סיפורו ונופיו של האי נורפוק

הפיכת האי למושבת עונשין

הראשונים שהתיישבו באי נורפוק היו ספנים פולינזים שראו בו מקום מנוחה שמאפשר להם לאגור כוחות לקראת המשך מסעותיהם הימיים. בשנת 1774, זרועותיה הארוכות של האימפריה הבריטית הצליחו להגיע גם לשם, לגרש את המקומיים ולהפוך את האי הקטנטן למושבת עונשין, כחלק ממאמצה למנוע את התבססות צרפת באזור. התנאים הרעים ששררו במקום, שכללו רוחות עזות, חולדות וחרקים שפגעו ביבול, הפכו את התנאים באי לבלתי נסבלים וגרמו לבריטים להתחרט על החלטתם ולעזוב את האי.

הנוף הנשקף מחופיו הצפוניים של נורפוק

מראה מעונן טיפוסי

תצפית "קפטן קוק"

המקום בו הפך עונש המוות למבוקש

בשנת 1824 גמלה בלבם של הבריטים ההחלטה לשוב לנורפוק ולהקים מחדש את מושבת העונשין, אך הפעם עבור "הפושעים הגדולים ביותר", להגדרתם. האסירים, שהתקשו להתמודד עם התנאים הרעים ששררו באי, שכללו איכות מזון ירודה, מגורים מטונפים ויחס בלתי אנושי מצד הסוהרים שכלל התעללויות ומכות, פצחו במרד שדוכא במהירות על ידי השלטון הבריטי ועונש מוות הוטל על חלק מהמורדים. לאחר המרד הגיע אל האי כומר כדי לנחם את הנידונים למוות, אך היה מופתע לגלות שהם היו שמחים על גזר דינם ושהאסירים שלא נידונו למוות העדיפו לקבל על עצמם את העונש מאשר להמשיך לשאת את החיים באי.

הבסיס הצבאי הישן בעיר הבירה קינגסטון

שרידי הכלא של האי

ממושבת עונשין למקום מגורים

העדויות על הזוועות שחווים האסירים בנורפוק הובילו את הממשל הבריטי לערוך שינויים בנוגע להתנהלות באי ולבצע רפורמה הנוגעת לתנאי האסירים בו. מעט מאוד מהאסירים נטו לספר על מה שעבר עליהם באי, אך לרוב הם נהגו להדגיש את אכזריותם של הסוהרים. בשנת 1847 חדל האי מלהיות מושבת עונשין, כאשר האסירים האחרונים בו נשלחו לאי טסמניה ומאוחר יותר הגיעו קבוצה של גולים למקום שהפכו במרוצת השנים לתושבי קבע. כיום מתגוררים באי כ-1,748 בני אדם בלבד (נכון לשנת 2016) ששפתם העיקרית היא אנגלית ונורפוקית - שילוב בין אנגלית של המאה ה-18 לשפה הטהיטית, שהיא ניב של השפה הפולינזית השגורה בפי מקומיים רבים באיי אוקיאניה.

מפרץ אמילי, המקום היחיד הבטוח לשחייה באי, בזכות שונית אלמוגים סמוכה

בית הממשל