נפלטים מהמציאות

כאשר דרך העיתונאי הגרמני במחנה הפליטים הפלסטיני "עאידה", ופגש את האנשים שחיים שם, הוא חזר מבוהל ומפוחד. הוא מדווח על תקוותם העגומה "להחזיר" לעצמם מדינה שרבים מהם מעולם לא דרכו בה.
זהו תרגום הכתבה שפורסמה במגזין "סיסרו" הגרמני.
 

מחנה הפליטים "עאידה" קיים בבית לחם מאז 1950. כיום חיים בו קצת יותר מ-3,000 תושבים, צאציהם של אותם ערבים שברחו מישראל בזמן מלחמת העצמאות הישראלית ב-1948. מחנה הפליטים מתוחזק ע"י אונר"א וזה ממש לא נראה כמו מה שהייתם מצפים מ"מחנה".
עאידה מורכב מבתים שנבנו בצורה מאסיבית ומזכיר יותר שכונה מאשר מחנה. אפילו לא שכונת עוני.
בכניסה למחנה ישנו מפתח מעוטר ענק עליו נכתב באנגלית וערבית: "לא למכירה". לא קשה לנחש מה לא עומד כאן למכירה: האדמה הערבית בין הירדן לים התיכון אשר צריכה להיות "נקיה" מיהודים וממדינת ישראל, ללא כל הסכם שלום.
האם זו רק הפרשנות שלי או המציאות? מיד נראה.

אני נכנס למרכז לאג'י, מעין מרכז קהילתי של תושבי עאידה, עם מטבח תה, איזור קפה אינטרנט ותערוכה בה מוצגים צילומים מכמה מחנות פליטים אחרים.
למעלה אני פוגש את חולוד אל אג'ארמה, שלפי כרטיס הביקור שלה היא "רכזת תרבות ומדיה במרכז לאג'י".
חולוד נולדה לפני 23 שנה בעאידה, סבתה באה מכפר בישראל שאינו קיים עוד. היא למדה באנגליה והמבטא הבריטי השגור בפיה הולם ורהוט. היא בטוחה בעצמה.
חולוד לא חובשת מטפחת, על ראשה מונח כובע ורוד סרוג שמכסה כל שערה על ראשה. על גבי הסוודר הורוד היא לובשת מעיל שחור, חצאית משובצת מכסה את ברכיה ומאפשרת לראות טייטס שחורים ומגפי קרסול אופנתיים.
היא מוצאת חן בעיני, חולוד. משכילה למדי, ואני ידוע בחולשתי למבטא בריטי.

לאחר סיום לימודיה חזרה חולוד לעאידה במטרה "לחזור" לישראל, על אף שמעולם לא היתה שם.
"ההחלטה להשאר פליטה היא החלטה פוליטית", היא מודה. עבורה ועבור שאר התושבים בעאידה אין שום אפשרות של התחלת חיים חדשים במקום אחר, או רצון להפוך לאזרחים מן המניין, שכן אז הם יאבדו את מעמד הפליטות שהעונק להם מאונר"א.
"אנחנו לא רוצים נורמליזיציה", היא אומרת, "אנחנו רוצים להשאר פליטים כדי לממש את זכותנו לשוב יום אחד".

בנקודה הזאת חייב להאמר משהו על אונר"א. באום יש שני אירגוני סיוע לפליטים: אונר"א, שנועד לסייע לפליטים הפלסטינים, ו-UNHCR (נציבות האו"ם לפליטים), שמטפלת בשאר פליטי העולם. ההבדל הוא שב-UNHCR יש חובה כלפי הפליטים שעזבו את מדינתם. מעמד פליט זה לא דבר שעובר בירושה ולכן הטיפול בהם ועמידה על זכויותיהם רלוונטית לדור הראשון בלבד.

זה לא המצב באונר"א. הם רואים לנגד עיניהם את המשימה לטפל במחנות הפליטים ברצועת עזה, בגדה המערבית, בלבנון, סוריה וירדן, והם מרחיבים את מצבת הפליטים במשך הדורות. והסוף לא נראה באופק.
חולוד, גם היא, פליטה ע"פ הגדרת האו"ם גם אם הייתה נשארת באנגליה והייתה מגדלת שם את ילדיה.
אחותה של חולוד חיה בירדן ונשואה לגבר ירדני. בטרם נישואיה יכלה לבחור האם היא מעדיפה להיות אזרחית ירדנית או להמשיך במעמדה כפליטה פלסטינית. היא בחרה באפשרות השניה.
האפשרות של ירושת מעמד הפליט היא תכונה שניתנת אך ורק לפליטים הפלסטינים בעולם.

חולוד לא רואה בזה בעיה, "כן, זוהי זכות מיוחדת שניתנת רק לנו, אבל למה? כי מדובר על צדק!", לכן לא מפתיע שלחולוד אין שום עניין בהסכם שלום של הרשות הפלסטינית עם מדינת ישראל.
"האנשים שלנו לא רוצים פיתרון של שתי מדינות. המנהיגות שלנו לא פועלת בשמנו, והישראלים יודעים זאת היטב.
אבל מה כן "העם רוצה", שאלתי.
"זכות על המדינה שלנו", היא עונה. "הויתור על כך זו לא בגידה רק בפליטים אלא בפלסטין. לא בשביל זה נהרגו השהידים שלנו".

אני חש בחילה. מולי לא עומד אדם צווחני, אלא אישה צעירה עם חינוך מערבי שמדברת בקול שקט ושלו של דם ואדמה, כאילו מדובר בפגישת עסקים.
היא מדברת בצורה ברורה מאוד על הדברים להם הם מייחלים: מדינה אחת בין הירדן לים התיכון, בה כל הפלסטינים, צאצאי פליטי 1948 המפוזרים בכל רחבי העולם, יוכלו לחיות.
זה המקום להזכיר שבזמן מלחמת העצמאות של מדינת ישראל עזבו כ-700,000 ערבים את שטחה של מדינת ישראל של ימינו. חלקם נאלצו, חלקם עשו זאת מרצונם בתקווה לחזור לאחר נצחון מדינות ערב. אבל מדינות ערב הפסידו במלחמה שהן התחילו.
כיום יש בין 4 ל-5 מיליון אנשים בעלי מעמד של "פליטי פלסטין". חולוד מדברת על 8 מיליון, אשר אם זה תלוי בה - יוחזרו להתיישב בישראל.
 

חולוד לא רואה עניין גדול בכך שזה לא יושג בדרכי שלום, מכיוון שעבור ישראל משמע הדבר סיום קיומה של ישראל כמדינה יהודית.
"למה אנחנו צריכים מדינה יהודית?", שואל חולוד שאלה רטורית. אין ספק שכולנו יכולים לחיות במדינה דמוקרטית של פלסטין כשיש רוב פלסטיני.
ומה יהיה עם המיעוט היהודי, שאלתי.
"זו בעיה קטנה", היא עונה, "יימצא פיתרון עבורם בסופו של דבר".

מה שכ"כ מפחיד אותי בחולוד אל אג'רמה, זה חוסר היכולת לביקורת עצמית.
כמות הקיצוניות כ"כ מחרידה, עד שדובר המתנחלים דוד וילר, מחברון, נשמע פייסני מאוד לעומתה. וגם הוא, אגב, מייצג מיעוט קיצוני בישראל, בזמן שהרוב כן בעד הסכם שלום.
מה שעוד יותר מפחיד אותי זה שאף נציג של האו"ם, שבנו את בתי הספר והמרכזים הקהילתיים בעאידה, ולא האיחוד האירופי, אשר מממן את מחנות הפליטים, ולא העובדים של כל סוכנויות הסיוע, אף אחד מהם לא אומר לחולוד כי הדרישות שלה לא רק שאינן אנושיות - כי הן מסתמכות, במילים אחרות, על גזילת זכויות יהודים במדינת ישראל והשמדת מדינתם - אלא שהן גם לא מציאותיות.

אף אחד לא קם ואומר לה: "את לא תקבלי את הדרישות שלך. תתחילי לעבוד במקום זאת על פשרה עם הישראלים, לפעול למען פיתרון שתי מדינות לשני עמים ו-ותרי על זכותך לשוב. קחו אחריות על הפליטים שלכם ועל התשתיות שלכם במקום לקבל מימון מהאו"ם, כל זמן שאתם לא עושים שום פעולה ריאלית כדי לסיים את המעמד הזה ולקבל מדינת שלום לצד ישראל.

אני חוזר אל המחסום, תיירים נוצרים רבים עומדים איתי בתור. אני לוקח נשימה עמוקה, יש לי הרבה מאוד מה לספר מהחוויה המדכאת שעברתי.
אני חושב על מאמר של הסופר מייקל קלונובסקי, במהלך ביקורו לירושלים, שכותרתו הייתה "מערכת הערכים שלי". אני שמח שהביקור הזה זיעזע אותי, זה אומר שאני נמצא במקום טוב בחיי.