנז"). מטגנים את הסופגנין במחבת גדולה והם נמכרים בכמויות גדולות מתחילת הערב ובמשך כל הלילה עד למחרת היום, יום ערב ר"ה. כל ראש משפחה קונה מספר סופגנין ומביא לביתו, ובעלת הבית מחלקת בין בני המשפחה2. ללילה זה קוראים: "ליל-התנור".
2. ברוב המשפחות נוהגים שלא לשים מלח על השולחן בלילות ראש השנה. במקומו שמים סוכר, שבו מטבילים את פרוסת "המוציא" - כדי שתהיה שנה מתוקה. ומאותו טעם נהגו רבים שלא להכין מאכל דגים מפלפלים בפלפל חריף.
3. רבים נהגו לצום בשני הימים של ר"ה. במשך דורות לא העיזו לעשות התרה על מנהגם זה (כפי שנזכר בשו"ע אורח חיים, סימן תקצ"ז) ורק לפני שנים מעטות העיזו רוב המתענים לבקש התרה לנדרם ולחדול מלצום.
4. נוהגים לתת לתוקע את עליית "סמוך" (שלפני משלים) ביום א' דר"ה ואת עליית משלים ביום ב'. התקינו זאת לפי מה שכתוב בשו"ע (או"ח, סימן תקפ"ה, סעיף ה') שהנוטל שכר לתקוע שופר בר"ה... אינו רואה באותו שכר סימן ברכה. על ידי הענקת עליות אלה לתוקע יכול הוא, אם הוא רוצה בכך, למוכרן כשאר העליות לתורה ולקבל את תמורתן.
5. בימי ר"ה אחרי הצהרים נוהגים להתכנס בבתי-כנסת כדי לקרוא סליחות של רבי יצחק בן גיאת ז"ל, מגדולי משוררי ספרד. סליחות אלה מודפסות בספר "שפתי רננות", שנדפס בכמה מהדורות בליוורנו, טריפולי וג'רבה (תוניסיה).
1. בשתי היממות של ראש-השנה מנוצל כל רגע פנוי לאמירת תהילים, להוציא, כמובן, זמני התפילות והארוחות. ביום אין ישנים כלל, וגם בלילה ממעטים בשינה. לזמני השינה מסודרים בכל בית-כנסת "משמרות" לאמירת תהילים, המתחלפות לפי סדר קבוע, כך שגם בלילה לא יהיה רגע בלי אמירת תהילים בבית-הכנסת.
2. גם אלה המעשנים ביום-טוב אין מעשנים בראש-השנה.
3. לתפילות ראש-השנה עובר לפני התיבה חזן מומחה (בעל-תפילה), שניחן בכל הסגולות הנדרשות מן החזן לפי ההלכה, ומכיר היטב את הנעימות המסורתיות לכל קטע וקטע.
4. קטעים בתפילה שקיים להם לחן ממנגינות חב"ד מושרים ע"י כל הקהל בהתלהבות.
5. לאחר התפילה אומר כל אחד לכל אחד: "לשנה טובה תיכתב ותיחתם", בלשון יחיד, ובלי תוספת, כגון "לאלתר לחיים" וכיוצא בזה.
6. שלא כבעדות אחרות המרבות באכילת "מינים" שונים בתחילת סעודת ליל ראש-השנה ובאמירת "יהי רצון", הרי לפי מנהג חב"ד אוכלים רק תפוח טבול בדבש, רימון ו"ראש איל". על התפוח מברכים בורא פרי העץ ואומרים "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה", ואילו על שני ה"מינים" האחרים אין אומרים דבר. את פרוסת "המוציא" טובלים בדבש.
7. "מקריא" התקיעות אינו מקריא בקול כי אם מורה לתוקע באצבעו על המלה המתאימה במחזור ("תקיעה" "שברים-תרועה", וכך הלאה).
8. בתקיעות דמיושב תוקעים את השברים והתרועה בנשימה אחת. קול ה"שברים" דומה לזה הנהוג באשכנז (כל שבר - בעל שני טונים).
9. תוקעים גם בתפילה בלחש וגם בחזרת הש"ץ, במקומות המתאימים, דהיינו אחרי ברכות מלכויות, זיכרונות ושופרות, ואחרי התפילה חוזרים ותוקעים. בסך הכל תוקעים מאה ושלושים קולות.
10. אצל האדמו"ר - התוקע בעצמו - מונחים על שולחן-הקריאה כל פתקי ה"פדיון-נפש" שקיבל לקראת ראש-השנה, ולפני ברכות התקיעות הוא מתכופף עליהם ומכסה בטליתו את פניו ואת הפתקים. כך הוא שוהה זמן מסוים, לדריכות הקהל השרוי בדממה.
11. ל"תשליך" צועדים בסך, ולעתים - מתוך שירה.
12. אין אומרים "סליחות" בעשרת ימי התשובה.
13. בקדיש אין אומרים "לעילא ולעילא" אלא בתפילת נעילה של יום-הכיפורים בלבד.
1. בראש-השנה נהוג בקרב מרבית עדות החסידים ללבוש בגדים לבנים ומהם הלובשים את ה"קיטל" רק לתפילה. בכל קהילות החסידים נהוג שלפחות החזנים, התוקע וה"מקריא" לובשים את ה"קיטל".
2. כל רגע פנוי בראש-השנה מנוצל לאמירת תהילים בציבור. ביום אין ישנים כלל.
3. התפילות נאמרות מתוך בכי ובהתרגשות המביאה לידי כך שגם תפילות הלחש נאמרות בקול רם במקצת מן הרגיל.
4. לאחר סיום תפילת העמידה של ליל ראש-השנה קרא החזן, ואחריו כל הקהל, את פסוקי "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה" (תהילים כט, פסוק בפסוק גם קריאת החזן וגם עניית הקהל הן בהתלהבות רבה.
5. אחר תפילת ערבית אומר כל אחד לכל אחד, בלחיצת ידים:
"לשנה טובה תיכתב ותחתם לאלתר לחיים טובים".
6. אצל רוב עדות החסידים ממעטים באמירת "פיוטים" ומדלגים גם על אלה המופיעים במחזורים הרגילים.
7. בתקיעת "שברים תרועה" שב"תשר"ת" מפסיקים בין השברים לבין התרועה על-ידי נשימה. קול ה"שברים" הוא הברות בודדות (לא ממושכות) קטועות.
8. תוקעים גם בתפילת הלחש אחרי כל אחת משלוש הברכות מלכויות, זיכרונות, שופרות, אך אז אין ה"מקריא" קורא בקול את כמות הקולות (לפי מנהגי עדות חסידיות שונות, כגון חסידי קארלין מקריאים גם אז).
9. "תשליך" נאמר ברוב עם. ברוב קהילות החסידים מרבים באמירת פסוקים ו"תחינות" יש נוהגים לומר את ה"תשליך" לא בראש-השנה כי אם בין כסה לעשור (כגגון ביום שבו נאמר הפיוט "שלש עשרה מדות").
10. בעשרת ימי התשובה אומרים כל הקהל בחזרת הש"ץ את הקטעים "וכתוב" "ובספר" בהגיע הש"ץ אליהם, ויש נוהגים כך גם ב"זכרנו" ו"מי כמוך".
1. בערב ראש-השנה נוהגים להתיר הנדרים ואף יש המקיימים התרת קללות.
2. נהגו שלא ללבוש בראש-השנה בגד חדש.
3. תפילת ערבית של ליל החג פותחת בפיוט "אחות קטנה", פיוט האהוב מאוד על הילדים בגלל השינון הרב ששיננו אותו לפני החג1. לסיום תפילת ערבית פותחים את דלתות ההיכל, והחזן אומר בחרדה ובחגיגיות מזמור "לה' הארץ ומלואה", והקהל עונה אחריו. אחר מתפללים על הפרנסה. בסוף התפילה מברכים איש את רעהו: "תיכתב ותיחתם לחיים טובים ולשלום".
4. בסעודת החג אוכלים פירות וירקות שונים, כמובא במחזור לראש-השנה, ואומרים "יהי רצון" מעניין הדומה לשם הפרי או הירק: באכילת תמרים - "יהי רצון שיתמו אויבינו...", באכילת "קרא" - "יהי רצון שתקרע רוע גזר דיננו ויקראו לפניך זכויותינו" (משום שאין יודעים אם ירק זה נקרא "קרא" או "קרע"), וכיוצא בזה.
5. עוד בליל ראש-השנה מתחילים בקריאת התהילים; ונוהגים לקרוא ספר זה בראש-השנה פעמיים, כמניין "כפר" (300 מזמורים).
6. לתפילת שחרית ממנים שלושה חזנים, ושלושתם עומדים לפני התיבה.
7. את הפיוטים:
"א-להי אל תדינני",
"ה' יום לך אערוך",
"שופט כל הארץ",
"שואף כמו עבד",
"ידי כשים",
"יה שמך ארוממך",
אומרים לפני "נשמת" ולפני "יוצר".
8. נוהגים שהתוקע עולה לתורה עליית חמישי הן ביום ראשון הן ביום שני של ראש-השנה.
9. אין ישנים ביום ראש-השנה, אלא עוסקים באמירת תהילים. הטעם לכך: "כיצד המשפט מתנהל, והנאשם יישן ותערב לו שנתו?"
10. אחר תפילת המנחה ביום א' של ראש-השנה יוצאים ל"ותשליך" (ולא "תשליך").
1. בערב ראש-השנה מרובות ההכנות לקראת יום הזיכרון. מלבד תבשילי החג הרגילים מכינים פירות וירקות לאמירת ה"יהי רצון" שלפני סעודת ליל ראש-השנה, כגון: תפוחים, דבש, כרתי, סלק, תמרים, קרא, רוביה, רימונים וראש כבש.
2. לפנות ערב הולכים לבית-הכנסת לבושים בגדי חג. אוירה של חרדת יום הדין שרויה שם. בתפילת ערבית אומר השליח-ציבור את הפיוט "אחות קטנה תפילותיה" בניגון מיוחד, והקהל עונה כאיש אחד: "תכלה שנה וקללותיה". לאחר סיום התפילה קוראים זה לזה "תזכו לשנים רבות", או "צד סמל באין סלאי כוב ברסיד" (תזכו למאה שנים טובות כאלו).
3. בבית ערוך השולחן חגיגית ועליו צלחות עם הפריטים שהוכנו לאמירת ה"יהי רצון". לאחר הקידוש נוטל בעל הבית פלח תפוח מבושל בסוכר, מברך עליו ואוכלו. וכל בני הבית עושים כמוהו. אח"כ קורא בעל הבית בקול "יהי רצון", ומדגיש בהבלטה יתירה "שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה מראשית השנה ועד אחרית השנה". אח"כ מברכים על יתר הדברים שהוכנו, ועל כל אחד מהם אומרים את "יהי רצון" המיוחד לו.
4. למחרת משכימים לבית-הכנסת לתפילה, שנאמרת בנעימה מיוחדת של ימים נוראים ונמשכת עד לאחר חצות היום. אין אוכלים ושותים לפני תפילת שחרית. עם גמר ה"עמידה" של שחרית אומר השליח-ציבור בקול חזק "ה' שמעתי שמעך יראתי ה'" ומתרגם כל קטע לשפה הפרסית, המובנת לציבור המתפללים, והוא גם מוסיף נופך משלו בשעת התרגום. בבית-הכנסת שבו מתפללים אנשים מעדות אחרות נמנעים מתרגום זה.
5. אחה"צ מתכנסים בבית משפחה, שאחד מבניה נפטר בשנה החולפת, או בבית-הכנסת, לאמירת תהילים כמניין "כפר" (פעמיים ק"ן מזמורי תהילים). אח"כ מתפללים מנחה והולכים אל באר או אל בריכה שבקרבת מקום לאמירת "תשליך".
1. בהתקרב הימים הנוראים נוהגים לומר אחרי תפילת שחרית או מנחה "התרת נדרים". ה"התרה" נאמרת ארבע פעמים:
(א) ארבעים יום לפני ראש-השנה; דהיינו ביום כ' באב;
(ב) ארבעים יום לפני כפור - בערב ראש-חודש אלול;
(ג) בערב ראש-השנה;
(ד) בערב יום-הכיפורים.
בזמן ה"התרה" מתחלק הקהל שבבית-הכנסת לשני חלקים:
האחד, שנחשב לבית-דין של מטה - יושב;
והשני - עומד.
החלק העומד מבקש "התרה" מהחלק היושב, כפי הנוסח הכתוב במחזורים ("שמעו נא רבותינו" וכו'). בגמר הבקשה מתירים היושבים לפי נוסח קבוע, המתחיל במלים "בצרוף קודשא בריך הוא...". אח"כ מתחלפים: אלה שהיו עומדים - יושבים, ולהפך, ושוב יערכו את הסדר כנ"ל. בערב ראש-השנה ובערב יום הכיפורים מוסיפים "מסירת המודעה" ("הרי אנחנו מוסרים מודעה" וכו') לפי אותה מתכונת - קבוצה יושבת וקבוצה עומדת, לסירוגין. גם הנשים משתדלות להיות נוכחות בעת ה"התרה", ובסיומה תורם כל הקהל - הן האנשים הן הנשים - כסף למטרת צדקה.
2. יש שנהגו לקרוא בכל יום מימי ראש-השנה שתי פעמים כל ספר תהילים; אך הגאון מוהרמ"ך ז"ל (בספרו "ברית כהנה", ח"א) דחה נוהג זה, משום שטוב מעט בכוונה מהרבה בלי כוונה.
3. הפדיון ממכירת המצוות בראש-השנה (וביום הכיפורים) נועד ל"כסות עניים", לרכישת בגדי חורף לעניים.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: