כשאדם אומר לכם שהוא רוקד, אתם ודאי מניחים שהוא פשוט קופץ וזז ממקום למקום בהתלהבות לצלילי מוזיקה אהובה, אך האם תהיתם באיזה סגנון הוא עושה זאת? הרי עולם הריקוד הוא יקום שלם של סגנונות שונים, וכל אחד מהם הוא פעילות גופנית מדהימה ומהנה, שמהווה תחביב נפלא או מקצוע. אנשים שרוקדים יודעים שהתחביב או התשוקה שלהם הוא הרבה יותר מ"אימון גופני", זהו גם כלי להעברת מסרים ולהרגעת הנפש, ובזכות גודלו של התחום, רבים מסוגלים למצוא בו את הנישה שמתאימה להם. כדי להיכנס ליקום העצום הזה ולהכיר את צדדיו השונים והנהדרים, אתם מוזמנים להכיר 15 סגנונות ריקוד מרהיבים, עדינים, מרגשים וסוחפים, שעל חלקם ייתכן שלא שמעתם בעבר...
הבלט הקלאסי העדין והנוגה, שרקדניו נראים כמו ברבורים, נוצר והתפתח באיטליה במאה ה-15, ועד סוף המחצית הראשונה של המאה העשרים הגיע שאר חלקי העולם. למרות שהוא נראה מאוד שברירי, הוא מלא בחוקים ובעקרונות נוקשים, ורקדניו צריכים לשמור על משמעת גבוהה וקוד לבוש קפדני.
סגנון הריקוד האפרו-לטיני הזה התפתח בשנות ה-50 וה-60 בקובה, משילוב של צעדי בסיס מסגנונות מקומיים, כמו גם מצ'ה צ'ה צ'ה וממבו. הוא מבוסס על מקצב של ארבעה רבעים, ונחלק לכמה תתי-סוגים עיקריים שהתפתחו במקומות שונים, כמו סלסה קובנית, רואדה, מיאמי ו-L.A.
ריקודי העם הכו שורש כבר בימי העליות הראשונות שהיו ב-1882, במטרה ליצור תרבות חדשה בארץ, המשלבת מוזיקה מקומית עם סגנונות ריקוד שמאפיינים את מדינות המהגרים. עם קום המדינה הפך סגנון ריקוד זה ליותר פופולארי ולחלק מאירועי שירה בציבור.
סגנון קופצני זה התפתח בארצות הברית בשנות ה-70 כריקוד רחוב שמבוצע לצלילי שירי היפ הופ, והפך לפופולארי בזכות הפצתו על ידי סרטים וסדרות טלוויזיה. הוא מאופיין בתנועות חדות ולעיתים גם "רובוטיות", כמו לוקינג ופופינג, אותן ניתן לבצע בסטודיו או ברחוב.
המחול המודרני הוא זרם שהתפתח מהבלט הקלאסי לפני כמאה שנים וניסה למרוד בשורשיו הקשוחים ובחוקיו הנוקשים. הכוראוגראפיות שלו הן "כבדות" יותר ביחס לסגנונות הבלט האחרים, ומפני שהן מתמקדות בביטוי אישי של הרקדן, הן נחשבות למשוחררות ורגשיות יותר.
פסודובלה הוא לא רק ריקוד דרמטי, אלא גם סגנון מוזיקלי שמבוסס על מנגינות שמושמעות בעיקר במלחמות שוורים. יש מעט מידע על שורשיו, אך ידוע שמקורו של הריקוד בדרום צרפת, ולאחר מכן הוא התפתח בספרד ובפורטוגל בסוף המאה ה-18. הוא מאופיין בצעדים מהירים שמבוססים על קצב מארש ובעל כמה סגנונות, כמו פסודובלה מקסיקני וקרב שוורים.
לא ברור מתי התפתח סגנון הריקוד האירי שכבש את העולם, אך התיעוד הראשון שלו היה אי שם בשנת 1413. מתחילת דרכו הוא התאפיין במקצב מהיר ובעבודת רגליים מרהיבה שלרוב מייצרת מצלול מיוחד, ומפני שבעבר הוא בוצע במקומות קטנים וצפופים, הכוראוגרפיות שלו כוללות מעט מאוד תנועות ידיים.
הריקוד הארגנטינאי הזה התפתח במחצית השנייה של המאה ה-19, בעקבות עלייתם של מהגרים למדינה. הוא מבוצע בזוגות, כאשר הגבר מוביל את האישה והם נעים ביחד ברחבה נגד כיוון השעון. רקדניו מבצעים אותו כאשר הם מצמידים את פלג גופם העליון האחד לשנייה, ועושים תנועות רגליים שכוללות צעדים והרמות.
הרומבה היא מכלול של ריקוד, תיפוף ושירה שצמח בשכונות עוני בקובה אי שם בסוף המאה ה-19. הכוראוגראפיות שלה נועדו לספר אודות גבר שמחזר אחרי אישה שמנסה להתחמק ממנו. בשנת 1961 השתמשו אנשי המהפכה הקומוניסטית בקובה בריקוד כדי לאחד את הקבוצות השונות במדינה, כך מיסדו אותו וניסו להפוך אותו לנחלת הכלל.
סגנון יפהפה ומיוחד שמגיע אלינו הישר מדרום-מערב גיאורגיה הוא החורומי - ריקוד מלחמה מסורתי. במקור הוא בוצע על ידי לא יותר מעשרה גברים, ועם השנים הורחב לעד 40 רקדנים. הכוראוגראפיות שלו מגוללות את סיפורם של הלוחמים הגיאורגיים האמיצים אשר מחפשים אויבים אותם יוכלו לנצח בגבורה.
סגנונות הריקוד והמוזיקה הצועניים האלו שמזוהים עם ספרד, התפתחו כנראה בסביבות תחילת המאה ה-19 בהשפעת העמים שחיו בדרום המדינה. מקורו של הסגנון המוזיקלי הזה הוא בשירת רועים שחיים בהרי ספרד, ובהמשך התווספו אליו גם גיטרות, מחיאות כפיים וצלילי תופים. כדי לבצע אותו, צריך להצטייד באביזרים שמייחדים אותו כמו נעלי עקב, חצאית או שמלה שופעת בד, מניפה וקסטנייטות.
הסגנון הקופצני והמיוחד הזה הוא ריקוד אקרובטי שמהווה את אחד מיסודות תרבות ההיפ הופ. הוא מושפע מהקפואירה ומשלב בין תנועות חדות לבין אקרובטיקה וסיבובים על הרצפה. הוא בדרך כלל מבוצע לצלילי מוזיקה אלקטרונית או היפ הופ, כאשר הרקדן נמצא במרכז מעגל של שאר המשתתפים.
הריקוד הסלוני הרומנטי הזה, שנראה כאילו היה כאן מאז ומעולם, התפתח בגרמניה במאה ה-16 והפך לאופנתי בווינה כעבור כמאתיים שנים. הוואלס הוא ריקוד זוגות שכולל צעדים קדימה ובסיבוב אשר מבוצעים בקצב של שלושה רבעים, והוא היווה השראה ליצירתם של סגנונות ריקוד רבים אחרים.
קבוצת הריקודים שמכונה "סווינג" כוללת שלל סגנונות שהתפתחו בארצות הברית בין שנות ה-20 לשנות ה-40 של המאה הקודמת. המוכרים שבהם הם צ'ארלסטון ולינדי הופ, ובהתחלה הם בוצעו בעיקר בקהילות אפרו-אמריקאיות. צעדי הסווינג היוו בסיס לריקודים אחרים כמו דיסקו, ריקודי שורות של קאנטרי והיפ הופ.
מקורותיו של הריקוד האמנותי הזה אמנם טמונים במזרח התיכון, אך לא ברור מאיזו תקופה. ישנן עדויות לביצועו כבר מתחילת האלף הראשון לפני הספירה על ידי כוהנות דת שהופיעו בפולחנים שונים. מחול זה נחשב למאתגר במיוחד, מכיוון שהוא דורש מרקדניו להזיז בתנועה מעגלית כל שריר בגוף ולנער איברים מסוימים.
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: