בדיחות בנושא חמור

כשאלוהים ברא את הכלב הוא אמר לו: "אתה תהיה כלב. תשמור על הבית של האדם, תשב במרפסת, תנבח על כל מי שיעבור בסביבה, תאכל שאריות שהוא ייתן לך ותחיה 20 שנה." אמר לו הכלב: "אין לי בעיה להיות כלב. אבל 20 שנה רק לנבוח זה יותר מדי. תן לי 10, אני אחזיר לך את 10 הנותרים, ונסגור עניין". אלוהים הסכים והמשיך הלאה. ואז אלוהים ברא את הקוף ואמר לו: "אתה תהיה קוף. אתה תבדר בני אדם, תעשה להם כל מיני טריקים משעשעים ותחיה 20 שנה!" ענה הקוף: "אין לי בעיה להיות קוף, אבל 20 שנה לעשות טריקים ולשעשע אחרים? זה המון! תן לי 10, אני אחזיר לך את 10 הנותרים ונסגור עניין". אלוהים הסכים והמשיך הלאה. אלוהים ברא את החמור ואמר לו: "אתה תהיה חמור. תעבוד ללא הרף מזריחה עד שקיעה ותישא משאות כבדים. אתה תאכל דשא, לא תהיה לך אינטיליגנציה ותחיה 60 שנה!" ענה החמור: "אין לי בעיה להיות חמור, אבל 60 שנה זה הרבה לכזו עבודה קשה. תן לי 20, אני אחזיר לך את 40 הנותרים, ונסגור עניין" אלוהים הסכים שוב והמשיך הלאה. ואז אלוהים ברא את האדם ואמר לו: ״אתה תהיה בן-אדם. תאכל, תישן, תבלה, תתחתן ותהנה מהחיים שלך, ותחיה 20 שנה״ ״רק 20 שנה?״ אמר האדם, ״תוכל אולי לתת לי את ה-20 שלי פלוס ה-40 שהחמור החזיר לך, פלוס ה-10 שהקוף החזיר לך ופלוס ה-10 שהכלב החזיר לך? זה יוצא בסך הכל 80 שנה״. ״אוקיי, אם זה מה שאתה מבקש...״ השיב אלוהים לאדם. ולכן, את 20 השנה הראשונות של החיים שלנו אנחנו עסוקים בלאכול, לישון, לבלות וליהנות עם עצמנו, ואז עוד 40 שנה אנחנו עובדים כמו חמורים כדי לפרנס את עצמנו ואת המשפחה שלנו, ואז עוד 10 שנים אנחנו עסוקים בלשעשע את הנכדים שלנו כמו קופים, ואז עוד 10 שנים אנחנו פשוט יושבים על המרפסת ונובחים על כל מי שעובר בסביבה כמו כלבים.

פעם היה מלך שרצה ללכת לדוג, אך לא היה בטוח האם מזג האוויר בממלכה מתאים. קרא המלך לחזאי המלכותי ושאל אותו לגבי מזג האוויר שצפוי לשעות הקרובות. החזאי הבטיח למלך שאין סיכוי לגשם בימים הקרובים. אז המלך יצא לדוג יחד עם אישתו המלכה וכל משרתיהם ומלוויהם. בדרך פגשו באיכר על חמורו. כשראה האיכר את המלך, אמר: "הוד מלכותו, אתה צריך לחזור לארמון תיכף ומיד, אני צופה שתוך זמן קצר יחל לרדת גשם חזק מאוד באזור". המלך ענה לאיכר: "אני מעסיק חזאי בעל השכלה וניסיון שמרוויח שכר גבוה מאוד. הוא נתן לי תחזית שונה ואני סומך עליו ולכן אמשיך בדרכי". וכך המלך והמלכה עשו. זמן קצר לאחר מכן החל לרדת גשם זלעפות. המלך והמלכה היו רטובים לגמרי והפמליה שלהם גיחכה כשראתה אותם במצב מביש כל כך. המלך חזר לארמון והורה להוציא את החזאי להורג תיכף ומיד. אחר כך הוא זימן את האיכר והציע לו את התפקיד היוקרתי של החזאי המלכותי. האיכר ענה: "הוד מלכותו, האמת היא שאני לא יודע שום דבר על מזג האוויר. כל המידע שלי מגיע מהחמור שלי. אם אני רואה שזנבו מורם, סימן שצפוי יום קיצי ושמשי. אם הוא הוא רוקע ברגליו הקדמיות, נראה שרוח חזקה מתקרבת. ואם אוזנו הימנית של החמור צונחת, זה אומר שבוודאות ירד בקרוב גשם". הקשיב המלך לדבריו והחליט שהפעם יפעל על פי העובדות ולא בהתאם להבטחותיו של חזאי זה או אחר. הוא גירש את האיכר, הזעיק את שר החצר שלו והורה להעסיק את החמור בו במקום. כך החלה מסורת ארוכת שנים של בחירת חמורים ברי מזל לעמדות הבכירות והמשפיעות ביותר בכל מדינה...

מוישה היה נשוי לאישה בשם גיטל, אשר לא הפסיקה להטריד אותו. מהבוקר עד הערב, בכל 65 השנים שבהן הם היו נשואים, גיטל לא הפסיקה להתלונן. הפעמים היחידות בהן היה לו נחת היו כאשר הוא היה יוצא לשוק עם החמור שלו למכור גרוטאות ישנות, כיוון שכך עזב את הבית לזמן מה. יום אחד, כאשר מוישה היה עסוק במשא ומתן עם לקוח פוטנציאלי, הביאה לו גיטל ארוחת צהריים. מוישה רכב עם הפרד למקום מוצל, התיישב על גזיר עץ והחל לאכול את ארוחת הצהריים שלו. מיד לאחר שסיים מוישה לברך, החלה גיטל להטריד אותו שוב, לקטר, להתלונן, לנדנד ולהציק בלי הפסקה. פתאום, הפרד שלח את רגליו האחוריות, תפס בראשה של גיטל והטיח אותו בריצפה, דבר שהרג אותה במקום. בהלוויה שהתקיימה למחרת, אחד הרבנים שם לב למשהו מוזר. בכל פעם שהגיעה אישה לנחם את מוישה הוא הקשיב תוך כדי שהוא מהנהן עם ראשו לאות הסכמה, אבל כאשר גבר ניגש לנחם אותו, מוישה הקשיב לו, ונדנד את ראשו בשלילה. זה היה עקבי כל כך, עד שהרב החליט לגשת אליו ולשאול אותו על כך. לאחר ההלוויה, דיבר הרב עם מוישה ושאל אותו לפשר התופעה המוזרה. הסביר לו מוישה: "ובכן, הנשים באו אליי וסיפרו לי כמה אדם טוב היתה אשתי, כמה טוב היא היתה מבשלת ואיזה אדם מסור היא היתה, אז הנהנתי עם ראשי לאות הסכמה". "ומה עם הגברים?", שאל הרב. "הם רצו לדעת אם החמור למכירה".